חיבוט ערבה


חיבוט ערבה: מצות חביטת ערבה במקדש.

חיבוט ערבה נוהג מן התורה במקדש בלבד[1], וכדברי המשנה, שהיו "חובטין אותן בקרקע בצידי המזבח"[2].

מצות הערבה[3] נוהגת בשבעת ימי החג, דהיינו, שבנוסף לערבה הניטלת עם הלולב, היו ישראל נוטלים ערבה אחרת במקדש בכל יום משבעת ימי החג. וכתבו הראשונים, "שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד"[4], וחובטים אותה בקרקע ליד המזבח. מצוה זו מתקיימת במקדש אף בשבת, כש'הושענא רבה' חל ביום שבת, אך לא בשאר שבתות שבחג.

המקור למצוה: נחלקו התנאים במקור למצוה זו: יש מי שאומר, שמקור המצוה הוא 'הלכה למשה מסיני', ויש מי שאומר[5], שמצוה זו נדרשת מן הפסוק שבתורה, שנאמר: "וערבי נחל"[6] – בלשון רבים. כלומר: "'ערבי נחל' – שתים: ערבה – ללולב, וערבה – למקדש". היינו, קיים מצות ערבה אחת בלולב, וקיים מצות ערבה שניה בחיבוט בצד המזבח[7].


הבאת מורביות של ערבה ממעינות מוצא

בציור נראים שלוחי בית דין, הכורתים ענפי ערבה מן העצים הגדלים ליד מעינות מוצא במבואות ירושלים. ערבות אלו הובאו למקדש מדי יום ביומו בשבעת ימי חג הסוכות. אם חל הושענא רבה בשבת הובאו הערבות לעזרה בערב שבת.

סדר הבאת הערבה למקדש: כתבו הראשונים: "כיצד היתה מצותה? - בכל יום ויום משבעת הימים, היו מביאין מורביות של ערבה, וזוקפין אותן על צדדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה - תוקעין ומריעין ותוקעין. חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה, אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת, זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה"[8].

תקיעה בחצוצרות: מיד לאחר זקיפת הערבות ליד המזבח, היו תוקעים ומריעים ותוקעים[9]. יש מבארים, שהתקיעות נועדו לשם שמחה[10]; ויש מבארים, שהתקיעות נועדו לפרסם את קיומה של מצוה זו (בניגוד לבייתוסים הכופרים בה, כדלהלן)[11]. באופן אחר יש מי שמבאר, שהם נועדו לסימן לכך שצריך להתחיל את ניסוך המים[12].


נטילת ערבה – כיצד?

בציור נראים עולי הרגל בעזרה כשהם מחזיקים ענפי ערבה מן הערבות שזקפו כהנים בצידי המזבח. כן נראה אחד מפרחי הכהונה מחלק ערבות לבאי המקדש, לקיום מצות הקפת המזבח בערבות וחביטת ערבה בצידי המזבח.

חיבוט ערבה דוחה שבת: מצות חביטת ערבה דוחה את השבת בסופו של חג הסוכות – בשביעי של חג ב'הושענא רבה'. ומבואר בתלמוד, שהבייתוסים התנגדו לחיבוט ערבה בשבת, ו"פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת, והביאו מורביות של ערבה מערב שבת, והניחום בעזרה [לחבוט בהם בשבת] והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים. למחר הכירו בהן עמי הארץ, ושמטום מתחת האבנים, והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח. [זאת] לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת"[13]. וכתבו הראשונים, ש"ערבה זו היא הלכה למשה מסיני... והיה מנהג נביאים ליטלה בלא ברכה... ולפיכך אמרו, שתדחה שבת אם חל ביום השביעי [של סוכות] כדי לפרסמה [שלמרות שאין מברכים עליה - חובטים אותה אפילו בשבת, כיון] שהיא מן התורה"[14]. באשר לסדר חביטת ערבה בשבת כתבו הראשונים: "כיצד היו עושין? - מביאין אותה מערב שבת למקדש, ומניחין אותה בגיגיות של זהב, כדי שלא יכמשו העלין, ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח. ובאין העם ולוקחין ממנה [ענפים] ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום... כיצד עושה? - לוקח בד אחד או בדין הרבה - חוץ מערבה שבלולב - וחובט בה על הקרקע[15] או על הכלי, פעמיים או שלש, בלא ברכה, שדבר זה [שלא לברך] מנהג נביאים הוא"[16].


גיגיות של זהב לקיום 'מצות ערבה' בשבת

כשחל שביעי של סוכות בשבת, דאגו הכהנים להכין את הערבות בגיגיות זהב מיוחדות מלאות מים, זאת, כדי לשמור על רעננותם של ענפי הערבה. בשבת עם שחר, כשהקהל מתכנס להקרבת התמיד, באים הכל ונוטלים ענפי ערבה למצותן.

חביטת ערבה לכהנים - או גם לישראלים? להלכה, אין הבדל בין כהנים וישראלים, והכל חייבים בחביטת ערבה סביב המזבח, שכן, לדבר מצוה רשאים ישראל להיכנס בין האולם ולמזבח[17]. מדברי ראשונים ואחרונים נראה, שהבאים למקדש, כהנים וישראלים נוטלים בידם את ארבעת המינים ובנוסף לכך נוטלים גם ערבה ביד, בכך מקיפים את המזבח סביב[18]. זה מה שנאמר במשנה: "בכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת, אותו יום [יום השביעי] מקיפים את המזבח שבע פעמים"[19], הכוונה היא שבהקפות אלו נטלו את ארבעת המינים ובנפרד גם את הערבה. יש מי שכתב, שהכהנים זוקפים את הערבה סמוך למזבח, ואחר כך נוטלים ענפים ממנה וחובטים סביב למזבח. באשר לישראלים שאינם נכנסים בין האולם ולמזבח – הרי הם חובטים בעזרה[20]. ויש מן הראשונים שפירש, שרק הכהנים נוטלים ערבה, ולא היו חובטים, "אבל ישראל לא היה נכנס בין האולם ולמזבח [ואינם נוטלים כלל]... וביד נוטלין אותה [הכהנים] ומנענעים, ומקיפין בה הכהנים את המזבח ברגליהם, ואחר כך זוקפין אותה"[21]. לשיטה זו יש מי שכתב, שמנענעים את הערבה שבע פעמים, ואחר כך זוקפין אותן בצידי המזבח, אך אין חובטים[22].

מעולם המחשבה

טעם מצות חיבוט ערבה

הטעם שחובטים את הערבה בקרקע, מבואר בתשובת הגאונים (שערי תשובה שמא) בשם הקדמונים, "על פי מה שאמרו (ויקרא רבה ל, יד): לולב דומה לשדרו של אדם, הדס דומה לעינים, ערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב... אנו רומזים בחביטת הערבה בקרקע, שכל פה שיקום עלינו לקטרג לא יוכל לנו, ויפול ארצה, וכאמור: 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה'". ובשו"ת הגאונים (שערי תשובה שמ) כתבו בשם הרב צמח גאון: "וששאלתם לענין ערבה שחובטים אותה בקרקע מהו? - הכי חזינן, דערבה דומה לשפתים, ובאה לכפר עליהם [על עבירת לשון הרע] מכאן והלאה – 'יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה'". ורבינו האר"י כתב בשער הכוונות (קה, א) "שצריך לחבוט חמשת בדי ערבה בהושענא רבה חמש פעמים על הקרקע, שמכוונות כנגד חמש גבורות, והחבטה על הקרקע היא לכוונת הכאת הדינים ושבירתם". באשר למצות חביטת ערבה במקדש דווקא ובצידי המזבח, כתבו האחרונים, שהדבר נועד להזכיר את גן עדן הקדום, שכן, המקדש הוא מקום גן עדן (ראה בראשית ג, כד; בתרגום יונתן). כן נאמר בבראשית רבה (פרשה טו) שעץ הדעת שבגן עדן - "אתרוג היה... אילן שעצו נאכל כפריו". מאידך אמרו חכמים, שהערבה היא עץ שאין לו טעם ואין לו ריח (ויקרא רבה ל, יב). ולאור האמור יובן טעם המצוה, שכן אמרו חז"ל בבראשית רבה ה, ט; שהארץ נתקללה על שהוציאה עצי סרק בלא טעם, כגון הערבה, כי הציווי היה, להוציא "עץ פרי עושה פרי". מכאן מובנת מצות חביטת הערבה בקרקע, להזכיר לקרקע את חטאה הקדום, ובכך להביע גם תקוה לעתיד, שיתוקן העולם, וכל העצים אף עצי ערבה יתעלו למדריגה חדשה, ויהיו כולם בגדר "עץ פרי עושה פרי".


חביטת ערבה סביב המזבח

בציור נראים עולי הרגל מקיימים מצות חביטת ערבה בעזרה סביב המזבח. חיבוט ערבה מתקיים במשך שבעת ימי החג, וכשחל 'הושענא רבה' בשבת מתקיימת המצוה אפילו בשבת. יש מי שאומר, שהמצוה מתקיימת על ידי כהנים סמוך למזבח, ואילו ישראל מקיימים חיבוט ערבה בעזרה.

[1] ראה שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן נח הכותב, ש"חביטת ערבה חיובו הוא רק במקדש, וכל ישראל אינם מחויבים בזה כלל, ולכן בגבולין הוי רק מנהג שאין מברכים עליו". וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה לסוכה ד, ג; שמסיבה זו לא חששו שמא יעבירו את הערבה בשבת ארבע אמות ברשות הרבים - כמו שחששו בשופר ובלולב, "לפי שהיא מסורה לבית דין ושלוחי בית דין בקיאים", כלומר, שלוחי בית דין מביאים את הערבות למקדש בערב שבת ולא יבואו לטלטל.

[2] משנה סוכה ד, ו.

[3] ראה ערך 'הקפת המזבח', וכן ערך 'ערבה'.

[4] רמב"ם לולב ז, כ.

[5] אבא שאול בסוכה לד, א; תוספתא סוכה ג, א. ספרא אמור פרשה יב.

[6] ויקרא כג, מ. וראה הקדמת הרמב"ם למשנה, שכתב בהגדרת 'הלכה למשה מסיני': "כל ענין שאין לו רמז במקרא, ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים: 'הלכה למשה מסיני', ולאור דבריו יש לתמוה, שהרי אבא שאול מצא לכך דרשה שלימה בפסוק, ומדוע מנה שם הרמב"ם את חיבוט ערבה כאחד מן ההלכות למשה מסיני? וצ"ע.

[7] תוספתא סוכה ג, א. ירושלמי סוכה ד, א.

[8] רמב"ם לולב ז, כא.

[9] סוכה מה, א. רמב"ם שם.

[10] תוספות סוכה מה, א. ד"ה תקעו.

[11] פסקי הרי"ד סוכה שם.

[12] תפארת ישראל על המשנה סוכה ד, ה. אות כד.

[13] בבלי סוכה מג, ב.

[14] רמב"ם בפירוש המשנה לסוכה ד, ג.

[15] וכן כתב הרא"ש בשם הרי"ץ גיאת. וכן הוא לשון מרן השלחן ערוך אורח חיים תרסד, ד. ויש שהביאו ראיה לפירוש הרמב"ם, ממה ששנינו סוכה מה, א: "רבי יוחנן בן ברוקה אומר, חריות של דקל היו מביאים וחובטים אותם בקרקע", שגם אם נחלקו בשאלה אם חובטים ערבה או דקל, אין מחלוקת על עצם החביטה. ובזוהר (פרשת צו לב, ב) נאמר: "יומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא, וערבי נחל תליא... ובגין כך אבעי לבטשא [לחבוט] לה בארעא ולסיימא לון דלא משתכחי" (ראה 'מעולם המחשבה'). וראה שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן מח.

[16] רמב"ם שופר וסוכה ולולב ז, כב, כג; מאירי סוכה מד, א. וראה חידושי הריטב"א סוכה מג, ב; שכתב, שחובטין ערבה בשבת במקדש, אך לא הזכיר חבטה על הכלי.

[17] רמב"ם לולב ז, כב, כג. ועיין ערך 'בין האולם ולמזבח'.

[18] הרמב"ם בפירוש המשנה לסוכה ד, ג. כותב שהערבה ניטלת מחמת הלולב, ונראה כוונתו שנוטלים שניהם ביחד וכך הבין בתפארת ישראל שם.

[19] משנה סוכה ד, ה.

[20] חידושי הריטב"א סוכה מג, ב.

[21] רש"י סוכה מג, ב; ד"ה 'והביאום'. לשיטתו לא היו חובטים רק נוטלים מקיפים וזוקפים ליד המזבח.

[22] ספר העיטור עשרת הדיברות - הלכות לולב צג, ב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש