חליל


חליל: כלי נשיפה המשמש לניגון הלויים המנגנים על הדוכן במקדש.

הקרבת הקרבנות במקדש לוותה בשירת לויים ובנגינה על כלי נגינה רבים[1]. בין כלי הנגינה תופש מקום מיוחד החליל שקולו חביב[2]. לפיכך מצינו לפעמים, שחכמים מכנים את כלי הנגינה במקדש בשם כללי – 'חליל', כגון: "החליל [מנגנים בו] חמישה ושישה [ימים בחג הסוכות]", כשהכוונה היא, לכל כלי הנגינה שבמקדש ולאו דווקא לחליל גופו. החליל נקרא בשמו על שם היותו חלול, ומפני מתיקות קולו[3].

מבנה החליל וצורתו: החליל עשוי מקנה דק וחלק[4], ולו שני חלקים: החלק הראשון הוא כלי הנשיפה – החלק שבראש החליל הניתן בפי המנגן. החלק השני הוא הקנה ובו נקבים רבים, ועל ידי פתיחתם וסגירתם באצבעות יוצרים צלילים ומנגינה[5]. רבים מן הפרשנים כתבו, ששני שמות יש לחליל- 'חליל' ו'אבוב'[6], וכלשון הגמרא, שאבוב וחליל היינו הך[7]. מאידך יש מן הראשונים מי שכתב, שחלק הנשיפה הסמוך לפה הוא הנקרא במשנה 'אבוב'[8]. מצינו צורות נוספות של חלילים, חליל העשוי מקבוצת קנים, חליל מעצם, 'חמת חלילים' ועוד[9].


חליל עשוי מקנים במקדש – מימות משה רבינו

מצינו חלילים עשויים מקנים, חליל בקנה אחד, או חליל המורכב מקנים אחדים (ראה תמונה). במסכת ערכין י, ב; מתואר חליל עתיק שהיה במקדש, והיה עשוי מקנים, וכלשון הגמרא: "אבוב היה במקדש, חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה, ציוה המלך וציפוהו זהב - ולא היה קולו ערב, נטלו את צפויו - והיה קולו ערב כמות שהיה".

מספר החלילים במקדש: נאמר במשנה[10]: "אין פוחתין משני חלילין, ולא מוסיפין על שנים עשר", וכן נפסק להלכה[11]. בטעם הדבר כתבו הראשונים[12], שמספר שנים עשר חלילים מקביל לשנים עשר יום בשנה שהיו מנגנים בהם בחליל. ונראה, שטעם זה אינו אלא סימן בעלמא, אך הסיבה העיקרית להגבלת מספר החלילים היא עניינית, שכן, כך מתקבלת איכות גבוהה ביצירת הצלילים הנשמעת יחד עם הקולות העולים מן הכלים האחרים.


חליל עשוי מעצם

המשנה במסכת קינים ג, ו; מתארת חלילים שנעשו מעצמות בהמה דקה (ראה תמונה): "אמר ר' יהושע זה הוא שאמרו כשהוא חי [הכבש] - קולו אחד, וכשהוא מת - קולו שבעה. כיצד קולו שבעה? - שתי קרניו שתי חצוצרות, שתי שוקיו - שני חלילין, עורו לתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו – לכינורות".


האם היתה נגינת חלילים במועדים מול המזבח? נאמר במשנה[13]: "בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח". דברי המשנה מעוררים שאלה: האם באו חז"ל ללמד, שבשנים עשר ימי חג אלה היו מוסיפים במקדש בנוסף ללויים המנגנים על הדוכן, קבוצת מנגנים המנגנת בחליל סמוך למזבח? המשנה שם מונה את שנים עשר הימים, כגון, י"ד בניסן – בזמן שחיטת הפסח וכו'. כן נאמר במשנה שהיו מנגנים בחליל זה גם בשבת[14]. שאלה היא, אפוא, האם כוונת המשנה לנגינת הלויים על הדוכן, שהיתה נעשית כל השנה, ואילו באותם שנים עשר יום הוסיפו חלילים ללויים העומדים על הדוכן? או שמא הכוונה היא, שהוסיפו קבוצת מנגנים מיוחדת בנוסף לחלילים שעל הדוכן ומנגנים אלו ניגנו לפני המזבח? מדברי הרמב"ם עולה, שאכן, היתה קבוצת מנגנים מיוחדת שעמדה לפני המזבח במועדות, זו לשונו: "אין פוחתין משנים עשר לויים עומדים על הדוכן בכל יום... [ולויים] אחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר. ובמה הם מנגנין [בכל יום]? – בנבלים, וחלילים, וכינורות, וחצוצרות והצלצל... ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר". וממשיך הרמב"ם: "בימי המועדות כולם ובראשי חדשים, היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלויים אומרין שירה, שנאמר: 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות'... והחלילין שהיו מנגנין בהן [במועדות] היה אבוב שלהן של קנה... בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח [משום שמחה]: בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביום טוב הראשון של פסח, וביום הראשון של עצרת, ובשמונה ימי החג. וחליל זה דוחה שבת, מפני שהוא חליל של קרבן, וחליל של קרבן - עבודה היא, ודוחה את השבת"[15]. העולה מדברי הרמב"ם, שהוסיפו חלילים במקדש לפני המזבח במועדות, לקיים מצות – "ביום שמחתכם".

חמת חלילים

מצינו במשנה סוג נוסף של חליל, הנקרא 'חמת חלילים' (משנה כלים כ, ב). ומסביר רבי עובדיה מברטנורא: "חמת מלא רוח, ומשימין החלילים בפי החמת, והרוח יוצא דרך הנקבים ומוציא מן החלילים קול של שיר". כלומר, נוטלים עור של גדי כשהעור שלם, קושרים את קצותיו, ובכך יוצרים נאד נפוח המתמלא אויר. מן החמת יוצאים קנים אחדים המוציאים קולות של המנגן הנושף אל תוך החמת, ופורט באצבעותיו על פני קנה חלול, וכך נשמעים צרור של קולות, על ידי מנגן אחד.


חלילים במועדות: על הדוכן – או לפני המזבח?

בציור נראים שנים עשר לויים המנגנים בחליל על הדוכן ברגלים. ומצינו דיון בשאלה, האם במועדות היו שנים עשר החלילים חלק מן המנגנים שעל הדוכן, או שמא העמידו קבוצה מיוחדת של מנגנים בחליל, בסמוך למזבח, וכלשון המשנה (ערכין י, א): "בשנים עשר יום בשנה – במועדים - החליל מכה לפני המזבח". (ראה 'תפארת ישראל' לערכין ב, ג).

[1] הנגינה בכלי זמר היתה יכולה להיעשות גם על ידי ישראלי מיוחס, ולאו דוקא לוי. משא"כ השירה שחייבת להיעשות רק על ידי לווים, ראה רמב"ם כלי המקדש ג,ג.

[2] משנה סוכה ה, א. ברטנורא שם, ותפארת ישראל שם אות א.

[3] גמרא ערכין י, ב. רש"י שם ד"ה 'דחלי קליה'.

[4] ערכין י,ב.

[5] רש"י ערכין י,א; רד"ק מלכים א א,מ. רלב"ג מלכים שם.

[6] רש"י ישעיהו ה, יב; כתב: "'חליל' - אבוב של קנה".

[7] ערכין י, ב.

[8] רמב"ם פירוש המשניות ערכין ב, ג. שלטי גיבורים פרק ו, רמב"ם הלכות כלי מקדש ג, ה.

[9] ראה ציורים.

[10] שם.

[11] רמב"ם כלי מקדש ג,ד.

[12] רש"י שם ד"ה ולא מוסיפין, וכן הוא בפירוש ר' עובדיה מברטנורא למשנה שם.

[13] ערכין י, א.

[14] רמב"ם כלי מקדש ג,ו. אמנם, הרדב"ז (שם) מעיר שנגינה בחליל אינה מלאכה אלא חכמה, והמנגן בשבת אינו עובר על איסור תורה. ועל כן, לדעתו , ודאי כוונת הרמב"ם היא, שלא גזרו שבות על זה מפני שהיא עבודה.

[15] רמב"ם כלי המקדש ג, ג – ו. וראה פירוש תפארת ישראל ערכין ב, ג; אות כח.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש