חמישה עשר באב


חמישה עשר באב: יום טוב של שמחה, שהיה נהוג בזמן הבית בקשר למצוות שבמקדש.

חמישה עשר באב נזכר בדברי חז"ל בקשר עם כמה הלכות הנוהגות במקדש, כגון, מצות הבאת הביכורים והבאת עצים למערכה. כן נזכר ט"ו באב בהקשר למאורעות שונים שאירעו בתאריך זה במהלך ימי בית ראשון ושני. תאריך זה נזכר כ'יום טוב' האסור בהספד ותענית, ומתברר, שהשמחה בתאריך זה והמאורעות השונים הקשורים לתאריך זה סובבים כולם סביב הלכות הנוהגות במקדש.

חמישה עשר באב – בטבע ובמקדש: בחמישה עשר באב מגיע הקיץ לשיאו, ומשם ואילך "תשש כוחה של חמה"[1], הימים מתקצרים והלילות מתארכים. זו גם התקופה בה רבים מפירות העץ בשלים וראויים לאכילה, ובכלל זה תאנים, ענבים ושאר פירות הקיץ. מכאן נובעות כמה מהלכות המקדש המתקיימות דווקא בעונה זו של השנה, וכגון הבאת ביכורים, שכן, הלכה היא שמביאים ביכורים* משבעת המינים, אולם בתחילת הקיץ ניתן להביא שעורים וחיטים בלבד, המגיעים להבשלה עד לחג השבועות, ואילו ענבים ותאנים מגיעים לגמר בישולם בחודשי תמוז אב. זו אפוא ההזדמנות למביאי הביכורים הרוצים להזדרז למצוות, ולהביא את ביכוריהם מיד כשביכרו על העץ להביאם בתאריך זה. כך הפך חמישה עשר באב ליום טוב, בו היו מביאים ביכורים למקדש גם מפרי העץ[2]. יום זה היה גם יום הסיום להבאת עצים ל'לשכת העצים'* במקדש, שכן, "מאותו הזמן אין כח בחמה לייבשן"[3], וחוששים מפני הופעת תולעים בעצי המערכה וייפסלו מלהעלותם על גבי המזבח.

ט"ו באב – יום להבאת ביכורים: כאמור, בעונה זו של השנה מגיעים פירות קיץ רבים להבשלתם בארץ ישראל, זה, אפוא, הזמן להביא ביכורים משבעת המינים למקדש. ומתואר במגילת תענית, שאדם שהביא ביכורים לעזרה, היה זה יום חג עבורו - שאין בו תענית והספד[4]. מתברר, שיום זה, בו העלו ישראל את פירותיהם לקיום מצות ביכורים במקדש, הוא דווקא היום, בו היו מלכים בישראל כירובעם בן נבט, מתנכלים למביאי הביכורים והעמידו פרוזדאות על הדרכים. בדברי חז"ל מצינו, כיצד הערימו מביאי הביכורים על שומרי ה'פרוזדאות' המופקדים על המחסומים בדרכים המובילות לירושלים, שם נעצרו העולים למקדש. חז"ל מציינים משפחות בישראל, כגון 'בני קוצעי קציעות' ואחרים, שהערימו על השומרים בדרכים, והצליחו להביא ביכורים למקדש. כלשון חז"ל: "מהו בני 'גונבי עלי'? [שהביאו ביכורים והקריבו בט"ו באב]?... בשעה שהושיב ירבעם בן נבט פרסדאות[5] על הדרכים, כל מי שהיה כשר וירא חטא באותו דור, היה מביא את ביכוריו, ונותן את הסל על כתיפו, ונוטל את העלי [לכתוש את התאנים] בידו... וכיון שהיה עובר [בחכמתו] את אותו משמר, היה מעטרן [את הביכורים] ומעלן לירושלים..."[6]. לאור האמור, התקינו חכמים, שאותן משפחות שקיימו את המצוות תוך סכנת נפשות, יזכו להביא את פירותיהם למקדש בתאריכים שנקבעו - כל משפחה בזמנה וכמנהגה[7].


בנות ישראל בהכנות לקראת ט"ו באב ויום הכיפורים בהם יצאו במחול

לפי המתואר במסכת תענית (כו, ב) הכינו עצמן בנות ישראל בירושלים למחולות ביום הכיפורים. מנהג זה בא בהמשך למנהג בנות שילה לצאת במחולות ב"חג ה'" בט"ו באב. בתקופה זו הביאו ישראל ביכורים למקדש. לקראת מחולות אלו, הכינו בנות ישראל בגדי לבן משום כבוד היום וכבוד המקדש, והשאילו אותם זו לזו כדי להוסיף אחווה ביניהן ו"כדי שלא לבייש את מי שאין לו". חכמינו ז"ל תיקנו לבנות להטהר לקראת יום זה, וכן לטהר את בגדיהן, כמובא במסכת תענית (לא, א): "כל הכלים טעונים טבילה... אפילו מקופלין ומונחים בקופסא". בציור נראות בנות עשירי ירושלים מציעות לחברותיהן את השמלות שנשמרו במיוחד למעמד זה.

בט"ו באב - הפסיקו לכרות עצים למערכה: כאמור, מט"ו באב והלאה נחלש כוח החמה, ואין העצים מתיבשים די הצורך, וכתוצאה מכך, יש חשש להופעת תולעים בעצים, והלכה היא, שאסור להעלות עצים עם תולעים למזבח. כך שנינו: "כל עץ שנמצא בו תולעת – פסול מעל גבי המזבח"[8], לפיכך הפסיקו לכרות עצים למערכה בחמישה עשר באב[9]. וכיון שסיימו לעסוק במצווה גדולה של הכנת עצים למערכה לשנה שלימה – קבעו יום זה ליום חג[10]. יום זה היה נקרא גם "יום תבר מגל"[11], כלומר, יום בו סיימו את השימוש בקרדומות ומגלים לכריתת עצים, ולכן כינו שם ליום זה, כאילו נשתברו הקרדומות[12].

ט"ו באב - זמן עצי כהנים והעם: בתחילת ימי בית שני, כשעלו ישראל מן הגולה והיה ציבור מועט בארץ, לא היה די עצים בבית המקדש לצורך המערכה, ועמדו כמה משפחות שביניהם – כהנים וישראלים - והתנדבו לצאת ולאסוף עצים לבית המקדש לצורך המערכה. לפיכך, קבעו הנביאים שבאותו הדור, שבני משפחות אלו שזכו במצוה זו, יזכו להמשיך במצותם, ולהביא עצים למערכה בתשעה ימים קבועים בשנה. וגם אם במהלך הדורות לא יחסרו עצים למערכה, ולשכת העצים* תהיה מלאה עצים – לא ידחו את היום טוב הקבוע למשפחה, אלא בימים קבועים אלו יביאו בני המשפחות עצים למערכה, כי זה יום מצותם ויום חגם[13]. באותם ימים שבני אותם משפחות הביאו עצים - כגון בית זתוא - היו מביאים גם קרבן נדבה מיוחד יחד עם העצים[14], ויום זה היה נחשב עבורם ליום טוב, שאין בו הספד ותענית[15]. למעשה, היה יום חמישה עשר באב מעין יום 'קרבן עצים כללי', שכן ביום זה שהוא יום הסיום לחטיבת העצים, הובאו עצים למקדש על ידי משפחות רבות וכן "כוהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו"[16].

ט"ו באב – יום טוב למשפחת סלמאי הנטופתי: בנוסף לגזירה שגזרו ירובעם ומלכי ישראל שלא להביא ביכורים למקדש, גזרו על בני עשרת השבטים, שלא יביאו עצים למערכה במקדש בירושלים. אף בענין זה היו משפחות שמסרו את נפשן, כגון 'בני סלמאי הנטופתי', ונאמר בהן: "אמרו: פעם אחת גזרה המלכות [ירובעם וחבריו] גזירה על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה, והושיבו פרוזדאות על הדרכים... שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו יראי החטא שבאותו דור? הביאו גזיריהן, ועשו סולמות, והניחו על כתפיהן והלכו להם. כיון שהגיעו אצלם, אמרו להם: להיכן אתם הולכים? אמרו להם: להביא גוזלות משובך שלפנינו ובסולמות שעל כתפינו. כיון שעברו מהם פירקום והביאום לירושלים [כעצים בודדים הראויים לאש המזבח]. ועליהם וכיוצא בהן הוא אומר: 'זכר צדיק לברכה!''[17], ואף הם חגגו את יום ט"ו באב כיום טוב.


"חג ה'" ומחולות - לבנות ישראל בשילה

בספר שופטים (כא, טז) מובא תיאור אודות "חג ה' בשילה מימים ימימה". מדובר בחג שמביאים בו קרבנות, ומדברי חז"ל בתענית (ל, א) עולה שחג זה הוא ט"ו באב. בתאריך זה היו עולים ישראל להביא ביכורים, שכן עונת הבציר והקטיף בעיצומה. אף בנות ישראל, שיש להן שדות וכרמים – כגון בנות צלפחד – חייבות בהבאת ביכורים ובהבאת קרבן. מכאן שמחתן של בנות ישראל והמחולות בכרמי שילה (ראה בציור בנות הנושאות סלי ביכורים על ראשיהן, והאחרות מחוללות בפניהן). תאריך זה נבחר על ידי זקני ישראל, להתיר לבני בנימין לבוא בקהל, לאחר המלחמה בגבע בנימין, ולבחור להן אשה בעת המחולות (תענית שם). בכך הפך יום זה לתאריך המציין אחדות ואחווה בישראל.

יום שביטל הושע בן אלה את הפרוזדאות: מתברר, שסידרת הגזירות המתוארת לעיל הביאה את חכמים לתקן את יום ט"ו באב ליום חג כאשר בוטלו הגזירות, וכמתואר בדברי חז"ל: "יום שביטל הושע בן אלה פרוזדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל [נקבע ליום חג, שכן] – אמר [הושע בן אלה]: לאיזה [מקום] שירצו [ישראל] יעלו!' בכך נפתח השער לעליית עשרת השבטים למקדש בירושלים לאחר כמאתיים שנה של חייץ בין מלכות ישראל ליהודה. ביטול הפרוזדאות ביום זה, נעשה מן הסיבות דלעיל, שכן, ט"ו באב הוא עונת בציר הענבים ועונת התאנים, והעם היה נוטל ביכורים בימים אלה ועולה לירושלים. בימי הושע בן אלה, החלה גלות השבטים, והתמעטו העולים לעבוד את עגלי הזהב שהיו בבית אל ובדן, שכן עגלים אלו נלקחו בשבי על ידי מלכי אשור בכיבושיהם[18]. הושע בן אלה נתן אל ליבו את אותות החורבן המתקרב, כן ראה, שאנשים מעשרת השבטים עוקפים את הפרוזדאות בדרכם לירושלים, לפיכך החליט להפסיק את המאבק במקדש, והתיר לכל המעונין לעלות ולהביא ביכורים ועצים לעזרה, לפיכך קבעו חז"ל יום זה כיום חג.

השרשים הקדומים של 'חג ה'' בט"ו באב: מדברי חז"ל עולה, שט"ו באב נתייחד כיום חג, כבר מראשית ימי הכניסה ארצה, שכן, אמרו בטעמו של יום טוב זה: "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה"[19], ומבואר בגמרא ובפרשנים, שבימי יהושע היתה מיגבלה על הנישואים בין השבטים וכל אשה נישאה לבן שבטה, כדי ש"לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר". איסור זה נאמר "בדור של בנות צלפחד… ועמדו [יהושע והזקנים] והתירו דבר זה בחמשה עשר באב"[20]. יש לתלות את סיבת ההיתר בתאריך זה, שכן, כאמור, היה זה חג הבאת הביכורים. ביום זה, הורגשה הבעיה של הנישואין בין השבטים ביתר חריפות, עקב ריבוי הבנות בעלות הנחלה שהביאו את ביכוריהן למשכן שילה. שם בשילה, גם התקיים חג מיוחד – חג בנות ישראל - כמתואר בכתובים: "ויאמרו [הזקנים לבני בנימין] הנה חג ה' בשילו מימים ימימה"[21], שכן, בנות שילה נהגו לחולל בכרמים לכבוד ימי הבציר והבאת הביכורים, ולכן נקרא "חג ה", שמביאים בו ביכורים וקרבנות[22]. משעה שהותרו השבטים באותו דור לבוא זה בזה הפך ט"ו באב כיום חג לדורות, שכן רבתה השמחה על איחוד שבטי ישראל לעם אחד, כי מעתה רשאים בני השבטים לשאת אשה מכל שבט אחר. כך הפך ט"ו באב – חג הביכורים - מיום שמדגיש את הפירוד, ליום שמרבה אחדות בישראל.

ט"ו באב - 'יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל': יום חג זה, שהונהג בימי יהושע והזקנים, נוסף בו טעם אחר לשמחה מיוחדת ביום זה, כמובא בגמרא: "חמשה עשר באב… יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל"[23]. כוונת חז"ל ליום בו חטפו בני בנימין איש את אשתו מבנות שילה, זאת, על פי הצעת זקני השבטים, הווה אומר, יום זה הוא ט"ו באב. כמובא לעיל, יצאו בני בנימין לכרמי שילה ב"חג ה'" למצוא להם אשה. זה היום בו התירו זקני הדור את האיסור שהוטל על ישראל, שלא לתת אשה לבני בנימין, ובכך לא נכחד שבט מישראל. כאמור, יום המחולות בכרמים הוא עונת בציר הענבים והבאת הביכורים למשכן שילה, נמצא, שיום הבאת הביכורים למשכן שילה, היה גורם לאיחוי הקרע ולהבאת שלום בין שבטי ישראל לאחר מלחמת האחים שהתרחשה באותו דור.

מעולם ההלכה

בגדי לבן שאולים וטהורים – על שום מה?

הלכה המובאת במשנה טעונה הסבר: "בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה... בת מלך שואלת [בגדי לבן] מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו" (תענית לא, א). שאלה היא: מדוע תיקנו חכמים לטבול את בגדי הלבן של בנות ישראל? הדבר מלמד, שטכס המחולות היה קודש, זאת, כחלק מהבאת הביכורים בשילה וכן בירושלים, שכן, רוב מביאי הביכורים לירושלים הביאום עד חג הסוכות. הבאת הביכורים לחצרות המקדש, וכן האכילה מן הקרבן המובא עם הביכורים צריכים להיות בטהרה. כך יצאו בנות ישראל במחולות עם מביאות הביכורים, כשהן לבושות בגדי לבן טהורים, בצניעות, ומתוך רגש של אחוה, וכך יכלו כולן להשתתף בשמחה שלימה בהבאת הביכורים ובאכילת הקרבנות.


בנות ירושלים יוצאות ביום הכיפורים בכלי לבן - ומחוללות בכרמים

הגמרא בתענית (כו, ב): מתארת מחולות בירושלים ביום הכיפורים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך". יש שהסבירו מחולות אלו כהמשך ל"חג ה'" בשילה, שכן רבים מעולי הרגל הביאו את ביכוריהם לירושלים בעלותם לרגל לקראת חג הסוכות. מחולות אלה נעשו לציון סיום עבודת כהן גדול במקדש, להביע שמחה על שהקב"ה התרצה לישראל וכיפר על עוונם.

מעולם המחקר

מדוע לא נזכרים ט"ו באב ויום הכיפורים כ'יום טוב' בדברי הרמב"ם?

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין…" (תענית כו, ב). הזכרת יום הכיפורים כיום מחולות של בנות ירושלים, מעוררת תמיהה בין הפרשנים. יש גם מי שניסה לשנות את הגירסא מ'כיפורים' ל'פורים', אך משנה זו מובאת גם בירושלמי (תענית ד, ז. בשינוי לשון. כן נזכרת בתרגום לאיכה א, ד). הרמב"ם, אינו מציין את ט"ו באב וכן את יום הכיפורים כיום טוב לענין כל שהוא. הדבר תמוה, שכן, משנה מפורשת היא בסוף מסכת תענית, והנושא נדון לפרטיו בתלמודים?

יש לומר לדעת הרמב"ם, שלדעתו, דברי הגמרא אינם אלא משל, שכן, כתב בהלכות יום טוב (ו, כא) שיש להעמיד שוטרים ברגלים לבל יתקבצו אנשים ונשים לחגוג ויבואו לדבר עבירה. לאור האמור, בודאי אין זה מדרך הצניעות בישראל שהבנות יחוללו לפני הבחורים, גם אין זה נאה שבחורי ישראל יתקהלו למעמד כזה. לדעת הרמב"ם, מה שיעצו הזקנים לבני בנימין להסתתר בכרמים ולצפות בבנות שילה, יעצו כן, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", לבל יכרת שבט מישראל. לעומת זאת, באשר לתיאורים בגמרא, בענין שירת הבנות: "בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך!" נראה, שהרמב"ם מסביר הכל על דרך משל, וכדרכו בכל עניני האגדה שבש"ס. שכן משנה זו בתענית היא סיום מסכת המדברת על חורבן וצרות, לפיכך היא מסיימת בדבר טוב.

לדעת הרמב"ם הביאו חז"ל את השיר הזה לא כמנהג של הבנות לצורך שידוכים, אלא בנות ירושלים שוררו כן ביום הכיפורים, לאחר שסיים הכהן הגדול את עבודתו בקדש הקדשים. ואין שיר זה אלא משל לקב"ה, הנמשל בשיר השירים ל"בחור כארזים", ובנות ירושלים שוררו לפני הקב"ה, שישא עיניו ביום זה לעם ישראל ויחון אותם, ויתן עיניו לטובה ב'משפחה' - במשפחת אברהם יצחק ויעקב. הדבר מתבקש מהמשך המשנה, האומרת: "וכן הוא אומר: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה [המלך שהשלום שלו]... ביום חתונתו - זו מתן תורה! וביום שמחת לבו - זה בניין בית המקדש!"

[1] תענית לא, א.

[2] מגילת תענית - בחמישה עשר באב. ירושלמי תענית ד, ו.

[3] רש"י תענית לא, א.

[4] מגילת תענית, חמישה עשר באב. "ואינש דיהוי עלוהי אעין או בכורין" אינו מתענה ומספיד.

[5] גירסאות אחדות קיימות למושג המחסומים: 'פרוזדאות' מלשון פרוזדור, או פרדסאות, או פרסדאות ועוד.

[6] ירושלמי תענית ד, ו. וכן מגילת תענית בסוף.

[7] וראה 'מאמר אחרון' - ב'מגילת תענית', שם נאמר: "בכ"ג בסיון בטלו ביכורים מלעלות לירושלים, בימי ירבעם בן נבט".

[8] משנה מידות ב,ה.

[9] תענית לא,א. בבא בתרא קכא, ב.

[10] רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה מניסן ועד ט"ו באב. נמוקי יוסף בבא בתרא, דף נג,ב (בדפי הרי"ף).

[11] גמרא תענית שם; גמרא בבא בתרא שם.

[12] רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה יום תבר מגל.

[13] גמרא תענית כח, א;

[14] עיין ערך 'קרבן עצים'.

[15] מגילת תענית, חמישה עשר באב.

[16] משנה תענית ד,ה.

[17] תענית כח, א.

[18] סדר עולם רבה פרק כב.

[19] תענית ל, ב.

[20] רש"י תענית ל, ב.

[21] שופטים כא, יט.

[22] הרחבת דברים בענין זה ראה בספר 'ביכורי הארץ' בהוצאת מכון התורה והארץ. במאמר 'ט"ו באב – חג הביכורים – חג בנות ישראל'.

[23] תענית ל, ב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il