חנוכת בית ראשון


חנוכת בית ראשון: מעמד סיום בניין בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך.

בית המקדש הראשון נוסד על ידי המלך דוד*, בבנין המזבח בהר המוריה, אולם בניין הבית והשלמתו נעשו על ידי שלמה* מלך ישראל. כאשר סיים שלמה לבנות את בית המקדש, הקהיל המלך את כל העם לירושלים, ובמעמד זה הכניסו הכהנים את ארון ה' אל בית קדשי הקדשים. שלמה נשא תפילה לפני ה', בירך את העם, והקריב קרבנות לרוב. מעמד חנוכת הבית נמשך ארבעה עשר יום, עד אחרי חג הסוכות[1].

מועד חנוכת המקדש: שלמה החל בבניין הבית בשנה הרביעית למלכותו, תחילת הבניין היתה ארבע מאות ושמונים שנה לאחר יציאת מצרים, בחודש זיו הוא חודש אייר[2]. בניין הבית נמשך שבע שנים עד חודש בול, הוא חודש חשוון, היא השנה האחת עשרה למלכות שלמה[3]. מעמד החנוכה התקיים שנה לאחר מכן בחודש תשרי[4]. המעמד נקבע תחילה לימי העליה לרגל בסוכות, אך מאחר ש"אין מערבין שמחה בשמחה" הוקדם המעמד, והשמחה החלה שבעה ימים לפני חג הסוכות[5].

שמחת החנוכה ארבעה עשר יום - ואכילה ושתיה ביום הכיפורים: השמחה בעת חנוכת הבית מתוארת בכתובים, ככתוב: "והלוים המשוררים לכולם... מלובשים בוץ, במצילתים ובנבלים וכינורות, עומדים מזרח למזבח. ועמהם כהנים למאה ועשרים, מחצרים בחצוצרות... ויהי כאחד למחצרים ולמשוררים להשמיע קול... בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר, ובהלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו"[6]. למרות שבמהלך ימי חנוכת המקדש חל יום הכיפורים, המשיכו ישראל לחגוג את חנוכת המקדש באכילה ושתייה. חכמי הדור ישבו על המדוכה, וקבעו להמשיך את השמחה, ובכך התבטל צום יום הכיפורים. הדבר נלמד בקל וחומר מחנוכת המשכן*, שם הביאו הנשיאים את קרבנות חנוכת המזבח גם בשבת. מעתה; אם במשכן שקדושתו זמנית - מתקיימת חנוכת המזבח בשבת, המקדש בירושלים שקדושתו קדושת עולם - על אחת כמה וכמה[7].


חנוכת מקדש שלמה

במרכז הציור נראה שלמה נושא את כפיו בתפילה, כשהוא כורע על ברכיו על גבי כיור נחושת גדול. מימין נראים הכהנים נושאים על כתפיהם את ארון הברית להביא אותו אל קדש הקדשים. משנתקבלה תפילת שלמה ונפתחו שערי ההיכל לכניסת הארון, ירדה אש משמים על עצי המערכה, בכך ידעו ישראל כי בחר ה' בהר המוריה להשכין את שכינתו במקדש.

הכנסת הארון אל קדש הקדשים: כהני המקדש הכניסו את ארון הברית אל מקומו, והעמידוהו מתחת לכנפי הכרובים שעשה שלמה בקדש הקדשים[8]; שם הניחוהו על גבי *'אבן השתיה'[9]. ומתואר בדברי חז"ל, שכאשר באו הכהנים להכניס את הארון פנימה, דבקו שערי בית קדשי הקדשים זה לזה ולא נפתחו, עד שהזכיר שלמה את זכות דוד אביו, באומרו: "זכרה לחסדי דוד עבדך"[10], ומיד נענה[11], השערים נפתחו, ואש ירדה משמים על גבי המזבח.

תפילת שלמה: שלמה המלך כרע על ברכיו על גבי כיור גדול שעמד בעזרה, ופרש את כפיו בתפילה לה'[12]. בתפילתו לימד שלמה, כי תוכן בית המקדש ויעדו, אינו רק מקום עבודה, אלא גם בית תפילה לישראל. שלמה מונה שורה ארוכה של תפילות שיש לשאת אל הבית הזה, כגון, בעת מלחמה, וכן כשישראל בשביה, וכך בעת בצורת, או דבר, ופגעים אחרים. כן קבע את המקום כבית תפילה לכל העמים אשר ישאו את כפם אל הבית הזה והקב"ה ייעתר לתפילתם[13].


קידוש רצפת העזרה

לדעת רבי יהודה קידש שלמה את רצפת העזרה עבור הקרבנות הרבים, כי המזבח שנבנה לא היה יכול להכיל את רבבות הקרבנות שהובאו בעת חנוכת הבית (ראה את מערכות האש שנוספו על רצפת העזרה).

תשובת ה' לתפילת שלמה: אכן תפילת שלמה מתקבלת, וה' נענה לתפילתו, ככתוב: "ויאמר ה' אליו: שמעתי את תפילתך... הקדשתי את הבית הזה אשר בנית לשום שמי שם עד עולם, והיו עיני ולבי שם כל הימים. והקמותי את כסא ממלכתך על ישראל לעולם". יחד עם זאת נאמרה אזהרה לשלמה ולישראל: "אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי... והכרתי את ישראל... ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני, והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים"[14].

קידוש הרצפה לצורך הקרבת הקרבנות: שלמה המלך הקריב במהלך חנוכת המקדש קרבנות לרוב, ככתוב: "ויזבח שלמה את זבח השלמים... בקר עשרים ושנים אלף, וצאן מאה ועשרים אלף, ויחנכו את בית ה', המלך וכל בני ישראל. ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר אשר לפני בית ה'... כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים"[15]. יש מן התנאים שהסבירו, שהמזבח החדש אשר נעשה על ידי שלמה המלך, היה קטן מדי מלהקריב את כל הקרבנות, ועל כן קידש שלמה את רצפת העזרה, כדי שיקטירו את יתרת הקרבנות על הרצפה[16]. לעומת זאת, יש מן התנאים האומרים, כי מזבח הנחושת שהיה במשכן, הוא שהיה קטן מדי, ולפיכך בנה שלמה מזבח גדול במידותיו בעזרה שבמקדש, וקידש אותו, ועל מזבח זה הקריבו את כל הקרבנות[17]. הדיון סביב המזבח וקידוש הרצפה סובב סביב השאלה, כמה מן הקרבנות הקריבו על גבי המזבח ביום אחד, שכן, מפשט הפסוקים נראה, שהקריבו את כל הקרבנות דלעיל ביום אחד, והדבר נדון בדברי חז"ל[18]. לדעה האומרת, שהקרבנות כולם הוקרבו על גבי המזבח ולא על הרצפה, יש לומר, שכל אותם קרבנות רבים שהקריב שלמה, הקריב אותם במהלך ארבעה עשר ימי חנוכת המשכן[19], וכפי שיש ללמוד מדברי חז"ל דלעיל, שישראל אכלו מן הקרבנות גם ביום הכיפורים. לאור האמור, שמספר הקרבנות נפרס על פני ארבעה עשר יום, ממילא היה מקום על המזבח גופו, להקריב מדי יום חלק מכלל הקרבנות הנזכרים בחנוכת המקדש.


בריכות שלמה – וההכנות לקליטת עולי הרגל

בציור נראות בריכות מים גדולות הנקראות 'בריכות שלמה'. בריכות אלו נחצבו בימי שלמה בסביבת העיר בית לחם כדי להביא מים רבים לירושלים מן המעיינות שבסביבה. היה זה מפעל מים גדול שרק עם השלמתו יכלו לקלוט את כל המליונים שהגיעו מרחבי ארץ ישראל לירושלים והיו צריכים לאספקת מים להם ולבהמתם.

אש מן השמים: כאשר סיים שלמה את תפילתו, ירדה אש מן השמים אשר אכלה את הקרבנות, ככתוב: "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים, ותאכל העולה והזבחים, וכבוד ה' מלא את הבית"[20]. לפי המתואר בדברי חז"ל, אש זו היתה: "רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן"[21]. שנים רבות היתה אש זו על המזבח, עד אשר נסתלקה בימי המלך מנשה[22].

חנוכת הבית על שם דוד: למרות שהבנין נעשה בידי שלמה, חנוכת הבית נקראת על שם דוד - "חנוכת הבית לדוד"[23], שכן, ככל מצוה, שחשב אדם לעשותה, ונאנס ולא עשאה, "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"[24] – וראוי הוא דוד שיקרא הבית על שמו. כך מובא במדרש: "והלא שלמה חנכו?... אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו נקרא על שמו, וכן הוא אומר: 'זכור ה' לדוד את כל ענותו, אשר נשבע לה'... אם אבוא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי... עד אמצא מקום לה''[25]... הא למדת, לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו"[26].

מעולם המחקר

מדוע דחה שלמה את חנוכת הבית בשנה – וקבעו בחג הסוכות?

לדעת כמה מן הראשונים חנוכת מקדש שלמה היתה בעת מעמד 'הקהל', ככתוב: "ויקהלו אל המלך שלמה בירח האיתנים בחג". שם גם החל שלמה בחיבור מגילת 'קהלת', שעניינה – אסיפת הקהל לקבלת מוסר ותוכחה (אבודרהם, מוסף לחג הפסח, בשם אבן הירחי'). זו הסיבה שדחה שלמה את חנוכת הבית, ובמקום לקיים אותה בחג הפסח או בחג השבועות - קיים אותה בחג הסוכות, כי במעמד 'הקהל' במוצאי השנה השביעית ההשתתפות חובה על כל ישראל, אנשים נשים וטף. לקראת המעמד הגדול הכין שלמה את העיר ירושלים לקליטת ציבור של רבבות רבות הנוהרים מכל רחבי הארץ, והכין מים ומזון להם ולבהמתם. כן הכינו בירושלים קרבנות לאלפים ולרבבות – כמתואר בפסוקים. חג הסוכות הוא חג האסיף וזו גם התקופה בה מצויים מזון ופירות השנה בשפע להמוני עולי הרגל. מכאן הצורך לדחות את חנוכת הבית, לזמן בו יבוא קהל גדול ככל האפשר, וייעשה הכל כדי שהמעמד במקדש, שהוא החגיגי ביותר מאז מעמד הר סיני, יתקיים בתחושת שמחה, רווחה ושפע.


עולי הרגל מתכנסים לחנוכת המקדש בירושלים – והמשמעות להלכה

במפה שלפנינו מתואר, כיצד נאסף עם ישראל מכל רחבי ארץ ישראל לחנוכת מקדש שלמה, ככתוב במלכים א' ח, סה: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים". התכנסות זו יש לה משמעות הלכתית לדורות, כמובא במסכת הוריות (ג, א) שהציבור היושב בתחום ש"מלבוא חמת עד נחל מצרים" הוא הנקרא 'קהל ישראל' כדי להתחייב בכמה מן המצוות האמורות בתורה, ואין מתחשבים ביושבי חוץ לארץ, וכגון: לסמיכת זקנים לסנהדרין, להבאת 'פר העלם דבר' של ציבור, לקידוש החודש ועוד.

מן המדרש

הכנסת ארון הברית להיכל ולקדש הקדשים

"'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד' (תהלים כד). שלמה אמר הפסוק הזה בשעה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים. עשה ארון של עשר אמות והכניס את הראשון לתוכו ונשא אותו. כיון שהגיע לפתח בית המקדש, היה הפתח [של ההיכל] של עשר אמות והארון של עשר אמות, ואין עשר אמות יכולין ליכנס לתוך עשר. ועוד שהיו [הכהנים] טעונין בו [ונושאים אותו על כתפיהם]. כיון שבאו להכניסו לא היה יכול. עמד שלמה והיה מתבייש, ולא היה יודע מה לעשות, והתחיל מתפלל לפני הקב"ה. מה עשה שלמה? אמרו רבותינו: הלך והביא ארונו של דוד אביו, והיה מתפלל ואומר: 'ה' אלהים אל תשב פני משיחך!' (דברי הימים ב' ו)... באותה שעה חיה דוד, שכן דוד אומר: 'ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי בור' (תהלים ל). והיה שלמה אומר: רבון העולמים! עשה בזכותו של זה, 'זכרה לחסדי דויד עבדך!' (דברי הימים ב' ו). מיד נענה. מה כתיב אחריו: 'וככלות שלמה להתפלל - והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים'" (דברי הימים ב' ז; שמות רבה ח).

[1] תיאור המעמד בהרחבה ראה בספר מלכים א פרק ח; ובדברי הימים ב פרקים ו- ז.

[2] מלכים א ו, א.

[3] שם ו, לח.

[4] שם ח, ב.

[5] מועד קטן ט, א. לדברי הפסיקתא רבתי היה המקדש נעול שנים עשר חודש, ראה קרן אורה מו"ק שם. לדברי המדרש רבה נשא י, באותו היום חל עיכוב בעבודת המקדש, מאחר ששלמה המלך נשא לאשה את בת פרעה.

[6] דברי הימים ב' ה, יב.

[7] מועד קטן ט, א; עוד אמרו בגמרא שם, שהמשכן נחנך בשבת למרות שאיסורו איסור סקילה, ואילו יום הכיפורים קל ממנו ואיסורו כרת, ולפיכך בודאי שראוי להמשיך בשמחה. כן נאמר בגמרא שם, שיצאה בת קול ואמרה, שיפה עשו, ואין מקום לדאגה על שאכלו ביום הכיפורים, וכולם מזומנים לחיי העולם הבא.

[8] מלכים שם ח, ו.

[9] תוספתא יומא ב, יב.

[10] דברי הימים ב ו, מב.

[11] שבת ל, א.

[12] מלכים א' ח; דברי הימים ב' ו, יג.

[13] מלכים שם מא-מג.

[14] מלכים א' ט, ב. ודברי הימים ב' ז.

[15] מלכים א' ח, סג.

[16] דעת רבי יהודה - זבחים נט, א.

[17] דעת רבי יוסי זבחים נט, ב. והדבר תלוי במחלוקתם בנוגע לגודל המזבח במשכן.

[18] זבחים ס, א. וראה רד"ק מלכים א' ח, סד.

[19] ראה רד"ק מלכים א' ח, סד; האומר בסוף דבריו, שמה שנאמר בשלמה, שהקריב אלף קרבנות על המזבח בגבעון, לא הקריב אותם ביום אחד אלא בימים אחדים. ויש לומר שהרמב"ם הלך בשיטה זו – שהיא שיטת רבי יוסי - ולכן לא הביא את ההלכה שניתן לקדש את הרצפה.

[20] דברי הימים ב ז, א.

[21] יומא כא, ב.

[22] זבחים סא, ב.

[23] תהילים ל, א.

[24] מדרש תהילים ל.

[25] תהילים קלג, ג.

[26] מדרש תנחומא בשלח סימן י.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש