חרב הרי הוא כחלל


חרב הרי הוא כחלל: כלי הנוגע במת - טומאתו חמורה, ומטמא אחרים - כטומאת המת עצמו.

הלכה היא, שאדם הנוגע במת – הרי הוא בגדר 'אב הטומאה'*, וכדי להיטהר מטומאתו הוא ממתין שבעה ימים. בימים אלה מזים עליו מאפר פרה אדומה – בשלישי ובשביעי – אזי טובל ונטהר בסוף היום השביעי. אדם זה, כשהוא בטומאתו ונוגע באדם אחר - השני נטמא, אך טומאת האדם השני אינה אלא ליום אחד, ועם שקיעת החמה ביום זה נטהר. לעומת האמור, כלי שנגע במת דינו חמור מאדם, וכדברי חז"ל: "חרב - הרי הוא כחלל", ודין החרב כדין המת עצמו, והרי היא בגדר 'אבי אבות הטומאה'. לפיכך, אדם הנטמא מכלי זה – טומאתו חמורה, שאינו טמא ליום אחד, אלא לשבעה ימים, כי דינו כאילו נגע במת עצמו[1].

מקור הדין: בדין טומאת המת האמורה בתורה, מפורטות כמה דוגמאות, ומבואר, מיהו המת המטמא בטומאה זו, ככתוב: "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר - יטמא שבעת ימים"[2]. אדם אשר מת באופן טבעי על מיטתו, נקרא בתורה "מת"; לעומת זאת, הכינוי "חלל" מתייחס לאדם שנהרג על ידי אחרים במלחמה או שנרצח, ועל כגון זה נאמר בתורה : "כי ימצא חלל באדמה... לא נודע מי הכהו"[3]. מאחר שהכתוב מתייחס לאדם הרוג בידי אחרים, אין כל הבדל בין אם הוא נהרג על ידי חרב או על ידי כל דבר אחר. מכאן באה דרשת חז"ל, שה"חרב" שבה נהרג האדם - טומאתה חמורה כטומאת החלל עצמו[4].

האם כל הכלים יש להם דין 'חרב' - או כלי מתכת בלבד? רבים מן הראשונים כותבים, כי דין זה נאמר דווקא בכלי מתכת הנוגע במת, שהרי החרב עשויה ממתכת, ומשום כך נאמר בתורה "חרב", ללמדך, שכלים אחרים הנוגעים במת, ועשויים מחומר אחר - אינם נחשבים כחרב[5]. אולם יש מהראשונים הכותבים, כי דין זה חל לא רק על כלי מתכת, אלא אף על שאר הכלים הנטמאים בטומאה זו. זאת, חוץ מכלי חרס, שאינם נטמאים בטומאה זו[6].

טומאת הכלי: טומאה זו נוהגת לא רק במקרה שהכלי נגע במת, אלא אף כאשר הכלי נמצא בתוך אוהל המת[7]. ויש שכתבו, שאין הכלי הנטמא באוהל המת מטמא כחלל[8]. מכל מקום, בטומאת משא הדבר מוסכם, כי הכלי אינו נטמא כלל, מאחר שאין טומאת משא לכלים[9].


חרבות מן התקופה הרומית

בתמונה נראות חרבות מן התקופה הרומית. התורה נתנה לחרב מעמד הלכתי מיוחד, וכדברי חז"ל - "חרב הרי היא כחלל". כלומר, כשם שחלל מטמא אדם בטומאת מת, וחייב בהזאת אפר פרה אדומה בשלישי ובשביעי - כן הנוגע בחרב, חלים עליו דיני החלל עצמו.

טומאת משא ואוהל: יש מן הראשונים שכתב, שכלי שנטמא בטומאה זו מטמא אחרים דווקא במגע, אבל לא במשא ובאוהל[10]. לעומת ראשונים אלו יש הכותבים, כי הכלי מטמא כלים אחרים אף במשא, אך לא באוהל[11]; עם זאת, מצינו ראשונים הסבורים, כי הכלי מטמא כחלל אף באוהל[12].

הטומאה כיצד? יש מן הראשונים האומר, כי דווקא החרב עצמה, בה החלל נהרג נחשבת כמותו - או כלי אחר בו נהרג - אך לא כלים אחרים[13]; אולם ההבנה הפשוטה היא, שאף כלים שלא הרגו את המת מטמאים בטומאה זו[14]. עוד יש מהראשונים שסובר, כי יש לחלק בין טומאת כלי הנוגע במת, שאינו מטמא אלא בשעה שהוא נוגע במת - כלומר, טומאה "בחיבורים" – לבין החרב, שמטמא אף כשאינו נוגע במת[15]. אפשרות אחרת: אף החרב כמו שאר הכלים, אינו נחשב כמת, אלא בשעה שהוא נוגע במת[16]. אולם ההבנה המקובלת היא, כי אף כאשר אין הכלים נוגעים במת, הם מטמאים כמו המת עצמו[17].

הטהרה מטומאה זו: בדברי חז"ל לא מצינו חילוק בדרך טהרתו של הנטמא בטומאה זו, ומסתבר כי טהרתו היא ככל טמא מת, דהיינו, הזאה מאפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי. אמנם, יש מי שסובר כי בשונה משאר הנטמאים בטומאה זו, הנזיר הנטמא מכלים אלו, אינו צריך כלל הזאה[18]; ויש מי שסובר, כי לא תקנו הזאה בטומאה זו כלל, ודי בכך שהטמא טובל ביום השביעי לטומאתו - ונטהר[19].

בנזיר: הנזיר אשר נטמא בטומאה זו, אינו מפסיק את טומאתו, ואינו צריך לגלח את שערו – בניגוד לטומאה מהמת עצמו, המחייבת אותו לעשות כן. כך גם לגבי טומאת מקדש וקדשיו, אין הנטמא בטומאה זו מתחייב כרת אם נכנס למקדש או אכל קודש[20]. ויש מי שסובר כי הנזיר מגלח על טומאה זו[21].

איסור הטומאה לכהנים: יש מן הראשונים מי שכתב, כי למרות איסורם של הכהנים להיטמא למתים, אין הם מוזהרים מלהיטמא לטומאה זו, של "חרב הרי הוא כחלל"[22], שכן, הכהנים מוזהרים מלהיטמא רק מטומאה שהנזיר מגלח עליה[23]. לעומתם, יש מהראשונים שכתבו להחמיר[24]. להלכה מובא, כי המנהג להקל בדבר[25].

מעולם המחשבה

מדוע נשנתה פרשת פרה אדומה וטומאת מת בסוף ארבעים שנה?

שאלה המעסיקה את הפרשנים היא, מדוע נאמרה פרשת פרה אדומה והלכות טומאת מת רק בפרשת חוקת, בסוף ארבעים שנה ליציאת ישראל ממצרים, הרי הלכות אלה היו מחוייבות מיד עם הקמת המשכן, כמובא בבמדבר רבה (פרשה יב): "בראש חודש ניסן - הוקם המשכן, בשני - נשרפה פרה אדומה, בשלישי - היזה ממנה על הלויים... מפני שהיו כולם טמאי מתים במה שהרגו את עובדי העגל", מדוע, אפוא, נקבעה פרשה זו בפרשת חוקת? אולם פרשה זו מתארת שלש מלחמות גדולות שלחמו ישראל בסוף ארבעים שנות הנדודים במדבר: א. המלחמה בכנעני מלך ערד והחרמת עמו וארצו. ב. המלחמה בסיחון מלך האמורי וכיבוש ארצו. ג. המלחמה בעוג מלך הבשן וכיבוש עבר הירדן עד החרמון. עתה, שישראל עסוקים במלחמה, ויש בה הרוגים משני הצדדים, נעשו ענייני טומאה וטהרה חלק ממציאות יום יומית בחיי עם ישראל. זה מה שנאמר בפרשה זו: "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר", השדה שמדובר בו הוא שדה הקרב, בו מוצאים חללים שנפלו בקרב בחרב, וכן עצמות אדם, לפיכך הובאה פרשה זו בקשר לשעת מלחמה, כשההלכה נדרשת עתה הלכה למעשה.

[1] הדרשה מובאת בגמרא במקומות רבים (לדוגמא פסחים יד, ב), והדינים מבוארים במשניות אהלות א, א-ד.

[2] במדבר יט, טז.

[3] דברים כא, א.

[4] ע"פ רמב"ן וחזקוני בבמדבר שם, וראה בספרי לבמדבר פסקה קכז.

[5] רש"י פסחים יד, ב ד"ה בחלל, וחולין ג, א ד"ה חרב, ודף עא, א ד"ה טמאה; תוספות נזיר נג, ב ד"ה חרב, בבא קמא ב, ב ד"ה דאילו; רבינו חננאל פסחים שם; ריטב"א שבת נט, ב; מאירי בבא קמא ב, ב, פסחים יד, ב; ר"ש אהלות א, ב בשם ר"ת.

[6] רמב"ם טומאת מת ה, ג ובפירוש המשנה פסחים א, ו, עדויות ב, א; ר"י מסימפונט המובא בר"ש שם; מאירי חולין ג,א (ולא כבדבריו בהערה הקודמת). וכן דעת הגר"א יו"ד שסט, א.

[7] כך היא פשטות המשנה באהלות א, ג: "השפוד התחוב באוהל", וכך סוברים ראשונים רבים: רש"י שבת קא, ב ד"ה בדבר המעמידה; תוספות שבת יז, א ד"ה ועל, וראשונים נוספים שם ובבבא בתרא כ, א; רמב"ם טומאת מת ה, ג; יראים סימן שכב.

[8] בספר ההשלמה ובספר המאורות על ברכות יט, ב כתבו כן בשם הרא"ש (אך מפירוש הרא"ש לאהלות לא משמע כן); וכך סובר ר' יצחק מסימפונט המובא בספר הישר לר"ת סימן תשנח, בדעת חכמים במשנה באהלות שם "אין האוהל מתחשב".

[9] תוספתא אהלות א, א; רמב"ם טומאת מת א, ט.

[10] רמב"ם שם ה, יג. ודבריו לשיטתו שאף כלים שאינם ממתכת נטמאים בטומאה זו (ראה בהרחבה במאמרו של הרב עזריה אריאל שליט"א במעלין בקודש גיליון יז).

[11] רמב"ן במדבר יט,טז – ממיעוט הכתוב "אדם כי ימות באוהל" – שכלים אינם מטמאים בטומאת אוהל.

[12] תוספות שבת יז, א ד"ה ועל, ונזיר נד, ב ד"ה ת"ש; דעת ר"ת ברמב"ן לבבא בתרא כ, א; ר"ש ורא"ש אהלות א, ג; סמ"ג עשין רלא.

[13] דעת הגאונים המובאת ברבינו חננאל פסחים יד, ב.

[14] רבינו חננאל שם, כפשטות הגמרא שם ובמקומות נוספים, סמ"ג שם, וכך פשטות דברי הראשונים.

[15] ראב"ד בהשגה טומאת מת ה, ג, ומעין זה בסמ"ג שם.

[16] ראה בהרחבה במאמרו של הרב עזריה אריאל שליט"א מעלין בקודש גיליון טו. לפי הבנה זו, טומאת הכלי אינה חמורה יותר מטומאת האדם, אשר אף הוא מטמא בחיבורים כמת עצמו – כמבואר בגמרא עבודה זרה לז, ב.

[17] כך פשטות הסוגיה בפסחים שם (וראה שם ברש"י ורבינו חננאל) וסוגיות נוספות, וכך הם דברי הרמב"ם שם.

[18] רמב"ם נזירות ז, ח.

[19] רמב"ן בבא בתרא כ, א; רז"ה חולין עא, ב.

[20] תוספתא אהלות א, א; וכך כותב הרמב"ם בפירושו למשנה בהקדמה לכלים.

[21] דעת ר"ת בתוספות נזיר נד, ב ד"ה ת"ש, והיראים סימן שכב. ולשיטתו מסתבר שאף בטומאת מקדש וקדשיו הוא יתחייב.

[22] רא"ש חולין ח, ד; רבינו חיים כהן בתוספות בנזיר שם.

[23] כמבואר לעניין חיוב מלקות בתוספתא מכות ג, י ובמסכת שמחות ד, יב.

[24] יראים סימן שכב, וכך עולה משיטת ר"ת לעיל הערה 21.

[25] רמ"א יורה דעה שסט, א. הבית יוסף הביא את תשובת הרשב"א (א, עו) האומר כי הדבר שנוי במחלוקת בין הראב"ד המיקל לתוספות המחמירים, ולא הכריע.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il