טבילה


טבילה: חובה להטהר במקוה, בטרם יכנס האדם למקדש, ובטרם יאכל בשר קדשים וטהרות.

נאמר בתורה בטהרתם של רבים מהטמאים, כי עליהם לרחוץ במים, וכגון מה שנאמר במצורע: "ורחץ את בשרו במים וטהר"[1]. ופירשו חכמים, כי רחיצה זו עניינה, טבילה במקוה של ארבעים סאה, כלומר, מים שכל גופו של אדם נכנס לתוכם[2]. וכתבו הראשונים, "דין תורה שכל מים מכונסין טובלין בהן, שנאמר: 'מקוה מים'... והוא - שיהיה בהן כדי להעלות בהן כדי טבילה לכל גוף האדם בבת אחת. שיערו חכמים [את כמות המים] - אמה על אמה ברום שלש אמות, ושיעור זה הוא מחזיק ארבעים סאה מים"[3]. בהעדר טבילה זו, אין הטמאים רשאים לאכול קדשים וטהרות, ואינם רשאים להכנס לחצרות המקדש[4].

הכנות לטבילה: מן התורה חלה חובה על האדם לבדוק את עצמו קודם טבילתו, שאין עליו דבר המהווה חציצה* בינו לבין מי המקוה[5]. פרט לבדיקה זו, תיקן עזרא הסופר, שיש חובת חפיפה קודם הטבילה[6] בכל השיער שבראש[7], ונהגו להחמיר ולחפוף את כל הגוף[8].

הטבילה והכוונה: הטובל צריך להקפיד שכל גופו יכנס לתוך המים[9]. על הטובל להיזהר שלא לפתוח עיניו ביותר או לעצום עיניו ביותר, או לעשות פעולה כלשהיא העלולה לגרום שהמים לא יגיעו לכל מקום בגופו[10]. כמו כן, עליו לכוון בדעתו בשעת הטבילה, לאיזו מטרה הוא טובל, כשכוונתו להיות מוחזק בטהרה זו, לדבר שלשמו הוא טובל. וכגון, שכיוון לטבול לצורך כניסה למקדש, או שכיוון לטבול לצורך אכילת קדשים וטהרות, שכן, אם לא כיוון - אינו מוחזק לכך[11].


מקוה טהרה סמוך למקדש

בתמונה נראה מקוה טהרה שנחשף בחפירות הכותל הדרומי סמוך למקדש. במורד המדרגות ניכרים שרידים של מחיצה חצובה בסלע. המחיצה נועדה להפריד בין הטמאים היורדים לטבילה במקוה לבין העולים מן המקוה לאחר שנטהרו.

ברכת הטבילה: עזרא תיקן לישראל, שלא יאמרו דברי תורה ותפילה אלא לאחר טבילה, לפיכך תיקנו בכל הטבילות, לברך את ברכת הטבילה לאחר הטבילה במקוה, שכן, קודם טבילתו של אדם אינו ראוי לברך ולהוציא דברי תורה מפיו[12]. יש מן הראשונים שכתבו, כי רק בטבילת הגרים מברך לאחר הטבילה, שכן הגר עדיין בגדר גוי, והיאך יאמר 'וציונו', אבל בשאר הטבילות מברכים לפני הטבילה[13].

טבילת הטהור: כלל קבעו חכמים, שאין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו אם הוא טהור, עד שיטבול[14]. יש אומרים, כי לאו דווקא "לעבודה", אלא בכל כניסה לעזרה יש חיוב טבילה[15], ויש אומרים כי דווקא בכניסה לשם עבודה יש חיוב טבילה[16]. טבילה זו אינה אלא מדרבנן, והיא מיועדת לאדם ששכח שהוא טמא, ובטבילתו ייזכר בטומאתו ויכנס למקדש כשהוא טהור[17]. ויש מי שסובר שטומאה זו היא מן התורה, בגלל הכניסה מהחול אל הקודש, בדומה לחיובו של הכהן הגדול לטבול כשהוא מחליף מבגדי חול לבגדי קודש[18]. ויש סוברים, כי טהורים אינם צריכים לטבול בכניסתם לעזרה, ורק המצורע הנטהר מטומאתו, צריך טבילה נוספת בבואו למקדש[19].

המסיך את רגליו: טבילה נוספת תיקנו חכמים, ואמרו: "זה הכלל היה במקדש: כל המיסך את רגליו טעון טבילה"[20]. יש מן הראשונים הכותב בטעם חובת הטבילה למסיך את רגליו, כי הדבר נובע מנקיות, שמא נשארה צואה על בשרו[21]. ויש שנראה מדבריהם, כי חיוב זה נובע מן העובדה שיש הפסק בעבודה, לפיכך יחזור ויטבול[22].

טבילות הכהן הגדול: הלכה היא, שכהן גדול טובל ביום הכיפורים חמש טבילות[23]. מצינו בתלמוד, שדין זה נלמד מן הפסוקים בפרשת אחרי מות[24]. עוד למדו חכמים מכאן, ש"כל המשנה מעבודה לעבודה - טעון טבילה"[25]. ויש מן הראשונים שכתב, שזו הלכה למשה מסיני[26]. להלכה נקבע, שרק הטבילה הראשונה מעכבת את העבודה, ובלעדיה עבודת היום פסולה, משום שחיובה נובע מהחיוב הכללי על הכהנים לטבול בטרם בואם למקדש. מאידך, שאר הטבילות אינן מעכבות בדיעבד[27].

מעולם המחשבה

כשם שהטבילה במים מטהרת את הגוף – כך הטבילה ב'מי הדעת' מטהרת את הנפש

כתב הרמב"ם: "דבר ברור וגלוי, שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו [ואין בהם סברא] והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות - מכלל החוקים הוא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב... ואף על פי כן רמז יש בדבר: כשם שהמכוין לבו לטהר, כיון שטבל טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר - כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעת – טהור. הרי הוא אומר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם', השם ברחמיו הרבים, מכל חטא עון ואשמה יטהרנו – אמן". רמב"ם מקוואות יא, יב.


מקוה טהרה בפיסגת מצדה

בתמונה נראה מקוה טהרה, שנחשף בחפירות מבצר מצדה בבקעת ים המלח. המקוה שימש לטהרתם של כהנים האוכלים בתרומה, ולשאר תושבי המקום הנטהרים מטומאתם.

[1] ויקרא יד, ט.

[2] עירובין ד, ב; יוצא מן הכלל הוא הזב* (עיין בערכו), שהוא צריך לטבול במעין מים חיים ולא במקוה.

[3] רמב"ם מקוואות ד, א.

[4] משנה פרה יא, ד.

[5] בבא קמא פב, א.

[6] בבא קמא שם.

[7] ר"ת בתוספות חולין י, א ד"ה עד.

[8] תוספות שם; שו"ע יו"ד קצט, א.

[9] תורת כהנים אמור פרשה ד פרק ד, ז; רמב"ם הלכות מקוואות א, ז; טוש"ע יו"ד קצח, א.

[10] נידה סז, א. וראה בתוספות שם (ד"ה פתחה, השני), כי הראשונים נחלקו אם דינים אלו נאמרו רק לטהרות או אף לחולין.

[11] משנה חגיגה ב, ו. רמב"ם שאר אבות הטומאה יג,ב. ולדברי הליקוטי הלכות ביומא תחילת פרק שלישי, הטבילה על דעת ביאת המקדש מעכבת רק במצורע.

[12] ברכות נא, א; פסחים ז, ב. עיין שם ברש"י ד"ה דאכתי – אגב טבילת בעלי קריים. וכן בתוספות ברכות שם ד"ה מעיקרא – אגב טבילת גרים.

[13] רי"ף פסחים ד, א; רמב"ם ברכות יא, ז.

[14] משנה יומא ג, ג.

[15] רש"י ותוספות יומא ל, א.

[16] ריטב"א שם, וכן נראה מדברי הרמב"ם הלכות ביאת המקדש ה, ד.

[17] דברי רבי יהודה בגמרא ביומא שם, וכן הוא ברמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ג.

[18] דעת בן זומא שם.

[19] דעת חכמים יומא ל, ב. וכך נוקט בליקוטי הלכות שם.

[20] משנה יומא ג, ב.

[21] מאירי יומא כח, א. וייתכן שלשיטתו אף לגבי ישראלים ייתכן חיוב זה.

[22] רמב"ם ביאת המקדש ה, ה.

[23] משנה יומא ג, ג; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ב.

[24] יומא לב, א.

[25] לימודים שונים שם על ידי רבי יהודה ועל ידי רבי.

[26] יומא לב, א דעת רב חסדא, ברש"י ד"ה גמירי.

[27] זבחים יט, ב; רמב"ם ביאת המקדש ה, ז.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש