חזה ושוק


חזה ושוק: שני איברים מבהמת שלמים הניתנים לכהן.

ככל קרבן כך גם מצות הבאת שלמים כוללת בתוכה פרטים שונים, וביניהם החובה לתת לכהן חזה ושוק, ולהניף אותם לפני ה' בעזרה[1]. אברים אלה נקראים בתורה: "חזה התנופה" ו"שוק התרומה"[2]. את החזה ושוק הניתנים לכהן, מניף בעל הקרבן יחד עם הכהן המקריב, כשהתנופה כוללת גם את החלבים המוקטרים על גבי המזבח[3]. משהקטירו את החלבים על אש המזבח, זוכים הכהנים בחזה ובשוק. טעם הדבר, שהחזה מכונה 'התנופה' ואילו השוק מכונה 'התרומה', הוא משום שבהבאת החזה והשוק בימי המילואים, הופרש קודם השוק והונף תחילה – כ'תרומה', ולאחר מכן הונף החזה בפני עצמו, ועל כן השוק נתייחד בכינוי 'התרומה', אבל לדורות, מניפים ונותנים את שניהם יחד[4].

איזהו החזה? החזה הוא החלק הנמצא בין צואר הבהמה לבין הכרס - אשר "רואה את פני הקרקע" שתחתיו. יחד עימו חותכים את שתי הצלעות שבצדדים ונותנים אותם לכהן[5]. יש מהראשונים המסבירים, כי נותנים לכהן עצם אחת בלבד מן הצלעות מכל צד[6]. מצוות נתינת החזה באופן הנזכר עם עצמות, אמורה דווקא בקרבן השלמים, לא כן בהקרבת קרבן התמיד, שם המושג 'חזה'* עניינו – בשר הכרס בלי עצמות הצלעות שבצדדים[7]. בטעם הדבר יש מן האחרונים המסביר, כי לשון 'חזה' שנאמר בשלמים לתת אותו לכהן, עניינו מלשון 'חזית', כלומר, הצד החזיתי של הבהמה, ולכן נותנים את הבשר הקדמי עם העצמות הקדמיות. לא כן באשר ל'חזה' שאמרו חכמים בעולה, שם נאמר: "וניתח אותה לנתחיה"[8], והקובע הוא נתחי גוף הבהמה, ובשר החזה ראוי להבדילו כנתח בפני עצמו ביחס לשאר האברים[9].


החזה הניתן לכהנים מקרבן השלמים

בציור נראית הבהמה העומדת להקרבה כקרבן שלמים. מצוה על בעל הקרבן לתת לכהן המקריב את החזה, דהיינו, הבשר שבין צואר הבהמה לבין הכרס - "הרואה את פני הקרקע" שתחתיו. יחד עימו חותכים את שתי הצלעות שבצדדים ונותנים אותם לכהן (ראה את החלק הצבוע בסגול).

איזהו השוק? השוק הניתן לכהן, הוא שוק הימין[10]. התנאים במשנה[11] נחלקים לגבי זיהויו המדויק של השוק: לדעת תנא קמא, השוק הוא החלק ברגל ימין מאחור, המקביל לזרוע של היד - דהיינו שתי עצמות של אורך הרגל - "מן הפרק של ארכובה ועד הכף של יד"[12]. לעומתו סובר רבי יהודה, כי השוק הוא "מן הפרק של ארכובה ועד לסובך של רגל", והכוונה היא לעצם אחת בלבד, והיא החלק האמצעי של הרגל. ההלכה כתנא קמא[13].


השוק הניתן לכהן המקריב בעזרה

בציור נראה השוק של הבהמה, הוא החלק העליון של רגל ימין, והן שתי עצמות המחזיקות את בשר השוק, מן הברך – 'הפרק של ארכובה' - ומעלה (החלק הצבוע בצבע סגול).

חזה ושוק – הבאתם והנפתם ברוב עם: לדברי הגמרא, יש צורך בשלושה כהנים בעת נתינת מתנות החזה והשוק לכהן; אחד - מביא את החזה והשוק מבית המטבחיים; השני - מניף את החזה והשוק יחד עם בעל הקרבן, ושלישי - המקטיר את החלבים על גבי המזבח, לאחר שהונפו החלבים עם החזה והשוק. הסיבה לקיום מצווה זו על ידי מספר כהנים, היא משום 'ברוב עם הדרת מלך'[14].

אופן הנחת החלבים והחזה ושוק: כאמור, הכהן יחד עם מקריב השלמים מניפים את החזה ושוק. כיצד? - הכהן מניח אותם על ידיו של בעל הקרבן, תחילה נותן את החלבים על ידי הבעלים, ולאחר מכן מניח את החזה והשוק למעלה. על גביהם מניח את שתי הכליות ויותרת הכבד, ואם יש שם לחם, וכגון, שהיה קרבן תודה, מניחו למעלה ומניף הכל[15]. כתבו האחרונים, שכיון שמדובר בתנופה זו, שצריך להניף ששה דברים זה על גבי זה, כשהחלבים מלמטה, נראה, שהתנופה נעשית במגס*, כדרך שמביאים את האימורים בקרבן פסח אל המזבח במגס. מעתה, אם נהגו כן במקדש ב'הולכה', שהיא אחת מארבע עבודות הקרבן, על אחת כמה וכמה בתנופה*. וכך הוא סגנון חז"ל והראשונים בהרבה מקומות: "מעלו ומקטירו בכלי שרת"[16].

אופן התנופה: כיצד מניף הכהן יחד עם בעל הקרבן? - מוליך ומביא ומעלה ומוריד[17]. יש מי שכתב, שההולכה וההבאה היא לארבע רוחות העולם – צפון, דרום, מזרח ומערב[18]. ויש שכתבו, כי צריך להוליך ולהביא לשתי רוחות בלבד[19].


תנופת חזה ושוק

בציור נראה מביא הקרבן בעת הכנת חלקי הקרבן לתנופה יחד עם הכהן. על גבי המגס נראים החלבים (בצבע לבן) כן נראים החזה ושוק (במרכז) ולבסוף הלחם, זאת, כשהקרבן הוא קרבן תודה. בסידור הסופי של התנופה המשותפת, יש להניח את חלקי הקרבן זה על גב זה בסדר דלהלן: חלבים. חזה, שוק, כליות, יותרת הכבד לחם.

המניפים: בפרשה זו נאמר "בני ישראל"[20], והכוונה היא דווקא לאנשים ולא לנשים, ודווקא לישראלים ולא לגויים[21]. אשה המביאה קרבן שלמים, מחויבת אף היא להביא לכהן את החזה והשוק, והוא יניף אותם לבדו כחלק מעבודת הקרבן[22].

הכהנים הראויים לקבל מתנת חזה ושוק: הכהנים מקבלים את החזה והשוק רק לאחר הקטרת האימורים. בני עלי חטאו בדבר, בכך שהיו לוקחים את החזה והשוק בטרם הקטירו את החלב[23]. דין החזה והשוק כדין שאר הקדשים המתחלקים לכהנים, שהם ניתנים רק לכהן מאנשי בית אב העובדים במקדש באותו יום. כמו כן, אין נותנים חזה ושוק לכהן אלא אם כן היה ראוי לעבוד באותו יום, דהיינו, שהיה טהור וראוי לעבודה, גם אם לא עבד בפועל[24]. מאידך, יש מי שכתב, כי החזה והשוק אינם מתחלקים אלא לכהני בית האב שעובדים בעזרה באותו היום[25]. עם זאת, בעל מום מאותו בית אב, רשאי לאכול חזה ושוק למרות שאינו משרת בעזרה[26]. באשר לאופן אכילת חזה ושוק, עיין ערך 'אכילת קדשים'*.

חזה ושוק בחנוכת המשכן ובימי המילואים

המושגים 'חזה' ו'שוק' נזכרים לראשונה בקרבנות שהובאו בימי המילואים, בעת חנוכת המשכן. מביאי הקרבן היו אהרן ובניו הכהנים, ואילו משה רבינו שימש בימי המילואים ככהן גדול[27]. בהבאת האיל הנקרא 'איל המילואים', הניף משה רבינו יחד עם אהרן הכהן את השוק עם החלבים. משה רבינו לא זכה בשוק אלא הכל הוקטר על גבי המזבח[28]. לאחר מכן הניף משה את החזה בפני עצמו, והחזה ניתן למשה רבינו לאוכלו ולא לאהרן ובניו[29]. בהנפת השוק והחלבים, היה הלחם מונח על גבי הכל[30], ומובא להלכה, שכך הדין בכל תנופה שיש בה לחם, כגון, קרבן תודה, שהלחם צריך להיות מלמעלה[31].

אכילת חזה ושוק לנשים: אשת הכהן ועבדו רשאים לאכול חזה ושוק, אך אינם נוטלים חלק ככהן בעזרה[32]. חלוקת חזה ושוק כוללת גם את הבנים אך לא את הבנות, כדרשת חז"ל: "'כי חקך וחוק בניך' – חוק לבנים - ואין חוק לבנות'[33]; דהיינו, הבנים מקבלים חלק במתנות כהונה אלו - כאביהם, ואילו הבנות אוכלות מחלקם של הבנים[34]. כאמור, בת כהן הנשואה לישראל אוכלת מן החזה ושוק, עם זאת, אם התאלמנה אינה יכולה לאכול עוד ממתנות אלו. אם התאלמנה ואין לה ילדים וחוזרת לבית אביה, אמנם רשאית לאכול בתרומה, אך אינה רשאית לאכול מחזה ושוק[35].

חזה ושוק בבמה: חזה ושוק ניתנים לכהנים בבמה גדולה, אבל בבמה קטנה – בעל הקרבן זוכה בהם[36]. כך נאמר בזבח שעשה שמואל בבמה, שהוא נתן את "השוק והֶעָלֶיהָ", כלומר, השוק והחזה המונח עליה בשעת התנופה[37] - שניהם ניתנו לשאול לאכילה[38]. יש מהאמוראים הסוברים, כי שמואל הנביא נתן לשאול גם את השוק וגם את החזה, ויש חולקים[39]. מכל מקום, למרות שבבמה המתנות יכולות להיאכל לזרים, הן נאכלות רק לטהורים[40].

מעולם המחשבה

חזה ושוק – טעם המצוה

כתב רבינו בחיי (ויקרא פרק ז): נראה לי בטעם שני אברים הללו הניתנים לכהן, שהם חזה ושוק, והמצוה להניף אותם לפני ה' בעזרה, לפי שהם סיבת התנועה והפעילות באדם, וגם בשאר בעלי חיים. כי הלב המתנועע ופעיל בהתמדה, הוא במקום החזה, וכן תנועת כל בעל חי והליכתו נעשית באמצעות השוקים. לפיכך באה המצוה הזאת בקרבנות, שיניע המקריב, ויניף לפני המזבח שני אברים הללו - שהם בעלי התנועה - להודות ולשבח בזה לאדון הכל, המקיים ומניע את כל העולם כולו בכח תנועת הגלגלים וגרמי השמים. וזהו שאמרו (סוכה לז, ב) שמניפים - "למי שארבע רוחות העולם שלו, ולמי שהשמים והארץ שלו". כלומר, באמצעות מתנות אלו לכהן ובתנופתן בעזרה, מודה האדם לבוראו על חיותו, תנועתו ופעילותו כל ימי חייו.

[1] ספר המצוות לרמב"ם שורש יב.

[2] ויקרא ז, כח-לו; י, טו-טז.

[3] שם.

[4] שו"ת הרמב"ם סימן קמד.

[5] תוספתא חולין ט, ג, מובאת בחולין מה, א; רבינו חננאל המובא בתוספות שם ד"ה חותך; תרגום יונתן ויקרא ז,ל.

[6] רש"י בחולין שם ד"ה למעלה; מאירי שם. כך גם משמע מלשון הרמב"ם מעשה הקרבנות (ט, י): "שתי צלעות אילך ואילך" – ובהשוואה לדבריו בהלכות סנהדרין (טז, ח) "כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך".

[7] תוספות שם; רש"י יומא כה, א ד"ה החזה.

[8] ויקרא א, ו; וראה ערך 'הפשט וניתוח'.

[9] וראה ראב"ד לתמיד לא, א; מה שפירש.

[10] ויקרא ז, לב.

[11] חולין קלד, ב.

[12] ועיין ערך 'זרוע לחיים וקיבה'.

[13] רמב"ם מעשה הקרבנות ט, י; מאירי שם.

[14] כך נאמר במנחות סב, א; אולם הרמב"ם השמיט הלכה זו. ונראה, שלדעתו לא נאמרו הדברים בכל קרבן שלמים, שאם כן, נמצא שברגלים, כשמביאים קרבנות, לא יימצאו די כהנים אם יצטרכו לכל קרבן שלשה כהנים, מלבד השוחט והמפשיט והרוחץ את האברים וכו', ובהכרח לא נאמרו הדברים בגמרא, אלא בקרבן השלמים הנזכר בימי המילואים, שם הכל נעשה בטכס, ולפיכך שייך הפסוק 'ברוב עם הדרת מלך'. כך גם בזבחי שלמי ציבור הנדונים בגמרא שם, יש מקום לריבוי כהנים כמצוה לכתחילה, אולם לא כהלכה מחוייבת, ולפיכך לא הביאה הרמב"ם להלכה. באשר לעיקרון של 'ברוב עם' במצוה זו, ראה להלן 'מעולם החשבה'.

[15] רמב"ם מעשה הקרבנות ט, ח.

[16] מנחות כו, א.

[17] מנחות שם בעניין כבשי עצרת, ופשוט שהוא הדין לחזה ושוק המוזכרים במשנה שם, וכן הוא ברמב"ם מעשה הקרבנות ט, ז. וראה בתוספות זבחים קיז, ב ד"ה ואין – שעיקר מצוותן בתנופה.

[18] רש"י מנחות שם ד"ה מוליך.

[19] ריטב"א סוכה לז, ב; ר"ן על הרי"ף סוכה יח,ב.

[20] ויקרא ז, כט. "'בני ישראל' - ולא בנות ישראל".

[21] תורת כהנים פרשה יא א-ב; וממילא להלכה גויים אינם מקריבים שלמים, עיין ערך 'גוי'.

[22] מנחות סא, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ט, טז.

[23] שמואל א ב, טו; תורת כהנים פרשה יא פרק טז, ד-ה.

[24] משנה זבחים צח, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות י, יד.

[25] רש"י חולין קל,ב ד"ה כמי.

[26] זבחים צט, א; רמב"ם מעשה הקרבנות י, כ.

[27] ראה זבחים קא, ב.

[28] שמות כט, כב-כה.

[29] ויקרא ח, כו-כט.

[30] מנחות סב, א.

[31] רמב"ם מעשה הקרבנות ט, ח; ע"פ לשון הגמרא שם "כל מקום שיש לחם...".

[32] משנה זבחים נה,א; רמב"ם מעשה הקרבנות י, ד-ה.

[33] תורת כהנים שמיני פרשתא א פרק א, ז.

[34] רש"י ויקרא י, יד; ראב"ד בפירושו לתורת כהנים שם.

[35] יבמות סח, ב ופז, א; רמב"ם תרומות ו, ט.

[36] תוספתא קרבנות יג, ז.

[37] עבודה זרה כה, א.

[38] שמואל א ט, כד.

[39] עיין בעבודה זרה כה, א; ודעת רבי אלעזר, ששמואל נתן הכל לשאול, ואילו דעת רבי יוחנן היא שנתן לו שוק ואליה, ואילו את החזה קיבל אדם אחר.

[40] ראה מלבי"ם שמואל א כא, ה.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il