זכר למקדש


זכר למקדש: תקנות שתקנו חכמים לשמירת זכרון המצוות המתקיימות במקדש, ובאו לחזק את הציפייה והדרישה לבניינו.

חכמי ישראל תיקנו תקנות וקבעו מנהגים בתקופה שלאחר החורבן, כדי לשמר את המצוות שבמקדש לבל ישתכחו, ולהעמיק בעם את זכר המקדש. וכן אמר ירמיהו הנביא: "כי אעלה ארוכה לך, וממכותיך ארפאך נאם ה', כי 'נדחה' קראו לך, ציון היא, דורש אין לה"[1], ולמדו מכאן חכמים, שכנגד אלו הרואים בציון עיר בחורבנה כדוגמת עיר הנידחת, עם זאת "ציון היא!" כלומר: 'ציון' תשאר לעולם עיר המקדש! לפיכך חובה לדרוש ולעשות לבניינה[2]. עוד למדנו מדברי הנביא, כי 'ציון' אינה העיר, אלא 'ציון' משמעותו – 'המקדש', שנאמר בו: "לשכנו תדרשו ובאת שמה"*[3], וזאת כוונת הנביא, שיש לדרוש ולעשות לבניינו[4].

נטילת לולב בארץ ובחוץ לארץ - כבמקדש: בזמן המקדש היתה מצות נטילת לולב נוהגת בכל מקום ביום הראשון של חג הסוכות בלבד, שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון"[5], ובמקדש בלבד המצוה ליטול את הלולב ומיניו בכל יום ויום משבעת ימי החג, שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים"[6]. משחרב הבית ובטלה הנטילה שבעה ימים במקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שבכל מקום שמחוץ למקדש שהיו נוטלים בו לולב יום אחד, יטלו מעתה לולב בכל יום ויום משבעת ימי החג. בכך מתקיים 'זכר למקדש'[7], וכשיבנה בית המקדש יחזרו לקיים את המצווה כבעבר - שבעה ימים במקדש בלבד[8].

הקפות בלולב ומיניו: בזמן המקדש היו ישראל מקיפים בחג הסוכות כל יום את המזבח פעם אחת, כשלולבים בידיהם, ואומרים "אנא ה' הושיעה נא", וביום השביעי – בהושענא רבה - היו מקיפים שבע פעמים[9]. לאחר החורבן נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה, כלומר ארון הקודש, באמצע בית הכנסת, ומקיפים אותה בכל יום, כדרך שהיו מקיפים את המזבח, זכר למקדש[10]. ההקפות נעשות ביום הראשון של חג פעם אחת, וביום השביעי - שבע פעמים[11]. כך אמרו חכמים במדרש: "בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת. וכיצד הוא סדר ההקפה? - כל ישראל, גדולים וקטנים, נוטלים את לולביהם בידיהם הימנית ואתרוגיהם בידיהם השמאלית ומקיפין אחת, ואותו היום – הושענא רבה - היו מקיפין שבע פעמים. אמר רבי חייא: זכר ליריחו. הא תינח בזמן שיש מזבח, בזמן הזה [שאין מזבח] - חזן הכנסת עומד כמלאך האלהים וספר תורה בזרועו, והעם מקיפים אותו [סביב] דוגמת [הקפת] מזבח"[12].


'ציון היא - דורש אין לה'

הנביא ירמיה, קורא לישראל לדרוש את 'ציון', כלומר, את המקדש, ולתבוע את בניינו מחדש. בעקבות ירמיהו מודגש בדברי חז"ל, כי לא דרישת בנין בתי העיר ירושלים עיקר, אלא יש לדרוש את בניין 'ציון' הוא המקדש שבירושלים.

נטילת ערבה: 'הלכה למשה מסיני', שמביאים במקדש ערבה וזוקפים אותה בצידי המזבח, והעם לוקחים ממנה ענפים בכל יום משבעת ימי החג להקפת המזבח[13]. מאחר שמצוה זו אינה מן התורה, אלא 'הלכה למשה מסיני', לא תקנו חכמים ליטול ערבה בזמן הזה אלא ביום השביעי של סוכות, זאת, 'זכר למקדש'[14]. וכתבו ראשונים שהמנהג הוא, ששמש בית הכנסת מביא את הערבה למכור, כשם שבזמן המקדש היו מביאים שלוחי בית הדין את הערבה לבית המקדש[15].

חנוכה: נהגו ישראל בחג החנוכה, כשבאים להדליק נרות בבית הכנסת, לסדר את המנורה והנרות, כעין מה שהיה במקדש. א. נהגו להניח המנורה בצד דרום זכר למנורה שהיתה בדרום[16]. ב. נוהגים לסדר את הנרות בבית הכנסת, ממזרח למערב, כדרך שהיו מסדרים במקדש, שהנר המערבי היה במערב[17].

'זכר למקדש' בברכות תפילות ודרשות: לאור מסקנת הגמרא, שיש לדרוש לציון במעמדים שונים, תיקנו חכמים להזכיר את ציון בברכות ותפילות. וכגון, בתפילה של שחרית, המסיימת בנבואת ישעיה[18]: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב". וכך גם במנחה של שבת, ובתשעה באב ועוד[19]. וכן תיקנו להזכיר בשבת ב"קדושה החביבה מכל" – "מתי תמלוך בציון בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון", וכך גם ב'קדושה' של כל יום: "ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון"[20]. עוד מצינו שתיקנו חכמים להזכיר את 'ציון' בברכות ההפטרה: "רחם על ציון כי היא בית חיינו... משמח ציון בבניה", וכך בברכת המזון של חול - "רחם נא ה'... ועל ציון משכן כבודך". בשבת התקינו תוספת מיוחדת – "והראנו ה' אלהינו בנחמת ציון עירך", וכך בשבע הברכות לחתנים תיקנו: "שוש תשיש ותגל העקרה... משמח ציון בבניה"[21]. כן התקינו, שכל הדורש בפני הציבור בהלכה ובאגדה, יסיים בדרישת ציון: "ובא לציון גואל"[22].

[1] ירמיהו ל, יז.

[2] סוכה מא, א.

[3] דברים יב, ה.

[4] גבורת ארי יומא נד, ב.

[5] ויקרא כג, מ.

[6] שם.

[7] משנה סוכה שם; רמב"ם הל' סוכה ז, יג-טו.

[8] תוספתא ר"ה ב, ז; רמב"ם שם.

[9] משנה סוכה מה, א וגמרא מג, ב; רמב"ם שם הל' כג.

[10] רמב"ם שם.

[11] שולחן ערוך אורח חיים תרס, א.

[12] ילקוט שמעוני תהילים תשג.

[13] משנה סוכה שם; רמב"ם שם הלכה כ-כב.

[14] סוכה מד, א; רמב"ם שם הלכה כב; ר"ן סוכה כב, א; בדפי הרי"ף, ד"ה 'וגרסינן'.

[15] ר"ן, שם כא, א סוף ד"ה גרסינן; רמ"א או"ח תרסד, ב; משנה ברורה תרס"ד שם ס"ק יג.

[16] טור או"ח סימן תרעא.

[17] ב"י שם בשם תרומת הדשן. וראה את השיטות השונות בהדלקת הנרות במקדש בערכים, 'הדלקת הנרות', 'נר מערבי', וכן 'ספר המנורה' פרקים מב – מד.

[18] ישעיה נט, כ.

[19] פירושי סידור התפילה לרוקח’ ובא לציון’ עמוד תכח.

[20] פירושי סידור התפילה לרוקח, קדושה, שחרית של שבת, עמוד תקמא.

[21] פירושי סידור התפילה לרוקח.

[22] במדרשי חז"ל מצינו פעמים רבות שסיום הדרשה מזכיר את ירושלים והמקדש, וכך מובא בספרי ראשונים.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il