זרוע לחיים וקיבה


זרוע לחיים וקיבה: מצות עשה לתת לכהן שלשה אברים אלו מבהמה שנשחטה – והיא אחת ממתנות הכהונה*.

מצות עשה על אדם מישראל השוחט בהמה, לתת שלשה אברים – זרוע לחיים וקיבה - מבהמה שנשחטה כמתנה לכהן, שנאמר: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, מאת זובחי הזבח – אם שור אם שה, ונתן לכהן – הזרוע והלחיים והקיבה"[1]. החובה חלה על בעל הבהמה, עם זאת, אף השוחט את הבהמה שותף למצוה, והכהן רשאי ליטול את חלקו מאחד משניהם, אלא שהשוחט צריך להוועץ עם בעל הבהמה לאיזה כהן ברצונו של הבעלים לתת את המתנות[2]. אין חובה לתת את כל המתנות לכהן אחד, עם זאת, יש לתת לכל אחד מן הכהנים המקבלים שיעור חשוב של נתינה: זרוע לאחד, קיבה לאחד, ולחי שהוא גדול ניתן לחלק לשני כהנים. ובשור גדול יכול לחלק לחלקים יותר קטנים[3] - כל עצם לשניים[4].

הבהמה החייבת: חובה זו חלה דווקא על בהמה טהורה – לא על חיה ועוף, וגם לא על בהמה טמאה; המצוה נוהגת דווקא בבהמת חולין, ולא בבהמת קדשים[5]. חיוב הנתינה הוא דווקא בבהמה שלאחר שחיטתה נמצאה כשרה, אך לא בטריפה[6].

כהנים ולויים פטורים מן המתנות: הכהנים והלויים פטורים מלתת מתנות אלו; ואף ישראל הנשוי לבת כהן פטור מן המתנות, יתירה מזו, הוא רשאי לקבלם ולאוכלם בזכות אשתו[7]. בגמרא מובא ספק בנוגע לחיובם של הלויים – אם הם נכללים בציווי התורה "מאת העם"[8] - ועל כן כתבו חלק מהפוסקים, כי למרות שאין הם חייבים לתת, הרי שאם כהן נטל מהם מתנות, אין הוא חייב להחזירם להם[9], ויש סוברים כי הוא חייב להחזירם להם[10]. וכתבו הראשונים, שכהן פטור מן המתנות כששחט בהמה לעצמו ולביתו, אבל 'כהן טבח', ששוחט ומוכר בשוק ועיסקו בענייני בשר, בית דין ממתינים לו שתים ושלש שבועות, מיכן ואילך, משנעשה מוכר דרך קבע, מוציאים ממנו מתנות מכל הבהמות שמוכר, ונותנים אותם לכהנים אחרים. ואם פתח 'בית מטבחיים' למכור בשר לרבים, "אין ממתינין לו, אלא מוציאין ממנו מיד, ואם נמנע מליתן מנדין אותו עד שיתן"[11].


הזרוע הניתנת לכהן

הגדרת המושג 'זרוע' שבתורה, מבוארת בדברי הרמב"ם ובדברי ראשונים ואחרונים. הזרוע ניתנת לכהן מן ה'יד' הימנית של הבהמה. 'יד' זו נחלקת לארבע עצמות: א. 'כף היד' (היא העצם העליונה בציור, הנראית כמין כף גדולה). ב. ה'זרוע' – מורכבת משתי עצמות (מסומנות באותיות א' ב'). ג. העצם הרביעית נקראת - 'הרגל הנמכרת עם הראש', שכן, אין בה בשר, ולפיכך כשהקצב מוכר את הראש מוכר יחד עמו את הרגל (ראה רמב"ם מעשה הקרבנות ט, י; וכן רמב"ם ביכורים ט, יח; וכן שו"ע יורה דעה סא, ב; וכן ערוך השולחן שם סעיף יא). באשר ללחיים, הן הלחיים התחתונות בראש הבהמה (מסומנות בירוק) והמתנה לכהן כוללת את הלשון. הקיבה היא חלק מבני המעיים (מסומנת בירוק).


הזרוע - שיטה אחרת

מצינו בפירוש המשנה לרמב"ם שיטה אחרת בענין הזרוע. לפירושו שם הזרוע כוללת את שני החלקים התחתונים של ה'יד' הימנית של הבהמה (ראה בציור, ובפירוש המשנה לרמב"ם חולין י, ד).

שותפים בבהמה לענין מתנות: שנים שקנו בהמה והם שותפים בה חייבים במתנות - כשם שהם חייבים בתרומה[12]; ויש מי שלמד את חיובם של השותפים משום שנאמר בפסוק לשון רבים "זובחי הזבח"[13]. אם אחד מהשותפים פטור מלתת את המתנות - וכגון שהוא כהן או שהוא גוי - גם השותף השני פטור; אולם במקרה זה צריך ישראל השותף 'לרשום'[14], דהיינו, לעשות סימן חיצוני בבהמה להיכר, כדי שכולם ידעו שאינה שייכת לישראל בלבד ולכן היא פטורה[15].


הזרוע: נותנים דווקא את זרוע ימין[16]; והיינו, החלק המכונה 'זרוע', הנמצא ברגל הימנית הקדמית של הבהמה. המשנה מכנה בשם 'זרוע' - "מן הפרק של ארכובה עד כף של יד"[17]. ה'ארכובה' היא הברך, אלא שבניגוד לידו של האדם, שבה הזרוע מחוברת לקנה באמצעות המרפק, ואין בה איברים אחרים[18]; ברגל הבהמה ישנן שתי ארכובות, המחברות יחד שלוש עצמות[19]. ה'זרוע' מתחילה מן הפרק של הארכובה התחתונה, ועד למעלה – לעצם הכתף של הבהמה[20]. ויש שנראה מדבריהם, כי הכוונה היא לשתי העצמות התחתונות של הבהמה, ו'כף היד' האמורה במשנה, מקבילה למושג המצוי 'כף הרגל'[21]. דעה נוספת היא, כי מדובר בעצם אחת בלבד ולא בשתי עצמות, והיינו העצם האמצעית[22].

זרוע


הלחיים: לדברי המשנה, הגדרת הלחי היא - "מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת, טבעת גדולה עם הלשון שביניהן - הכל לכהן"[23] – והיינו, מהעצם הקידמית הנמצאת בצד פני הבהמה, ממנה מתחיל הלחי - ועד לחלק העגול – 'פיקה'[24], הנמצא בקצה הגרגרת. הצמר שבראש הכבשים והשיער שבזקן התיישים, ניתן אף הוא לכהן עם הלחיים[25].

קיבה (למטה)


לחיים (למעלה)

הקיבה: יחד עם הקיבה יש לתת גם את החלב שעל גבה; אלא שהכהנים נהגו לתת אותה לבעלים[26].

זמן ומקום החיוב: חיוב נתינת מתנות אלו הוא בין בזמן שהמקדש קיים, ובין בזמן שהמקדש אינו קיים[27]; בין בארץ, ובין בחוץ לארץ[28]. יש שכתבו, שמתנות אלו אינן נוהגות בחוץ לארץ וכן נהגו[29].

אכילה קודם ההפרשה: מתנות אלו אינן מעכבות את האכילה מבשר הבהמה, וניתן לאכול ממנה אף בטרם ניתנו המתנות לכהן, בניגוד להפרשת תרומות ומעשרות, המעכבת את האכילה[30]. מכל מקום, מצווה לתת את המתנות מיד[31]; ובזה השתבח יחזקאל הנביא, שלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה[32].

אם לא הופרשו המתנות: במקרה שבעל הבהמה נהג שלא כדין, והמתנות לא הופרשו, הרי אברים אלו נחשבים לגזל גמור, ואסור לישראל לאוכלם או למוכרם, כמו כן אסור לקנותם מידי ישראל זה[33]. עם זאת, במקרה שאדם אכל מתנות כהונה או הזיקם, הרי הוא פטור מלשלם[34]. מכל מקום, כל זמן שהמתנות עדיין קיימות בעין, בית הדין כופים את בעל הבהמה לתת אותן לכהן[35].

נתינת דמים במקום מתנות: במקום שאין כהן - יש להעריך את שווי המתנות, ולהעביר סכום זה לכהן הראשון שימצא[36]. יש מקומות שנהגו לכתחילה לתת לכהנים סכום כספי, במקום לתת להם את המתנות עצמם; וכתבו פוסקים כנגד מנהג זה[37]. ויש מי שמלמד זכות על המקילים בדבר[38]; מאחר שיש מי שמתיר לתת לכהן בשר אחר במקום המתנות במקרה שהכהן מעדיף כן[39].


הזרוע בשלה

הלכה מהלכות נזיר היא, שכאשר הנזיר מביא את קרבנותיו למקדש, מקבל הכהן מתוך קרבן 'איל נזיר' המתבשל בלשכת הנזירים, את 'הזרוע הבשלה' לאכול אותה בירושלים (ראה סימון הזרוע בתמונה). כך היא לשון הרמב"ם מעשה הקרבנות ט, ט: "היה הקרבן איל נזיר, מוציא האימורין ומפריש חזה ושוק, ומבשל שאר האיל בעזרת הנשים, ולוקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל".

דרך אכילתם: אין הכהנים אוכלים את המתנות אלא "צלי בחרדל", שזהו דרך גדולה[40]. וכתבו רבים מהראשונים, כי הכוונה היא דווקא כאשר אין לו העדפה אחרת, אולם רשאי הכהן לאכול את המתנות בכל אופן בו הוא רוצה[41], שהרי זה ממונו. יתירה מזו, אם ירצה יכול אף למוכרו לגוי או ליתנו לפני כלבו[42]. יש מהאחרונים מי שכתב, כי האפשרות לתת לפני כלבו, אמורה דווקא כאשר הבשר נתקלקל ואינו ראוי לאכילה, אך אם הוא ראוי לאכילה, אין ליתנו לכלב, מאחר שיש בזה משום ביזוי מצווה[43]. כאשר ישראל אוכל את המתנות ברשות הכהן, אין עליו חובה לאכול אותן בדרך כבוד וגדולה[44].

מעולם המחשבה

טעם המצוה – זכרון עולם לקנאותו של פנחס

"כבר אמרו חכמים זכרונם לברכה (חולין קלד, ב) בטעם מצוה זו, כי בזכות פנחס אביהם, שקינא לאלהיו על דבר כזבי, ומסר נפשו להרוג נשיא שבט מישראל על קדושת השם, זכו בניו הכהנים לעולם במתנה זו מאת האל: הזרוע - כנגד 'ויקח רומח' (במדבר כה, ז). הלחיים - בזכות שנתפלל על צערן של ישראל כמו שכתוב (תהלים קו, ל): 'ויעמוד פנחס ויפלל'. והקיבה - כנגד 'והאשה אל קבתה' (במדבר כה, ח). ולמדנו מזה, שהמקדש שם שמים בגלוי זוכה לו ולדורותיו בעולם הזה, מלבד זכותו שקיימת לנפשו בעולם הבא" (ספר החינוך מצוה תקו).

[1] דברים יח, ג.

[2] חולין קלב, ב; ברש"י. וראה ריטב"א שם, וכן חידושי רבי יונתן מלוניל שם. וראה שולחן ערוך יורה דעה סא, כח.

[3] חולין קלב, ב; רמב"ם שם ט, יז.

[4] רש"י שם ד"ה גרמא.

[5] משנה חולין קל, א; רמב"ם ביכורים ט, א; טור ושו"ע שם סא, יט.

[6] ספרי דברים קסה; טור ושו"ע שם סא, ו.

[7] חולין קלב, א; רמב"ם שם ט, כ; טור ושו"ע שם סא, ח.

[8] חולין קלא, א-ב.

[9] רמב"ם שם ט, ח; סמ"ג עשין קמב; טור ושו"ע שם סא, כג.

[10] ר"ן חולין דף מה,א; בדפי הרי"ף ד"ה 'ההוא'; רמ"א שם.

[11] רמב"ם ביכורים ט, ט. ועיין בפירוש המשנה לרמב"ם חולין י, ג; שהסביר את המושג שבגמרא 'הדין עם הטבח', שמדובר בטבח הקונה בהמות ושוחט ומוכר לרבים, שעליו חובת המצוה, ותובעים ממנו את המתנות לכהנים. וכך היא דעת רש"י חולין קלב, ב; ד"ה 'כשהוא אומר מאת זובחי הזבח'.

[12] חולין קלו, א.

[13] רמב"ם שם ט, ז; טור שם.

[14] משנה חולין קלב,א.

[15] רש"י שם ד"ה צריך; תוספות שם ד"ה וצריך. אמנם, לדעת הרמב"ם (ביכורים ט, י) בשותפות עם גוי אין צורך לרשום כלל.

[16] חולין קלד, ב; רמב"ם שם ט, יח; שו"ע שם סא, ב.

[17] חולין קלד, ב.

[18] משנה אהלות א, ח.

[19] חולין עו, א.

[20] רש"י חולין קלד, ב ד"ה עד כף; שו"ע יו"ד סא, ב.

[21] רמב"ם בפירושו למשנה חולין י, ד.

[22] מעשה רב סימן קג בשם הגר"א.

[23] חולין קלד, ב. רמב"ם ביכורים ט, יח.

[24] ראה משנה אהלות ז, ד: "שיעגילו ראש כפיקה".

[25] חולין קלד,ב; טור ושו"ע שם.

[26] ראה בתוספתא חולין פרק ט; רמב"ם שם ט, יט.

[27] משנה חולין קל, א; רמב"ם שם ט, א; רא"ש חולין י, א; שו"ע שם סא, כא. וראה בטור ובבית יוסף שם, ובחינוך מצווה תקו.

[28] משנה שם; רמב"ם שם; רא"ש שם.

[29] רש"י חולין קלו, ב ד"ה כר' אלעאי; תוספות שם; שו"ע שם.

[30] מגילה כח, א; חולין קלב, ב; רמב"ם שם ט,יד; טור ושו"ע שם סא, ה.

[31] טור ושו"ע שם.

[32] חולין לז, ב.

[33] רמב"ם שם ט, יד; וראה בפירושו למשנה חולין י, ד.

[34] חולין קל,ב ורש"י שם ד"ה דכתיב וד"ה שאין.

[35] בית יוסף יו"ד סא ה, בביאור דברי הרמב"ם; ט"ז שם סקי"ד. אמנם, בניגוד להבנת רבים מהראשונים (ראה שם ברש"י, תוספות, רמב"ן ורשב"א), לדעת הרמב"ם (ביכורים ט, יד), לאחר שאדם קנה את המתנות באיסור, הוא רשאי לאוכלם.

[36] חולין קלד, ב; רמב"ם שם ט, טז; שו"ע שם סא, י.

[37] מהר"י קורקוס מובא בשו"ת הרדב"ז חלק א סימן שמ.

[38] רדב"ז שם. ועל מה שהקל בנתינה בפחות מהשווי, כבר תמה החזון איש (מעשרות סימן ח אות ה); והרדב"ז עצמו על הרמב"ם שם כותב, כי אין זה מנהג הגון.

[39] הלכות גדולות סימן עג.

[40] חולין קלב, ב; רמב"ם שם ט, כב.

[41] תוספות חולין שם ד"ה אין, ורמב"ן ורשב"א ותוספות הרא"ש וריטב"א שם; שו"ע שם סא, יב. אמנם, יש מקום להבין כי הרמב"ם אינו סובר כן – ראה בשו"ת דברי יציב או"ח סימן רד.

[42] תוספתא שם ט, ט; רמב"ם שם ט, כ; שו"ע שם סא, יג.

[43] ים של שלמה (חולין י, יא); ערוך השולחן סא, ח.

[44] רש"י בכורות כז,א.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש