חגיגה


חגיגה: קרבן שלמים הקרב בשעת הרגל, על ידי כל איש מישראל, בעלותו להיראות בבית המקדש.

נאמר בתורה: "שלש רגלים תחוג לי בשנה"[1], וכן נאמר "וחגותם אותו חג לה'"[2], ולמדו חכמים שלשון 'חג' שנאמר בפסוק משמעו זביחה של קרבנות[3], שנאמר: "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר"[4], ועוד נאמר לפרעה: "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות"[5]. מעתה מה שנאמר, "שלש רגלים תחוג לי בשנה", עניינו - מצות החגיגה, שבעלות כל אדם מישראל לירושלים לחוג את שלושת הרגלים, יקריב קרבן לה' בבית המקדש. חגיגה זו היא אחת משלוש מצוות שנצטוו ישראל ברגל, בנוסף להקרבת עולת ראיה* ושלמי שמחה*[6].

המצוה לפרטיה: מצוה זו היא על כל אדם מישראל, שיקריב לכבוד החג קרבן שלמים*, ביום טוב ראשון של כל אחד משלושת הרגלים, בעלותו לרגל להיראות בעזרה בבית המקדש[7]. החגיגה קרבה מן הבהמה בלבד, ואינה קרבה מן העוף או מן המנחה, שחגיגה - קרבן שלמים היא, ואין שלמים קרבים אלא מן הבהמה[8]. החגיגה מוגדרת כקרבן יחיד, ונאכלת לבעליה כשאר שלמים[9], ואף על פי כן יש מקורות שנראה מהם שחגיגה נחשבת גם כקרבן ציבור[10], משום שבאה באסיפת כל ישראל והתכנסותם לחוג ברגל[11]. אכילת בשר הקרבן אינה מעכבת, לכן אם זרקו את הדם ולאחר מכן נטמא הבשר קודם אכילתו, יצא ידי חגיגה[12]. החגיגה אינה קרבה בבמה גדולה* משום שבעיקרה היא חובת יחיד[13], ויש חולקים[14].


שלמי חגיגה – מן הקרבנות הראשונים שהקריבו ישראל אחר יציאת מצרים

אמרו חכמים, ש"חגיגה קרבה לפני הדיבור" (חגיגה ו, א-ב; ירושלמי חגיגה א, ב) כלומר, ישראל הביאו לפני ה' במדבר קרבן חגיגה עוד בטרם ניתנה התורה, שנאמר בעת שעמדו ישראל לרגלי הר סיני (שמות כד, ה): "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים". בכך קיימו ישראל את אשר אמרו לפרעה מלך מצרים (שמות ה, א): "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר". ראה בציור, כיצד העמידו ישראל את הפרים כקרבנות החגיגה לרגלי הר סיני ליד שנים עשר המצבות, וכחלק מן ההכנה החגיגית של העם לקראת מתן תורה, כשבסיום הברית שנכרתה במקום, קראו ישראל כאיש אחד: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".

הערך הכספי של בהמת חגיגה: מן התורה אין לחגיגה שיעור, ויוצא ידי חובתו בקרבן ששוויו כל שהוא[15], שנאמר: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך"[16]. ברם, חכמים נתנו בחגיגה שיעור, ונחלקו תנאים בשיעורה: לדעת בית שמאי שיעורה מעה אחת של כסף, ולדעת בית הלל שתי מעות[17]. בירושלמי יש דעה ששיעור זה מן התורה, שכל השיעורים הלכה למשה מסיני[18]. להלכה: אין לחגיגה שיעור מן התורה, ומדברי חכמים שיעורה שתי מעות כסף[19]. אם מביא כמה בהמות, נחלקו אמוראים בדבר: יש סוברים שבכל בהמה יהיה שיעור שתי מעות, ויש חולקים וסוברים, שיכול להביא שתי בהמות ששתיהן יחד שוות שתי מעות[20]. מאידך, אם בהמה אחת יקרה עבור האדם, ואין לו כדי לקנות בהמה בעצמו, יכול להביא חגיגה בשותפות עם חבירו, ובלבד שיהיה בחלקו כשיעור[21]. אף שקבעו חכמים שיעור לחגיגה, מצוה להביא כפי עושרו, שנאמר "איש כמתנת ידו"[22], וכן שנו חכמים: "מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים - מביא שלמים מרובים ועולות מועטות. נכסים מרובים ואוכלין מועטין - מביא עולות מרובות ושלמים מועטין. זה וזה מועט - על זה נאמר במשנה: 'מעה כסף', 'שתי כסף'. זה וזה מרובים - על זה נאמר: 'איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך'"[23].

קרבן חגיגה מביאים מבהמת חולין: ככל קרבן חובה, אף חגיגה אינה באה מבהמות שהוקדשו לקרבן אלא מן החולין[24]. יחד עם זאת, למדו חכמים, שמותר לצרף יחד מעות של חולין ומעות של מעשר שני, ולהביא מהם קרבן חגיגה, ודין זה מיוחד לשלמי חגיגה[25], ומכל מקום שיעור שתי מעות, לכל הפחות, יהיה מן החולין[26]. יש חולקים וסוברים שאין מצרפים מעות חולין למעות מעשר שני, אלא ההיתר הוא לערב בהמת חולין עם בהמות מעשר שני ולהביאם כולם משום חגיגה[27], ויש סוברים שמותר לערב בין מעות ובין בהמות[28]. להלכה מותר לערב מעות[29], ויש סוברים שאף בהמות[30]. יוצא אדם ידי חובת חגיגה בהקרבת מעשר בהמתו*, אך לא יקריבו ביום טוב ראשון[31].

עיקר זמנה של חגיגה ביום טוב ראשון – ושאר הימים תשלומים: עיקר מצות חגיגה היא ביום טוב ראשון של כל אחד משלושת הרגלים[32]. אם לא הקריב ביום טוב הראשון, בין בשוגג בין במזיד, יש לו תשלומים: בפסח - במשך כל שבעת ימי הפסח; בסוכות – במשך כל שמונת הימים כולל שמיני עצרת[33]; בשבועות - יכול להקריב בששת הימים שלאחר החג[34]. ומכל מקום מצוה להקדים ולהקריב ביום הראשון, וכל המאחר הרי זה מגונה[35]. עברו ימים אלו ולא הקריב, הפסיד מצוותו ואין לו תקנה, ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון[36]. נחלקו אמוראים בגדר התשלומים: יש מי שאומר שכל הימים תשלומים ליום הראשון, ויש מי שאומר שכולם תשלומים זה לזה. לפיכך מי שהיה פטור ביום הראשון מן החגיגה וביום השני חייב, כגון שהיה חיגר או סומא ביום הראשון וביום השני התרפא, לדעה ראשונה אינו מקריב שביום חובתו היה פטור, ולדעה שניה מקריב[37]. והלכה כדעה ראשונה[38]. מי שהיה בדרך רחוקה ביום טוב ראשון, שאינו יכול לבוא לירושלים מבעוד יום, כתבו ראשונים שיכול לבוא ביום שני ולהקריב חגיגתו, מכיון שאין החסרון בגופו כחיגר[39].


הבאת 'חגיגה' ביום טוב

בציור נראים עולי הרגל מביאים את קרבנות החגיגה, כשהם עושים את דרכם אל שערי העזרה. ניתן להבחין בבהמות השונות, כבשים עיזים ופרים, מהם ניתן להביא קרבן חגיגה. עיקר מצות חגיגה להקריב אותה ביום טוב ראשון, ומכאן המקריבים הרבים הממתינים לתורם להכנס לעזרה.

מהלכות קרבן חגיגה: אם נטמא אדם ביום ובמקצת מן היום היה טהור, יש לו תשלומים בשאר הימים. נחלקו אמוראים מה הדין אם נטמא בליל יום טוב, שלא יהיה טהור עד היום השני, יש אומרים, שהואיל ובחלק מהלילה היה טהור - יש לו תשלומים, ויש חולקים וסוברים, שהיות ולילה האיש בגדר 'מחוסר זמן'*, וביום לא היה טהור אפילו רגע - אין לו תשלומים[40], וכן הלכה[41].

שלמי חגיגה ששחטם מערב הרגל אינו יוצא בהם ידי חובתו ברגל[42], וכן אמרו במשנה: "חגיגה מאחרין ולא מקדימין"[43], ואף על פי שאכלן ביום טוב, אינו יוצא ידי חובתו[44]. הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב מקצתן ביום טוב הראשון ומקצתן השאיר, שוב אינו חוזר ומקריב השאר. ודווקא כשמדעתו הפסיק להקריב, אבל אם בדעתו היה להמשיך ולהקריב אלא שנגמר היום או שלא היה לו מי שיאכל קרבנותיו, מקריב השאר למחר[45]. יש מפרשים דין זה שאם מקריב למחר, כשפסק להקריב מדעתו, עובר משום בל תוסיף[46], שהרי אמרו חכמים "וחגותם אותו" – יום אחד בלבד ולא שני ימים, ולא אמרו שבעה אלא לתשלומים[47]. ויש מפרשים שאם הפסיק מדעתו אינו חייב להביא השאר משום חגיגה, שכבר נעקר שם 'חגיגה' מהם, אך רשאי להביאם אם ירצה. אבל אם פסק מלהביא מפני שנגמר היום, או שלא היו לו אוכלים, חייב להקריב הנשארים למחר[48].

אין מקריבים חגיגה לא בשבת ולא בטומאה: חגיגה אינה דוחה את השבת, שנאמר: "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי... תחוגו את חג ה' שבעת ימים"[49], יכול יחוג אדם בשבת - תלמוד לומר: 'אך', ביום טוב אתה חוגג - ואין אתה חוגג בשבת[50]. וכן אמרו במשנה: "חגיגה מאחרין ולא מקדימין"[51], שאם חל יום טוב בשבת דוחים שלמי חגיגה למחר, לפי שיש לה תשלומים כל שבעה, ואם אינו חוגג היום – חוגג למחר[52]. מטעם זה, שיש לה תשלומים, החגיגה אינה דוחה אף את הטומאה, אף שנחשבת כקרבן ציבור[53].

'סמיכה' על חגיגה ביום טוב: מקריבים חגיגה ביום טוב, ואף שאין מקריבים נדרים ונדבות ביום טוב, חגיגה מקריבים, שאין היא נדבה אלא חובה[54]. נחלקו תנאים אם סומכים על קרבן חגיגה ביום טוב, ונחלקו אם התירו שבות של שימוש בבעלי חיים, שהרי סומך בכל כוחו[55]. להלכה לא גזרו סמיכה משום שבות, וסומך ביום טוב כדרך שעושה בשאר הימים[56].

הפטורים מלהביא חגיגה: כל החייב ב'ראייה' חייב ב'חגיגה', וכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה[57], ומשום ששניהם באים ברגל דינם שווה[58]. ואלו הפטורים: נשים, עבדים, חרש, אלם, שוטה וקטן. סומא, חגר, טמא וערל. הזקן, החולה והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהן בלא משענת[59]. טומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין. הסומא בעינו אחת, או חיגר ברגלו אחת - פטור. החרש, אפילו חרש באזנו אחת - פטור[60]. החרש אף על פי שהוא מדבר, והאילם אף על פי שהוא שומע, פטור[61], ויש חולקים[62]. מי שהפריש חגיגתו ומת, נחלקו בירושלמי מה דינו[63], ולהלכה יביאו היורשים חגיגתו[64].

מעולם המחשבה

חגיגה ברגל – טעם המצוה

"משרשי מצוה זו, לפי שאינו בדין לבוא בידים ריקניות לפני המקום ברוך הוא. ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו, כמו שכתוב (תהילים נ, יב): 'אם ארעב לא אומר לך', אף על פי כן בדמיון מחשבתנו אנחנו רואין כאלו נעמוד לפניו [ונביא לפניו דורון]. והאמת, שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא [במקדש] יותר משאר מקומות, ואור פני מלך נוגה עליהם שם, ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נתכן לקבלת הטובה [ונהיה ראויים לאור ה' שבמקדש] ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה, כמו שנכתוב בעזרת השם" (ספר החינוך מצוה פח). עוד אמרו חכמים, ששם שמים חל על החגיגה, שאין רשאים לאוכלה אלא לאחר הקטרת אימורים, ולאחר ההקטרה זוכה בה מביא הקרבן, נמצא, שעולי הרגל העולים לירושלים והמקדש, אוכלים משלחן גבוה, כעבד הנוטל פרס מרבו, ומיסב על שולחן המלך, ובכך הם זוכים להשראה רוחנית בשהייתם בירושלים ובמקדש (עיין סוכה ט, א; ברש"י).

מן המחקר

שתי מעות כסף – לקרבן חגיגה

מעה כסף מוערכת בימינו במשקל 0.59 גרם כסף, וערכו הכספי - שקל בלבד (בשנת תשע"א). יש לדון, אפוא, לאור ההלכה שנקבעה, שיש להביא קרבן חגיגה בערך שתי מעות, יש הבדל עצום מבחינת כוח הקנייה של הכסף בזמן בית שני, לבין כוח הקניה של כסף זה בימינו. בימי בית שני היה אפשר לקנות בכסף זה כבשה או שעירה כקרבן, וכדברי הגמרא בזבחים מח, א; "חטאת בת דנקא", היינו, ניתן לקנות כבשה או שעירה לחטאת במעה כסף, ממילא בשתי מעות כסף ניתן לקנות שני כבשים. לעומת זאת, בימינו, תמורת חצי גרם כסף ניתן לקבל כזית בלבד מבשר הכבש, בעוד שאדם צריך להביא בהמה לחגיגתו, ושוויו של כבש בימינו כאלף שקל. לפיכך יש לומר, לאור מה שמובא להלכה, ששיעור זה נקבע מדרבנן, קביעתם זו נעשתה על פי ערך בהמה ממוצעת בזמן בית שני, כגון כבש או עז. ממילא לכשיבנה המקדש במהרה, יקבעו בודאי חכמים את השיעור והמחיר הנכון לקניית בהמה ממוצעת, להבאת קרבן חגיגה – איש כמתנת ידו - בזמן הזה.

[1] שמות כג, יד. וראה גם שמות יב, יד; דברים טז פס' י,טו.

[2] שמות יב, יד; ויקרא כג, מא.

[3] חגיגה י, ב.

[4] שמות ה, א.

[5] שמות י, כה.

[6] ספרי ראה פיסקה קלח; חגיגה ו, ב; רמב"ם הלכות חגיגה א, א.

[7] רמב"ם שם; ספר המצוות עשה נב; ספר החינוך פח.

[8] חגיגה ח, א; רמב"ם שם, וראה גם הלכות מעשה הקרבנות א, יא.

[9] ראה רש"י חגיגה ז, א ד"ה נאמרה חגיגה.

[10] תוספתא תמורה א; ברייתא יומא נ, א; פסחים עו, ב.

[11] יומא נא, א וכן ברש"י וברבנו חננאל שם.

[12] מכילתא דרשב"י פרק יב, יד.

[13] ירושלמי פסחים ב, ד.

[14] קרן אורה זבחים קטז, ב; בדעת הרמב"ם, וראה גם משנה למלך הלכות קרבן פסח א, ג; שהסתפק בזה.

[15] חגיגה ז, א ורש"י ד"ה אבל חכמים; רמב"ם שם א, ב.

[16] דברים טז, יז.

[17] משנה חגיגה ב, ב. וטעמם בברייתא ו, א.

[18] רבי יוחנן בירושלמי פאה א, א; ושם חגיגה א, ב.

[19] רמב"ם שם.

[20] ירושלמי שם.

[21] תוספתא חגיגה א, ה.

[22] דברים טז, יז.

[23] משנה חגיגה ח, ב; רמב"ם שם הי"א.

[24] משנה מנחות פב, א; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות טז, טו.

[25] משנה ז, ב וכבית הלל, וכן גמרא חגיגה ח, א וכר' יוחנן.

[26] באור הגר"א לירושלמי פאה א, א; חסדי דוד תוספתא חגיגה פרק א; חזון איש מועד סי' קכט ס"ק ז.

[27] שם בגמרא וכחזקיה.

[28] בגמרא ח, ב וכר' ששת.

[29] רמב"ם הלכות חגיגה ב, ח וכפירוש הכס"מ.

[30] ליקוטי הלכות בדעת הרמב"ם; אור זרוע חלק ב, סי' רלה; מאירי חגיגה שם בשם יש פוסקים.

[31] ברייתא חגיגה ח, א; רמב"ם שם הל' ט.

[32] רמב"ם שם א, א.

[33] משנה חגיגה ט, א; רמב"ם שם הלכות ד-ה,ז.

[34] משנה וגמרא חגיגה יז, א; רמב"ם שם הלכה ז.

[35] רמב"ם שם הל' ה.

[36] משנה חגיגה ט, א; רמב"ם שם הלכה ו.

[37] גמרא שם.

[38] רמב"ם שם א, ד; ב, ה.

[39] תוספות פסחים פ, א; ד"ה אתה.

[40] גמרא שם.

[41] רמב"ם שם ב, ה.

[42] ירושלמי סוכה פ"ד ה"ה; ירו' חגיגה פ"א ה"ד.

[43] מגילה ה, א.

[44] ראה פסחים ע, ב ובתוס' ד"ה שלמים ובתוס' רשב"א שם, וראה רמב"ם חגיגה ב, יא ובר"י קורקוס.

[45] חגיגה ח, ב.

[46] רש"י שם ד"ה חוזר; מאירי שם בפירוש ב'; לחם משנה בדעת הרמב"ם.

[47] ספרי פרק יז, וראה רש"י שם.

[48] מאירי בפירוש א'; מרומי שדה בדעת הרמב"ם, וראה גם דעה שלישית בר"ח.

[49] ויקרא כג, לט.

[50] ספרי אמור פרק טו, כבית הלל.

[51] מגילה שם, ובגמרא.

[52] פסחים עו, ב; רש"י מגילה שם; רמב"ם שם א, ח.

[53] פסחים שם; רמב"ם שם.

[54] ביצה יט, א; חגיגה יז, א; ספרי שם מחלוקת בית שמאי ובית הלל; רמב"ם שם.

[55] משנה וגמרא חגיגה טז, א-ב. ומחלוקת זו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל (רש"י שם).

[56] רמב"ם שם הל' ט.

[57] רמב"ם שם ב, ד.

[58] תוספות פסחים פ, א ד"ה אתה.

[59] משנה למלך שם ב, א.

[60] רמב"ם שם ב, א.

[61] רמב"ם שם.

[62] תוס' חגיגה ב, ב ד"ה שומע.

[63] חגיגה פ"א ה"א.

[64] רמב"ם חגיגה א, י. פסק ההלכה נאמר לגבי עולת ראיה ומסתבר שהוא הדין בשלמי חגיגה.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש