חולה


חולה: אדם שבריאות גופו נפגעה, לענין עבודה במקדש ועליה לרגל, וכן בהמה חולה לענין קרבן.

חכמינו ז"ל דנו בדין החולה, בכמה הלכות הנוגעות למקדש וקדשיו: באכילת קרבן הפסח – אין לשחוט את הפסח על אדם חולה, שאינו יכול לאכול כזית מבשר הקרבן[1]. בעלייה לרגל, החולה פטור ממצות הראיה, שכן, הלכה היא שמי שנחלש גופו ואינו יכול לעלות ברגליו, פטור מן הראיה[2]. דין חולה נאמר אף באשר לכהן שחלה, שאינו רשאי לעבוד בבית המקדש[3]. בטומאת בעל קרי אנו מוצאים הבדל בין בריא לחולה, שכן, בריא שהטיל מים לאחר טבילתו נשאר בטהרתו, לא כן חולה שהטיל מים, אפילו טבל - חוזר ונטמא[4]. חולה לענין זה, הוא בין אם מדובר במחלה קבועה ובין אם המחלה זמנית.

החולה – והמינוי על קרבן פסח: הלכה היא, שהפסח אינו נשחט אלא לאוכליו, ממילא אם שחט לשם חולה או זקן, שאינם יכולים לאכול, הרי הוא פסול[5]. ה'חולה' האמור כאן, הוא חולה שאינו יכול לאכול כזית, אבל חולה שיכול לאכול כזית, שוחטים עליו את הפסח[6]. מכל מקום, אין שוחטים על חבורה של חולים בפני עצמם, גם כאשר כל אחד מהם יכול לאכול כזית, מאחר שיש לחשוש שמא יביאו את הפסח לידי פסול[7], היינו, מאחר שחולים אלו אינם יכולים להשלים את אכילת בשר הקרבן[8]. וכתבו האחרונים, כי המדובר הוא דווקא בחולה, שכתוצאה ממחלתו הוא סולד מאוכל ואינו יכול לאכול הרבה; אולם אם למחלתו אין השפעה על יכולת אכילתו, אין הוא מוגדר כחולה לעניין זה. באופן אחר יש מי שמסביר, כי החשש הוא שמא חוליו יתגבר, והחולה לא יוכל לאכול אפילו כזית[9]. להלכה נפסק, שאם שחטו את הפסח על חבורה של חולים, הפסח כשר[10]. עוד כתבו הראשונים, שאם אירע שהחולים לא היו יכולים לאכול כזית מהפסח, הרי הם פטורים מלעשות פסח שני[11].

החולה - והעלייה לרגל: החולה פטור מן הראיה[12], מכיוון שהוא אינו יכול לעלות ברגליו[13]. אף המפונק פטור מלעלות[14], והיינו הרך והענוג, שאינו יכול ללכת ברגליו[15]; ויש מי שמפרש, כי הכוונה היא למי שאינו יכול ללכת ללא מנעל[16]. נראה, כי החולי הנדון לענין עליה לרגל, הוא חולי המחליש את האדם ואינו יכול לעלות לירושלים, והוא אנוס, כגון אדם החולה ברגליו או חולי המפילו למשכב; אבל חולה שיכול ללכת, מחויב במצוות הראיה.


המושג 'חולה' בהקשר למצות העליה לרגל

המושג 'חולה' באשר למצוות האמורות במקדש, הוא מושג רחב המבטא מצב בו אדם מישראל אינו יכול לקיים את המצוות הללו מפאת חולשתו. כך הם דברי הרמב"ם (חגיגה ב, א): "הזקן והחולה והרך והענוג מאד, שאינם יכולים לעלות על רגליהן כל אלו... פטורין [מלעלות לרגל] ושאר כל האנשים חייבין [בראיה]". בציור נראים עולי רגל בדרכם לירושלים, ביניהם אדם זקן וחולה, שכן, למרות הפטור של החולה מלעלות לרגל, אין איסור בדבר, ומי שהיה ביכולתו להגיע כשהוא רוכב על בהמה אין מניעה מלקיים את המצוה בדרך זו.

כהן חולה: כהן הרועד מחוליו וכשלון כוחו, פסול לעבודת המקדש, ונחשב כבעל מום. החולה שאמרו, היינו, כשהוא רועד מפני חוליו וכשלון כוחו[17]. עם זאת, אין מום זה נחשב למום קבוע, ומשהבריא ממחלתו חוזר לתפקידו.

בהמה חולה: בהמה חולה נחשבת לבעלת מום. ומובא בראשונים שבהמה חולה פסולה להקרבה[18], כלשון המשנה: "זקן חולה ומזוהם"[19]. כן מגנה הנביא את המביאים בהמה חולה למקדש, באומרו: "כי תגישו פיסח וחולה [לזבוח] - אין רע"[20]. וכתבו האחרונים, שהפסוק - "הקריבהו נא לפחתך"*[21], נאמר באופן מיוחד לענין הבאת חולה כקרבן למקדש, ולפי זה פסול 'חולה' נאמר לא רק בבהמה אלא גם בעוף[22]. בכור חולה אינו נחשב בעל מום, כדי להתיר בכך את שחיטתו לצורך אכילת חולין, זאת, כשמדובר במחלה זמנית[23].


המפונק – ומצות הראיה

בציור נראים אב ובנו בשערי חולדה כשהם מתכוננים להכנס להר הבית. האב מלמד את בנו לחלוץ את מנעליו כדי ללכת בהר הבית יחף ללא מנעלים. מבחינת ההלכה אדם מפונק רשאי לנעול אנפילאות (ראה 'מעולם ההלכה').

חולה בעל קרי: חולה בעל קרי שטבל, ולא הטיל מים קודם טבילתו, אם הוא חולה או זקן, כשיחזור ויטיל מים הרי הוא טמא, ואינו נטהר לעבודה אלא אם יטבול בשנית[24]. טעם הדבר הוא, שלחולה ולזקן אין כח לדחות את השכבת זרע בחוזקה, ועל כן יש לחשוש שבשעה שטבל עדיין נשאר בגופו מקצת שכבת הזרע, אשר תצא בשעת הטלת המים לאחר הטבילה[25]. ולענין הלכה נאמר, שחולה בעל קרי נחשב לבעל מום, כאשר אין הוא יכול לעמוד על רגל אחת ולחלוץ את מנעלו ולנועלה מרוב חולשתו מחמת חוליו, וכעין זה מצינו לענין הגדרת חולשת זיקנה[26].

מעולם ההלכה

שאלה: בדברי חז"ל והרמב"ם מצינו, שה'מפונק' פטור מעליה לרגל, ומסביר רש"י, שהכוונה היא לאדם שאינו יכול ללכת בלי נעלים (חגיגה ד, ב; וברש"י). נראה, שהגדירו אדם מפונק זה כ'חולה', וכשם שחולה גופו חלוש ופטור מעליה לרגל, כן גם המפונק שאינו רגיל ללכת בלי נעלים - אף הוא פטור מלעלות. לאור האמור, נמצא, שבימינו, שאין לך אדם מן הישוב שאינו נעול בנעלים, ואילו בהר הבית יש ללכת בלא מנעלים, נמצא, שכל אדם הרי הוא בגדר 'מפונק' ויהיו הכל פטורים מן הראיה?

תשובה: ה'מפונק' שדיברו עליו חכמים הוא האיסטניס, היינו אדם רגיש ברגישות יתר ביחס לכלל הציבור, בתחומים שונים, רגישות יתר לנקיון, רגישות למאכלים, לריח, לרעש וכד', ולכן היא מוגדרת כ'מחלה'. לא כן ההרגל ללכת בנעלים, שאמנם רוב הציבור נחשב בגדר 'מפונק' לענין הליכה ברגל יחפה בהר הבית, עם זאת, אין זו בגדר 'מחלה'. ומאחר, שאמרו חכמים שאפשר ללכת בהר הבית באנפילאות, ובנעלי בד (ראה יבמות קב,ב; ורמב"ם בפירוש המשנה שם יב, א. כן ראה ב'מגילת תענית' - עשרים וחמישה בסיון, שגביהה בן פסיסא נתן לאלכסנדר מוקדון אנפילאות של זהב להלך בהן בהר הבית). עוד מובא בהלכה, שאיסטניס התירו לו ללכת ביום כיפור באנפילאות של בגד (ב"ח או"ח סימן תריד, על פי בעל הלכות גדולות) ולאור האמור, שניתן לפתור את בעיית ההליכה בהר הבית, בדרך זו, וכן באמצעים אחרים המצויים בדורנו (כגון חימום הרצפה וכד') החיוב לעלות לירושלים לקיים מצות ראיה בעינו עומד.

[1] משנה פסחים צא, א.

[2] משנה חגיגה ב, א וגמרא שם ד, ב.

[3] משנה שם מג,א; רמב"ם ביאת מקדש ז, יב.

[4] דעת רבי יוסי במשנה מקוואות ח, ד; רמב"ם שאר אבות הטומאה ה, ז.

[5] פסחים סא, א.

[6] משנה פסחים צא, א; רמב"ם קרבן פסח ב, ג.

[7] משנה שם; רמב"ם שם ב, ד.

[8] רמב"ם שם. נראה מדבריו, שלמרות שהחולים יכולים לאכול כזית, אנו רוצים שהחבורה ככללה תאכל הרבה יותר מכזית לכל אחד, כדי שמהקרבן בכללו לא ייוותר בשר. וכן הוא ברבינו חננאל שם: "אפשר שלא יאכלוהו כי אינם יכולים ויפסל בנותר".

[9] רש"י שם ד"ה שמא. מדבריו משמע, שהבאת הפסח לידי פסול לא נאמרה על כל הזבח, אלא על כזית הבשר המיועד לאכילתו.

[10] רמב"ם שם.

[11] רש"י שם ד"ה לפיכך.

[12] משנה חגיגה ב, א; רמב"ם הלכות חגיגה ב, א.

[13] רמב"ם שם.

[14] גמרא חגיגה ד, ב.

[15] רמב"ם שם. נראה שכוונתו כלשון הפסוק "הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך" (דברים כח, נו).

[16] רש"י שם ד"ה מפנקי.

[17] רמב"ם ביאת מקדש ז, יב.

[18] תוספות ראש השנה ו, ב.

[19] משנה בכורות מא, א.

[20] מלאכי א.

[21] מלאכי א, ח.

[22] שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן נח.

[23] משנה בכורות מא, א. וראה פירוש המשנה לרמב"ם בכורות ו, יב; שטעם הדבר שאין בכור חולה נחשב לבעל מום, שכן זה מום עובר ועם עבור המחלה ראוי הוא להקרבה.

[24] דעת רבי יוסי במשנה מקוואות ח, ד; רמב"ם שאר אבות הטומאה ה, ז.

[25] פירוש הרמב"ם מקוואות שם.

[26] רמב"ם שאר אבות הטומאות ה, ז. וראה ערך זקן.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש