חותמות


חותמות: אישור בכתב מן הממונה במקדש על קניית נסכים* עבור הקרבן.

אנשים רבים הגיעו אל המקדש להקריב את קרבנותיהם - כל אדם וקרבנותיו, וכל קרבן והנסכים המיוחדים לו. נסכים אלו היו- סולת, יין ושמן בהתאם לקרבן המיוחד. לשם כך הסדירו במקדש סדר של קניית הנסכים, זאת, בלשכה מיוחדת וממונה מיוחד. ומובא בהלכה, שהיו גזברים הממונים על תחומים שונים במקדש, וביניהם האחראים על לשכות מיוחדות להבאת הקרבנות השונים, כגון, "על הקנים [קיני היונים] על החותמות ועל הנסכים"[1].

לשכת החותמות*: באשר לקניית החותמות, מתואר בדברי חז"ל: "אלו הן הממונים שהיו במקדש: יוחנן בן פנחס [גזבר מפורסם] - על החותמות [החותם עניינו - כמין כרטיס עשוי מחרס, וכתוב עליו שם הקרבן] ואחיהו [גם הוא גזבר ידוע] - על הסלתות... פתחיה על הקינין"[2]. לגזברים אלו היתה לשכה מיוחדת שבה ניתן התשלום לגזבר, ושם גם ניתן לקבל את הנסכים תמורת התשלום, והיא 'לשכת החותמות'[3]. סדר קניית הנסכים בלשכה זו מתואר במשנה כדלהלן: "מי שהוא מבקש נסכים, הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות, נותן לו מעות - ומקבל ממנו חותם. בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים, ונותן לו חותם - ומקבל ממנו נסכים"[4]. סדר זה איפשר לבאי המקדש לרכוש חותם, ואחר כך להתפלל בחצרות בית ה' ולעמוד בעת קרבן התמיד בעזרה, ולהמשיך את סדר יומם במקדש בתפילה ובהשתחויה, ובעת שניתן להקריב את קרבנם המיוחד היו מביאים את הנסכים מלשכת אחיה.

סוגי החותמות: ארבעה חותמות היו במקדש – א. 'עגל' - חותם זה נועד עבור נסכי בקר. ב. 'זכר' – לנסכי אילים. ג. 'גדי' – עבור נסכי הצאן, פרט לאילים. ד. 'חוטא' – עבור נסכי בהמות המצורע. לדעת בן עזאי היו חמש חותמות – שלושת החותמות הראשונות דלעיל, ובמקום החותמת הרביעית, דהיינו, 'חוטא', היו שתי חותמות אחרות: אחת – 'חוטא דל' - עבור מצורע עני, ושניה - 'חוטא עשיר' - עבור מצורע עשיר[5]. מצינו דעה במשנה שהחותמות לא היו כתובות בעברית, אלא בארמית[6], וסיבת הדבר, מאחר שזו היתה השפה המדוברת, לפיכך נעשו החותמות בשפה זו כדי שקונה הנסכים יבין את הכתוב על גבי החותם[7].


חותם לקרבן יולדת

בתמונה נראית חותמת קדומה על גבי גליל אבן. החותמת נמצאה בחפירות הכותל הדרומי סמוך להר הבית. על החותמת חרטו את המלה 'קרבן', ומתחתיה נראה ציור של שני בני יונה. חותם כגון זה ניתן לאשה הרוכשת קן יונים לקרבן יולדת. כדוגמת חותמת זו עשו הגזברים במקדש, כדי להכין חותמות שנמסרו לידי מביאי הקרבן (ראה את צורת החותם מימין שהתקבלה על גבי חימר). חותמות כגון אלו נעשו במקדש עבור נסכים לקרבנות השונים.

חותם שאבד: אדם שאיבד את חותמו, בא ל'לשכת החותמות' וזכאי להחזיר לו חותמת. ומנהג היה במקדש, שבסוף היום הממונים בודקים אם הכסף שהתקבל תמורת החותמות אכן שווה למספר חותמות הנסכים שנמכרו. אם הממונים מוצאים, כי נותר כסף כנגד חותמו של המאבד, הרי הם נותנים לו את החותם המגיע לו. מכל מקום, אין אפשרות להשתמש בחותם כדי לקבל נסכים בתמורתו אלא באותו יום. עוד שנינו, שעל כל חותם היה כתוב התאריך, מפני הרמאים[8] - דהיינו, שמא אדם ימצא חותם שנפל, וירצה לקבל נסכים תמורתו; או שמא אדם ישאיר ברשותו חותם, עד שיעלה המחיר של הנסכים, ואז יבוא לקבלם, לפיכך חותם שנמצא לאחר זמן - תוקפו בטל[9].

מדוע העמידו ממונה על החותמות וממונה על הנסכים? – כאמור, מינוי שני גזברים הקל על סדר יומם של באי המקדש. עם זאת, יש למינויים אלה סיבה נוספת, היינו, כדי לקיים את ההלכה, שאין עושים שררות על הציבור בפחות משנים[10]. מסיבה זו קונים את הנסכים תחילה בחותם אצל גזבר אחד, ולבסוף מקבלים את הנסכים גופם, דהיינו, הסולת, היין והשמן מגזבר אחר. עוד הסבירו האחרונים, שכך הוא הנוהג במקדש בענייני כספים - להוציא מכלל חשד, וכלשון המשנה: "אין התורם נכנס [לתרום את הלשכה]... לא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין... שמא יעני, ויאמרו: מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו: מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל'[11], ואומר: 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם'"[12]. זה גם עניינו של התיאור המובא במשנה, שבסוף כל יום היה יוחנן בן פנחס - המחלק חותמות למביאי הקרבן, מונה את הסכום שבידיו ומעביר את הכסף שהתאסף לידי אחיה הממונה, זאת, תמורת מספר החותמות שהגיעו לידי אחיה במשך היום[13]. סדר זה נועד לוודא, שהכספים הניתנים במקדש יימצאו תחת ביקורת.


לשכת החותמות

בציור נראית לשכת החותמות כמתואר במסכת תמיד (ג, ג). במשנה נאמר (מידות א, ו) ששם גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששיקצו מלכי יון (ראה את גל האבנים במרכז). בציור נראה אדם הבא לקנות נסכים לקרבן מידי יוחנן בן פנחס (בציור משמאל) שם קיבל את החותם המתאים לקרבנו ולנסכים המיוחדים לקרבן. בציור מימין נראית אשה הבאה לקבל את נסכי קרבנה מיד הגזבר אחיהו, האשה נותנת לו את החותם המתאים, ואחיהו נותן לה סולת שמן ויין (ראה בארון מאחוריו).

[1] רמב"ם כלי המקדש ז, א.

[2] ברייתא דמלאכת המשכן פרק יב.

[3] תמיד ג, ג.

[4] משנה שקלים ה, ד. וראה רמב"ם כלי המקדש ז, י – יב.

[5] משנה שם ה, ג.

[6] שם.

[7] רע"ב ותוספות יום טוב שם, וראה רמב"ם כלי המקדש ז, יא; וסמ"ג עשין קפג.

[8] משנה שם ה, ה.

[9] הרמב"ם בפירוש המשנה שם מביא את שני הטעמים. בהלכות כלי המקדש (ז, יב) מביא הרמב"ם רק את האפשרות השניה, שהאדם ימתין לעליית המחיר. הראב"ד משיג עליו וכותב, כי האפשרות הראשונה שאדם יבוא לדרוש נסכים שאינם מגיעים לו היא הנכונה. הכסף משנה אינו מקבל את האפשרות הראשונה, מאחר שלפיה די בכתיבת שם הבעלים על החותם, ואין צורך בכתיבת תאריך.

[10] בבא בתרא ח, ב.

[11] במדבר לב.

[12] משלי ג; משנה שקלים ג, ב.

[13] משנה שקלים ה, ד.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il