הפשט וניתוח


הפשט וניתוח: הסרת העור מעל בהמת הקרבן, וחיתוך האברים לפני הקטרתם על אש המערכה.

מצות הקרבת קרבן עולה כוללת בתוכה הפשט וניתוח, היינו להפשיט ממנה את העור בשלבים, ולנתח את העולה לחלקיה כמובא בהלכה[1], ככתוב: "והפשיט את העולה ונתח אתה לנתחיה"[2]. עור העולה שהופשט ניתן לכהנים[3], שנאמר בעולה: "עור העולה אשר הקריב - לכהן לו יהיה"[4], ואילו הנתחים - מקטירים את כולם על המזבח, שנאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה"[5].

הפשט וניתוח – בסוגי הקרבנות השונים: עולה הבאה בנדבה טעונה הפשט, וכך גם עולת חובה, וכגון עולת יולדת* ומצורע, אף הן טעונות הפשט[6]. עולת העוף אינה צריכה הפשט[7] ולא ניתוח[8]. כך גם חטאות הנשרפות[9] - פר ושעיר של יום הכפורים*, וכן פר העלם דבר של צבור* ודומיהם - אין מפשיטים אותם כלל[10], אלא מנתחים אותם כנתחי העולה, והם נשרפים יחד עם העור[11]. ניתוח זה לא נעשה בעזרה אלא בבית השריפה מחוץ לירושלים[12], בטרם יוציאו את הקרבנות לשריפה. מכל מקום, לפני שמוציאים אותם לשורפם בבית הדשן*, אחרי שהוציא את אימוריהם, חותך את שאר הבשר לחתיכות גדולות, המעורות ומחוברות מעט זו בזו - כמין קליעה, ואינו מפרק אותן לחלקים נפרדים[13]. חטאת ואשם, וכן זבחי שלמי צבור, שהם כבשי עצרת, שבשרם ניתן מתנה לכהן, רצו הכהנים - מפשיטים אותם ואוכלים, לא רצו – רשאים לאכול אותם עם העור. קדשים קלים, שבשרם נאכל על ידי הבעלים, רצו - מפשיטים אותם ואוכלים את בשרם, לא רצו - אוכלים את הבשר עם העור[14].


אונקליות

בתמונה נראה כהן המפשיט את הבהמה כשהיא תלויה באונקליות של ברזל בראשי הננסים.

הפשט וניתוח להלכותיהם: הפשט וניתוח של קרבנות עולה - אינם אלא למצוה, אבל אינם מעכבים את הקרבן, הקרוי 'עולה' בין אם ינתחו אותו בין אם לאו, שנאמר: "עולה הוא'[15] - 'עולה' - אף על פי שלא הפשיט [את העור] - אף על פי שלא ניתח [אותה לאבריה]"[16]. המפשיט את הקרבן, או מנתחו לנתחיו, וחשב מחשבת פסול בשעת הפשט או ניתוח, אין מחשבתו פוסלת את הקרבן. לפיכך, מחשבת שינוי השם אינה פוסלת, כך גם המחשבה לאכול מבשר העולה או להקטיר את הקרבן חוץ למקומו, או חוץ לזמנו, מחשבה זו אינה פוסלת[17]. באשר לעולה שמקריב בן נח עצמו בבמה שבנה[18], כתבו הראשונים שאינה צריכה הפשט וניתוח[19]. אין מפשיטים את עור בהמת עולה אלא לאחר זריקת הדם אל יסוד המזבח[20], שנאמר: "וזרקו את הדם", ואחר כך כתוב: "והפשיט את העולה"[21]. אף בקרבנות הנאכלים, כגון, שלמים או חטאת, אין מפשיטים אותם עד שייזרק הדם[22]. אין מפשיטים אבר אבר ומנתחים, שנאמר: "והפשיט את העולה"[23] - מפשיט את כולה ואחר כך מנתחה[24], שכן, אחרי "והפשיט את העולה" כתוב: "וניתח אותה לנתחיה". וכל הזבחים מפשיטים את העור תחילה ואחר כך מוציאים את אימוריהם, כדי שלא ידבקו נימין של צמר באימוריהם[25]. הוצאת האימורים נעשית כשמגיע הכהן בהפשטו עד החזה, שיכול להוציאם בלי הדבקת נימי הצמר, ואחר כך גומר את ההפשט[26]. הראש אינו בכלל הפשט, שכבר הופרד בעת השחיטה כאבר בפני עצמו[27]. וכל שנחתכו הסימנים נקרא שהופרד הראש, מפני שכל חיות הבהמה תלויה בהם, וכאילו הראש כבר מונח ועומד בפני עצמו. ועוד, שהראש קרב כמות שהוא[28]. מסיבה זו, אף צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים קרבים עם הראש[29].

הפשט וניתוח הקרבן – שלב ראשון: כיצד מנתחים את חלקי בהמת העולה[30] לנתחיה? כאשר העולה באה מן הכבשים, לא היה שובר את הרגל – כדרך הקצבים - אלא נוקב את הרגל בארכובה, ובה תולה את הבהמה באונקליות שבבית המטבחיים, וכך מפשיט את העור[31]. ההפשט מתחיל מן הרגלים עד שהכהן פושט את כל העור ומגיע לחזה. הגיע לחזה - חותך את הראש ונותנו לכהן, הממתין כדי להעלותו יחד עם שאר הכהנים לכבש המזבח[32]. לאחר מכן, חותך את הכרעיים של ארבעת רגלי הבהמה, שכן אינם נחשבים על הנתחים העיקריים של הבהמה[33], ונותן את הכרעיים לכהן אחר, ומשלים את הפשט העור מעל כל הבהמה. לאחר מכן, קורע את הלב לשנים כשהוא עדיין מחובר בגוף הבהמה, כדי להוציא מתוכו את הדם המצטבר בעת השחיטה ונקרש שם. בהמשך חותך את הידים, היינו הרגלים הקידמיות, שכבר חתך מהן את הכרעיים, ועכשיו חותך את הנותר מהן מן הארכובה עד הכתף, ונותנן לכהן אחר להעלותן לכבש. משסיים את ההפשט והניתוח עד כה, עולה חזרה למקום בו תלויה הבהמה באונקליות, שם התחיל את ההפשט ברגל ימין. חותך רגל זו, ונותן אותה למי שזכה להעלות את הראש, ונותן לו את רגל ימין ושתי ביצים עמה. ואחר כך פותח וקורע את חזה הבהמה עד שיתגלו המעיים, ונוטל את הפדר, שהוא, כעין יריעה דקה של חלב, המבדילה בין הקרביים העליונים לתחתונים. את הפדר פורס על ראש הבהמה שבידי הכהן מלמעלה, מעל בית השחיטה, כדי לכסות את מקום השחיטה והדם - מפני "כבוד של מעלה". נוטל את הקרביים, דהיינו בני המעיים, ונותנן לכהן אחר להעלותם למזבח[34], וכהן זה הולך ומדיחם על גבי שולחנות השיש שבין העמודים, ומניחם בקערה להעלותם אל כבש המזבח[35]. במה דברים אמורים? - בקרבן מן הכבשים ומן העיזים, אולם אם הקרבן היה מן הבקר, אין מפשיט הבהמה כשהיא בתלייה באונקליות, מחמת כובד הבהמה, אלא פושט את עורה כשהיא על הארץ.


אברי הבהמה נמסרים לכהנים להעלותם למזבח

בציור נראים הכהנים, כשהם עומדים להעלות את אברי קרבן העולה לאחר ההפשט והניתוח אל כבש המזבח. הכהן הראשון נושא ביד ימין את הראש כשהוא מכוסה בפדר. ביד שמאל מחזיק הכהן את רגל ימין. בחזית הציור נראה הכלי ובו הקרביים לאחר ההדחה, כן נראה עור הבהמה לאחר ההפשט, כשהוא מונח על גבי שלחן האבן כדי למוסרו לכהנים.

הפשט וניתוח הקרבן – שלב שני: לאחר שהסיר את הפדר ובני המעיים, דבר הנעשה בידיו ואצבעותיו של הכהן, נטל את הסכין, כדי להבדיל את האברים הפנימיים, ולחלקם לכהנים להעלותם למזבח- כל אבר פנימי עם אחד הנתחים החיצוניים. תחילה, חותך הכהן את החזה, הרואה את פני האדמה כשהבהמה מהלכת על רגליה, ויוצר בכך נקב גדול כמין ארובה בגוף הבהמה, ואת בשר החזה שניתח מן הגוף נותן לאחד מן הכהנים. לאחר מכן עולה לדופן הימנית, חותך את הדופן הימנית והצלעות שלה ונותן אותה עם הכבד לכהן אחר. בהמשך, חותך המנתח את הגרה, שהיא אבר פנימי המחובר לצלעות, וחותך עמה את שתי הצלעות הרכות מכאן ושתי צלעות רכות מכאן. את הגרה נותן לכהן אחר יחד עם שלשה אברים פנימיים, הקנה, הלב והריאה התלויים בה. לאחר מכן עולה לנתח את הדופן השמאלית, חותך אותה וצלעותיה יחד עם השדרה, ונותנה לכהן יחד עם הטחול[36]. בא לו לעוקץ* - הוא סוף השדרה הסמוך לאליה*[37], והוא החלק האחורי של הבהמה, חלק זה מתחיל ממקום הכליות עד סוף הזנב[38], חותך את העוקץ ונותנו למי שזכה בו. נתח זה כולל את האליה* ואצבע הכבד ושתי הכליות, וכן את שתי הצלעות הרכות שמכאן ומכאן[39], והכהן מחזיק אותם ביד אחת[40]. נוטל הכהן את הרגל השמאלית התלויה באונקלי, ונותנה לכהן שזכה בעוקץ, שרגל זו נשארה תלויה יחידית, שכל הבהמה כבר מנותחת לאברים, ומחזיק את הרגל השמאלית בידו השניה[41]. סדר זה נאמר בקרבן עולה הבא מן הכבשים. כן נוהג סדר זה של הפשט וניתוח בעולה הבאה מן הבקר, שעל כך נאמר בתורה: "וניתח אותה לנתחיה"[42]. עם סיום ההפשט והניתוח, נמצאו ששה מן הכהנים כשהם עומדים בשורה והאברים בשתי ידיהם, הראשון - בראש וברגל מימינו ומשמאלו, וכך גם הבאים אחריו. לאחר מכן הלכו הכהנים בשורה, והניחו את האברים במזרח הכבש מחצי הכבש ולמטה. נתנו מלח על האברים, ופנו משם ללשכת הגזית[43].

גיד הנשה: מצינו ניתוח אבר מן הבהמה, שאינו נעשה בבית המטבחיים אלא בראש המזבח, היינו, ניתוח גיד הנשה*. ניתוח זה נעשה לאחר שמעלים את כל האיברים לראש המזבח, שם מסיר הכהן את גיד הנשה מתוך הירך בראש המזבח, ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח[44].

מספר הנתחים - קבוע או משתנה? מספר הנתחים שמנו חכמים בבהמה הם עשרה[45]: הראש, שתי הידים, שתי הרגלים, העוקץ, החזה, הגרה ושתי הדפנות. יש מן הפוסקים האומרים שנתחים אלה בצורתם ובמספרם מן התורה[46], ויש אומרים שאין מנין הנתחים וחלוקת האברים מן התורה, כי אם מסברא, ולפי מה שנכון לעשות עושים[47]. מנין נתחי השור הם כמנין נתחי הכבש, ואף על פי שבשור יש מהאברים שהם גדולים וכבדים, ולפיכך, נדרשים עשרים וארבעה כהנים להוליך את בשרו למזבח, עם זאת, מנין הנתחים נשמר, ואין חותכים אותם לשנים או שלשה חלקים, אלא כל אבר נשאר בשלימותו, ומוליכים אותו מספר כהנים לפי כובדו[48]. וכן שנינו: "שנים אוחזים ברגל - של הפר - ומעלים אותה לגבי מזבח, שלשה אוחזים בגרה ומקריבים אותה לגבי מזבח"[49].


הפשטת הפר וניתוחו

שלא כמו הכבש והעז, שמפשיטים את עורם כשהם תלויים באונקליות, הפר לעומתם מופשט מעורו כשהוא מונח על פני הקרקע מפני כובדו (ראה ציור) וכך גם ניתוח אבריו לעשרה נתחים נעשה כשהוא על רצפת העזרה.

איסור ניתוח האברים לנתחים נוספים: בעת שהכהן מנתח את העולה, נאסר עליו לחלק נתח אחד מעשרת הנתחים לשנים, שנאמר: "'וניתח אותה לנתחיה'[50] - ולא נתחיה לנתחים"[51]. וכן נאמר בעולת הצאן: "'וניתח אותו לנתחיו'[52] - אותו לנתחיו, ולא נתחיו לנתחים"[53]. אין איסור לנתח את הנתחים אלא כשחותך נתח אחד שלם לגמרי לשני חצאים, אבל אם לא הפריד את חלקיו לגמרי, והחלקים עדיין מחוברים כנתח אחד אין איסור בדבר[54]. אף בקרבן עולה של אדם יחיד אסור לנתח את הנתחים, שהרי עיקר הכתוב, שלמדו ממנו – "וניתח אותה לנתחיה" בעולת יחיד נאמר[55].

הפשט וניתוח כשרים בזר: בהפשט וניתוח לא הנהיגו הכהנים להטיל פייס, אלא העמידו כהנים מיוחדים להפשט וניתוח ללא פייס. הלכה היא, שאין ההפשט והניתוח צריכים כהונה, ואפילו זר כשר. וכתבו הראשונים: "שחיטת הקדשים כשירה בזרים... וכן ההפשט והניתוח והולכת עצים למזבח כשירה בזרים, שנאמר באיברים: 'והקטיר הכהן את הכל המזבחה'[56] - זו הולכת איברים לכבש: הולכת איברים היא שצריכה כהונה - ולא [הפשט וניתוח] והולכת עצים"[57]. ומכל מקום יש מן הראשונים שכתבו, שלא היו הכהנים מניחים לעשות הפשט וניתוח אלא לישראלים מיוחסים המשיאים לכהונה[58]. ואכן, כך נראה מן הכתובים, שרק בשעת דחק נתנו הכהנים את ההפשט לזרים. כמתואר בימי חזקיהו בעת שטיהרו את הבית לקראת הקרבת קרבן פסח, שם נאמר, שהכהנים שיתפו את הלויים בהפשטת הקרבנות, ככתוב: "רק הכהנים היו למעט, ולא יכלו להפשיט את כל העולות, ויחזקום אחיהם הלוים, עד כלות המלאכה ועד יתקדשו הכהנים"[59].

ההפשט והניתוח – ומקומם בעזרה: מקום ההפשט והניתוח היה בבית המטבחיים שבעזרה, לצפונו של המזבח, שם נקבעו 'ננסים' – שמונה עמודים קצרים וכן אונקליות של ברזל, שבהן תולים את הקרבנות ומפשיטים אותם[60]. יש מן הראשונים שכתב, שבית המטבחיים היה "בית ידוע בעזרה", ששוחטין בו את הקדשים[61], כלומר, ייחדו בעזרה מבנה מיוחד להפשטה וניתוח, ועל הכתלים של בית המטבחיים היו קבועות עשרים וארבע טבעות – "טבעת לכל משמר, שבה תולין ומפשיטין את הצאן, וכולן קבועות בכתלים. וכשמשמרה נכנסת [למשמרתה ביום השבת] משלשלת אותה הטבעת, להראות שהעבודה שלה". טבעות אלו שימשו ככלי עזר להפשטת קרבנות התמיד ושאר הקרבנות[62]. כך גם לענין הפשט העורות של קרבן פסח, שהיה נשחט בכל מקום בעזרה[63], השתמשו באונקליות הקבועות בכתלי העזרה, וכמובא בהלכה: "וכיצד תולין ומפשיטין? - מסמרות של ברזל היו קבועין בכותלים ובעמודים, שבהן תולין ומפשיטין. וכל מי שלא מצא מקום לתלות [בכתלים, אזי] - מקלות דקים וחלקים היו שם, מניח [את המקל] על כתפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט"[64].


ההפשט והניתוח בבית המטבחיים

השיטה המקובלת בין הפרשנים היא, שההפשט והניתוח נעשה בבית המטבחים תחת כיפת השמים, היינו, קרקע העזרה החשופה לשמש, לגשם ולרוח. לא כן דעת הרמב"ם, האומר, ש'בית המטבחיים' – כשמו כן הוא, שהיה בית יוחד בעזרה עם כתלים ותקרה. בכך נעשו - השחיטה, ההפשט והניתוח, בדרך כבוד בין כתלי בית המטבחיים, ובאופן המגן על בשר הקרבן מפני השמש הקופחת.


הפשט וניתוח הנעשים בראש המזבח: שחט את העולה בראשו של מזבח, יפשיט וינתח אותה במקומה[65]. וכן כששחט את הבהמה למטה בטבעות שבעזרה, והעלה אותה לראש המזבח בטרם פשט את עורה, יפשוט את העור בראש המזבח, ומוריד את הקרביים לשולחנות ומדיחם שם, ומחזירם לראש המזבח להקטירם על אש המערכה. באשר לעור, מוריד אותו מראש המזבח, ונותנו לכהנים בעזרה[66]. וכן שאר קרבנות שאינם עולות, כגון, חטאת ושלמים שבשרם נאכל, שנשחטו בבית המטבחיים והועלו לראש המזבח, מפשיטם ומנתחם במקומם, ומוריד הקרביים אל השולחנות להדיחם, וחוזר ומעלה אותם לראש המזבח. לאחר מכן, מוריד את העור והבשר לעזרה ונותנם לבעלים, וחוזר ועולה ומקטיר את השאר[67]. ומפני מה לא יוריד הכל להפשיטם ולהדיחם כשאר קרבנות, אלא מפשיט ומנתח בראש המזבח? – ש"כל הראוי לאישים - אם עלה - לא ירד, שנאמר: 'כל הנוגע במזבח – יקדש!'[68]" ופירשו הראשונים: "כל דבר שיגע בו [כגון קרבן שהניחוהו בראש המזבח] - הוא קדוש לשם"[69].

תליית הבהמה להפשטה במקלות

בתמונה נראים כהנים מפשיטים את הבהמה כשהיא תלויה על גבי מקל עץ, זאת בהעדר אפשרות לתלות את הקרבנות באונקליות ובטבעות שבכתלים.


הפשט וניתוח בשבת: עולות צבור הנקרבות בשבת, כגון תמידים ומוספים, מותר להפשיטן כמו בחול, והרי זה בכלל הקטרת האברים, שדוחה את השבת, שהרי אי אפשר להקטיר קודם שיפשיט את העור[70]. באשר לארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, מצינו מחלוקת תנאים בהפשטו של קרבן הפסח: יש אומרים מפשיטין את הפסח עד החזה, ויש אומרים: מפשיטין את כולו. [וההפשטה מותרת בשבת] שנאמר: "כל פעל ה' למענהו", ומשום כבודו של הקרבן וכבוד השכינה מפרידים את העור והשער מבשר הקרבן – "שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבלה"[71]. עם זאת, לא התירו חכמים להפשיט את העור בשבת כדרך שהוא עושה בחול - שהעור נשאר בשלמותו ונמצא מתקן - אלא חותך את העור לחתיכות דקות, כלומר, מפשיט חלק של העור ומפריד אותו מן הבשר, וחותך את העור מיד. ואין זו מלאכה בשבת, שכן, אין דרך הפשטה בכך[72]. "ארבעה עשר בניסן שחל בשבת, ואין לו מקום לתלות בו את הפסח ולהפשיטו, ר' אליעזר אומר מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו, ותולה את הכבש [על הידים] ומפשיט"[73], אבל אינו תולה במקלות, כדרך שעושה בחול, שאסור לטלטל המקלות משום מוקצה. חכמים מתירים, ש'אין שבות במקדש'*, והלכה כחכמים[74].

הפשט בידי אדם מישראל

בציור נראה אדם מישראל כשהוא עוסק בהפשטת עור הבהמה, זאת, לאור ההלכה שהפשט וניתוח כשרים בזר.

[1] רמב"ם מעשה הקרבנות ו, א.

[2] ויקרא א, ו.

[3] רמב"ם מעשה הקרבנות י הלכה יד

[4] ויקרא ז, ח.

[5] ויקרא א, ט.

[6] תורת כהנים ויקרא פרק ה.

[7] שבת קח, א; ורש"י.

[8] תורת כהנים, ויקרא נדבה פרק ט.

[9] ראה ערך 'חטאת פנימית'.

[10] רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יח.

[11] רמב"ם מעשה הקרבנות ז, ב; ועבודת יום הכיפורים ג, ז.

[12] עיין ערך 'בית הדשן'.

[13] רמב"ם עבודת יום הכיפרים ג, ז; על פי משנה יומא סז, ב.

[14] ברייתא בזבחים קג, ב. והרמב"ם לא הביא ברייתא זו.

[15] ויקרא א, יג.

[16] תורת כהנים ויקרא פרק ז. תוספות ישנים יומא כז, א.

[17] רמב"ם פסולי המוקדשין יג, ז.

[18] ראה ערך 'גוי במקדש'.

[19] תוספות חולין כב, ב; ד"ה 'והביא', על פי ירושלמי מגילה א, יא; ומפרשים שם בבן נח.

[20] זבחים קג, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יח.

[21] ויקרא א ה - ו.

[22] מעשה הקרבנות ה, יח.

[23] ויקרא א, ו.

[24] תורת כהנים ויקרא פרק ה.

[25] רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יח.

[26] רש"י שבת קלג, ב.

[27] תורת כהנים ויקרא פרק ו; חולין כז, א.

[28] רש"י חולין כז, א.

[29] משנה זבחים פה, ב; ורש"י שם ד"ה 'הצמר'; רמב"ם מעשה הקרבנות ו, ב.

[30] ראה ערך 'אברי בהמה'.

[31] תמיד ד, ב.

[32] תמיד ד, ב.

[33] ספרא ויקרא דיבורא דנדבה ה, א.

[34] תמיד ד, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות ו, ה.

[35] ראה רמב"ם מעשה הקרבנות ו, ו. וראה ערך 'הדחה'.

[36] משנה תמיד ד, ג; רמב"ם שם מעשה הקרבנות ו, ז - ח.

[37] הרא"ש למשנה בתמיד ד, ג.

[38] תפארת ישראל שם.

[39] המפרש לתמיד שם.

[40] ראה רמב"ם מעשה הקרבנות ו, יג.

[41] המפרש לתמיד שם.

[42] רמב"ם מעשה הקרבנות ו, ט.

[43] משנה תמיד ד, ג.

[44] רמב"ם מעשה הקרבנות ו, ד.

[45] תורת כהנים ויקרא ו: "וכמה הם אברים? – עשרה!"

[46] מעשה הקרבנות ו, ט.

[47] המפרש לתמיד ד, ג.

[48] תוספות רי"ד יומא כו, ב; וכן כתב הרמב"ם מעשה הקרבנות ו, יט.

[49] תוספתא יומא פרק א.

[50] ויקרא א, ו.

[51] תורת כהנים ויקרא פרק ז; חולין, יא א.

[52] ויקרא שם יב.

[53] תורת כהנים ויקרא פרק ז.

[54] חולין יא, א; עיין שם, שהלשון היא: "הני מילי היכא דחתיך לגמרי".

[55] חסדי דוד לתוספתא יומא א, כ.

[56] ויקרא א, ט.

[57] משנה וברייתא יומא כו, ב. רמב"ם ביאת המקדש ט, ו.

[58] תוספות כתובות כד, ב; ד"ה 'חד', וקדושין עו, ב; ד"ה 'אין בודקין'.

[59] דברי הימים-ב כט, לד.

[60] תמיד ג, ה; ומידות ג, ה; ורמב"ם בית הבחירה ה, יג.

[61] פירוש המשנה לרמב"ם עדויות ח, ד.

[62] פירוש המשנה לרמב"ם סוכה, ה, ו.

[63] משנה זבחים ה, ח.

[64] משנה פסחים ה, ט; רמב"ם קרבן פסח א, יד.

[65] זבחים פד, א; רמב"ם פסולי המוקדשין ג, ב.

[66] תוספתא זבחים ט, י. רמב"ם פסולי המוקדשין ג, ב.

[67] תוספתא זבחים ט, י. רמב"ם פסולי המוקדשין ג, ב.

[68] שמות כט, לז; רמב"ם פסולי המוקדשין ג, ג.

[69] אבן עזרא הפירוש הקצר שמות כט.

[70] תוספות שבת קטז, ב; סוף ד"ה 'פליגי'.

[71] בבלי שבת קטז, ב משלי טז, ד.

[72] ראה שבת קיז, א; "דשקיל ליה בברזי". וראה רש"י ותוספות שם.

[73] משנה פסחים סד, ב.

[74] פירוש המשנה לרמב"ם והרע"ב שם, על פי שבת קכד, א, וכן כתב רש"י בשבת קטז, ב. ויש מקום לומר, שמשום כך אמרה המשנה "מקלות דקים וחלקים היו שם", כשכוונת המשנה לומר, שהכינו בבית המטבחים מקלות מערב שבת, כדי שיוכלו ליטול אותם בשבת לצורך תליית הקרבנות.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש