הולכת איברים


הולכת איברים: הבאת איברי העולה המנותחים ממקום השחיטה אל כבש המזבח.

בענין הקרבת קרבן עולה מן הצאן*, נאמר בתורה פסוק ובו שלבים שונים בהקרבה: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה', וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו... ונתח אותו לנתחיו... והקרב והכרעים ירחץ במים, והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה"[1]. נמצאנו למדים, שיש בתהליך ההקרבה ששה שלבים: שחיטה, זריקה, ניתוח, רחיצה, הקרבה והקטרה. המלה 'והקריב' שבפסוק משמעה - הולכת אברים למזבח. 'הולכה' זו היא עבודה*[2], ולכן אינה כשרה אלא בכהן[3]. כך גם באשר להולכת אימורים* למזבח, עבודה היא ונעשית בידי כהן[4].

שני שלבים בהולכת האברים: כמובא לעיל הולכת האברים נעשית בשלבים, ככתוב: "והקריב הכהן את הכל - והקטיר המזבחה"[5], כלומר, תחילה נעשית ההקרבה אל הכבש, ולאחר מכן באה העלאת האברים למזבח והקטרתם שם. שלבי ההולכה נעשו במקדש באמצעות הטלת פייס, שם הכריז הממונה: "הפייס השני: מי שוחט, מי זורק... מי מעלה אברים לכבש?" בעקבות הטלת הפייס זכו שלשה עשר כהנים בהקרבת קרבן התמיד, וביניהם נושאי אברי העולה אשר נטלו את האברים מיד המנתח בבית המטבחיים, הוליכו אותם לכבש המזבח, ובכך הסתיים השלב הראשון[6]. בהמשך עבודת קרבן התמיד הכריז הממונה: "הפייס הרביעי... מי מעלה אברים מן הכבש למזבח?" אזי נעשה השלב השני, היינו, הבאת האברים מכבש המזבח אל מערכת האש שעל גבי המזבח[7]. יש מן התנאים האומר, כי אותם כהנים שזכו בהולכת האברים לכבש בשלב ראשון, הם שזכו להעלות את האברים לראש המזבח גם בשלב השני[8]. קיימת שיטה בראשונים, האומרת, שהסדר האמור, לחלק את ההולכה לשנים, ולהניח את האברים על הכבש, נוהג רק בקרבנות ציבור. לעומת זאת, בקרבנות יחיד הדרך היא, שהכל נעשה בידי כהן אחד. לשיטה זו, מניח הכהן את האברים על השלחן של שיש[9] שהיה במערבו של כבש, ומשם מעלה את האברים זה אחר זה לראש המזבח[10].


הולכת האברים אל המזבח

בציור נראים הכהנים נוטלים בידיהם את אברי הקרבן, כשהם מוליכים אותם ממקום השחיטה וההפשטה בבית המטבחיים לעבר המזבח. בראש הולך כהן ראשון - בימינו הראש ובשמאלו הרגל, ואחריו הכהנים עם שאר אברי הקרבן בידיהם. (ראוי להעיר, שהציור אינו מדויק. ראש הבהמה צריך להיות הפוך – הקרנים למטה ובית השחיטה למעלה. כמו כן בית השחיטה ואף הראש מכוסים בפדר, המשמש ככיסוי לבית השחיטה משום הכבוד. פרטים אלה קשה לתאר בציור, לפיכך צויר הציור כפי שהוא לפנינו, 'ותן לחכם ויחכם עוד').

מהלכות הולכת אברים לכבש: כשהיו מעלים את האברים לכבש, היו מסדרים אותם מחצי כבש ולמטה במערבו, זאת, בהנחת אברי תמיד של שחר, ואילו את אברי קרבן המוספים היו מניחים על הכבש במזרח[11]. סידור האברים דווקא מחצי הכבש ולמטה, עניינו, כדי שתהא ניכרת העלאת האברים לראש המזבח בשלב שני, ותהיה העלאת האברים למזבח הולכה חשובה בפני עצמה[12]. הלכה היא, שמחשבה פוסלת ב'הולכה', זאת, דווקא בעת הולכת הדם[13], לא כן בעת הולכת אברים, שכל עבודה שהיא לאחר זריקת הדם, כגון, הולכת אברי קרבן עולה, והולכת אימורים למזבח, אין מחשבה פוסלת בעבודות אלו[14]. לפיכך, אם חשב הכהן מחשבת פסול, כגון, שחשב מחשבת 'שינוי השם', או חשב מחשבת 'חוץ למקומו', או חשב מחשבת 'חוץ לזמנו' בעת הולכת האברים והאימורים, אין מחשבה פוסלת בהן. מצינו דיון בראשונים, האם צריך להעלות את האברים בידים דווקא, כמתואר במשנה[15], או שמא ניתן להעלות את האברים למזבח אף בכלי, כגון במגס*, משום כבוד הקרבן, כדרך שמעלים את האמורים במגס למזבח? מחד גיסא ניתן לומר, שהמגס נועד דווקא לאימורים, כדי להביאם כולם יחד למזבח, מאידך מצינו דעה, שהמגס נועד להביא את האימורים דרך כבוד, "שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבלה"[16], ממילא הוא הדין בהולכת אברים, שראוי שהולכה זו תיעשה בדרך כבוד, ולא הוכרע הדבר בראשונים[17]. במשנה נאמר: "בוזקין את המלח על גבי הכבש", כלומר, מפזרים מלח על הכבש כדי שלא יחליקו הכהנים בעלייתם למזבח. בגמרא מבדילים להלכה בין הולכת אברים למזבח, לבין העלאת עצים למזבח. באשר להולכת אברים, שהיא אחת מעבודות הקרבן - הדבר אסור, שכן המלח מהווה חציצה בין רגלי הכהן לבין קרקעית המזבח. לא כן באשר להעלאת עצים לאש המערכה, שאינה עבודה, ולפיכך התירו לפזר מלח על פני הכבש לענין זה[18].

הולכה בזר: באשר להולכת האברים על ידי זר, אמרו חכמים, שלמרות שהולכת האברים היא עבודה שאפשר לבטלה, שהרי אם רצה הכהן מפשיט את הקרבן ומנתח אותו סמוך לכבש המזבח, ומעלה את האברים לכבש בלי הולכה[19], ואם כן, לכאורה, אין זו עבודה, וממילא מותרת לזר. עם זאת, מאחר שנאמר במפורש בכתוב - 'והקריב הכהן', למדו חכמים, שההולכה נעשית בידי כהן דווקא ואילו הזר פסול[20]. למרות האמור, אם הוליך הזר את האברים אל הכבש, בדיעבד, אין הזבח נפסל, שכן, הלכה היא, שאף אם לא הוקטרו האברים כלל על אש המזבח הקרבן כשר[21]. כשם שהולכת אברי העולה אינה נעשית אלא על ידי כהן, כך גם הולכת אימורים למזבח בשאר קרבנות לא הותרה אלא על ידי כהן, ודווקא כהן רשאי להוליך את האמורים אל ראש המזבח ולהקטירם על האש. עם זאת כתבו ראשונים, שרשאי הזר לתת את האימורים אל המגס*, כלומר, אל תוך הקערה שנותנים בה את האימורים. מאידך, באשר להעלאת המגס אל ראש המזבח עבודה זו תיעשה על ידי כהן בלבד[22].


שלחן החלבים והאברים

בציור נראה כהן כשהוא מניח את אברי הקרבן על שולחן של שיש ממערב למזבח. המשנה בשקלים ו, ד; מתארת את מקומו של שולחן האברים בסמוך לכבש: "שני שולחנות היו במערב הכבש, אחד של שיש ואחד של כסף, על של שיש היו נותנים את האברים, על של כסף כלי שרת". וראה תמיד לג, ב; שם מתואר שהיו מניחים את אברי הקרבן על שלחן זה, ובשלב שני העלו את האברים לכבש. בציור מימין - נראה שלחן הכלים עשוי כסף, ובציור משמאל - נראה השלחן המיועד לאברי הקרבן ולפיכך עשוי משיש שהוא צונן.

סדר הולכת האברים: חכמינו ז"ל למדו מן הפסוקים את סדר העלאת אברי הקרבן על המזבח, שלא ייעשה בידי כהן אחד, אלא באמצעות מספר מוגדר של כהנים. זאת, כדרשת חז"ל: "'וערכו בני אהרן הכהנים' [בלשון רבים]... נמצא טלה עולה בששה". בהתאם לכך קבעו חכמים טכס וסדר בהולכת אברי העולה, כל בהמה ומספר הכהנים המיוחד לה, להעלותה על גבי המזבח לפי מספר הנתחים וגודלם. כן נקבעו כהנים המעלים יחד עם האברים את הנסכים ואת המנחה, שהם היין והסולת. להעלאת אברי כבש או עז נקבעו שמונה כהנים המוליכים את האברים למזבח. באשר לאיל - מוליכים אותו אחד עשר כהנים, ובאשר לשור - מוליכים אותו עשרים וארבעה כהנים[23]. להלן דוגמא ובה פרטי ה'הולכה' של אברי השור והנסכים הנלוים עמו, כשהכהנים מעלים את האברים למזבח זה אחר זה בשורה: הכהן הראשון מוליך את הראש. השני והשלישי מוליכים יחד את הרגל הימנית. הרביעי והחמישי - מוליכים את העוקץ. הששי והשביעי - מוליכים את הרגל השמאלית. השמיני מוליך את החזה. באשר לגרה שהיא גדולה וכבדה - מוליכים אותה שלשה כהנים, והם - התשיעי העשירי ואחד עשר. באשר לידי הבהמה מוליכים אותן בשנים, ושתי הדפנות - בשנים, מכאן והלאה נושאים שלשה כהנים ביחד: שלשה נוטלים את הקרביים, שלשה - את הסולת, ושלשה - את היין – וביחד - עשרים וארבעה כהנים[24]. ופירשו חכמים, שהגדלת מספר המשתתפים בהבאת הפר למספר עשרים וארבעה, נעשתה לא רק מפני כובדו של השור, אלא גם כדי לעשות פומבי ופרסום לדבר, שנאמר: "בבית אלהים נהלך ברגש"[25].

סדר ההולכה- והדעות בהלכה: באשר לסדר העלאת האברים לראש המזבח נחלקו חכמים: יש אומרים: 'דרך הלוכו היה קרב', כלומר, הראש תחילה ואחריו שאר האברים. ויש אומרים: 'דרך הפשטו היה קרב', כלומר, הרגלים ראשונות, שהן תחילת הפשטת העור, ואחריהן האברים שבהמשך ההפשטה. דעה אחרת מצינו: 'דרך ניתוחו היה קרב', כלומר, כסדר שמנתחים אותו לנתחיו לאחר הפשטו - אבר אחר אבר, כמתואר במשנה[26]. עוד אמרו חכמים: 'דרך עילויו היה קרב', כלומר, לפי גודל האברים. דעה אחרונה אומרת: 'דרך עילויו' של השומן והבשר, כלומר, מיטב בשרו ומבחר נתחיו – הנתח המובחר קודם בהילוך למזבח[27]. להלכה נפסק כדעה אחרונה, שנתחי הקרבן הובאו בהתאם לחשוב ולטוב שבאברים, וכדלהלן: "הראש והרגל, שתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, שתי הדפנות, והקרביים"[28]. לדעת הכל, נושא הכהן את ראש הבהמה בראש שורת הכהנים, זאת, כדרשת חז"ל: "'וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים': מה תלמוד לומר: 'את הראש ואת הפדר'?... שיהא פורש את הפדר על בית השחיטה, שהוא דרך כבוד של מעלה. ומנין שהראש והפדר קודמין [בעליה למזבח]... מלמד, שהראש והפדר קודמין לכל האברים"[29].

מעולם האגדה

"אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה [כהן] ונוטל [בשתי ידיו] שתי ירכות של שור הגדול, שלקוח באלף זוז, ומהלך עקב בצד גודל. ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן, משום – 'ברוב עם הדרת מלך'" (בבלי סוכה נב, ב). כוונת חז"ל לומר, שהכהן שהיה בעל כוח רב, הוליך את הירכיים כשהוא עולה לכבש המזבח בנחת - 'עקב בצד אגודל'. תיאור זה בא לומר, כי היתה זו עליה איטית, כשעקב של רגל אחת נמצאת בצד האגודל של חבירתה. במעשה זה רצה הכהן להראות, שלמרות שדרכו של אדם הנושא משא כבד, שהוא רץ עם המשא כדי להקל על עצמו, ואילו הוא הולך לאיטו בדרך כבוד. אולם חבריו הכהנים חלקו עליו, ואמרו, שלא זו הדרך, שדווקא במקדש יראה הכהן את כוחו בהעלאת האברים, אלא יש לנהוג כמנהג הכהנים בשאר העבודות על פי הכלל: "ברוב עם הדרת מלך", כי כך היא דרך הכבוד וחביבות המצוה, שרבים עוסקים בהקרבה וכמה כהנים ביחד נוטלים את אברי הקרבן לראש המזבח.

[1] ויקרא א, י - יג.

[2] ראה ערך 'הולכה'.

[3] רמב"ם פסולי המוקדשין א, כב.

[4] בית הבחירה למאירי פסחים סה, ב.

[5] ויקרא א, י - יג.

[6] משנה יומא ב, ג.

[7] ראה ערך 'העלאת אברים למזבח'.

[8] רבי אליעזר בן יעקב תמיד לב, ב.

[9] ראה ערך 'שלחנות'.

[10] רא"ש לתמיד, לא, ב; ד"ה 'נותנין'.

[11] משנה שקלים ח, ב; תמיד לא, ב; רמב"ם תמידין ומוספין ו, ג.

[12] רש"י יומא כו, א; רבי עובדיה מברטנורא תמיד ד, ג. וראה ערך 'העלאת האברים למזבח'.

[13] ראה ערך 'הולכה'.

[14] רמב"ם פסולי המוקדשין יג, ז. וראה ערך פיגול.

[15] תמיד לא, ב.

[16] תוספות מסכת יומא סז, ב.

[17] ראה מאירי פסחים סה, ב; ד"ה 'הולכת'.

[18] עירובין קד, א.

[19] רש"י זבחים יד, ב, ד"ה 'הולכת'.

[20] זבחים יד, ב.

[21] משנה למלך פסולי המוקדשין א, כז. קרן אורה זבחים תחילת פרק ב.

[22] בית הבחירה למאירי פסחים סה, ב.

[23] יומא כו, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות ו, יז.

[24] רמב"ם מעשה הקרבנות ו, יח. וראה שם הלכות י – יח. משנה יומא ב, ה – ז.

[25] ירושלמי יומא ב, ד.

[26] תמיד לא, א.

[27] בבלי יומא כה, ב

[28] המשנה ביומא ב, ג; ופירוש המשנה לרמב"ם שם, וכדעת תנא קמא במשנה שם. וראה רמב"ם תמידין ומוספין ד, ו.

[29] במקור כתוב 'אימורין'. ראה ספרא ויקרא - דיבורא דנדבה פרשה ד, ו.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il