הקטרת הקטורת ביום הכיפורים


הקטרת הקטורת ביום הכיפורים: עבודת הקטרת הקטורת בקדש הקדשים ביום הכיפורים.

ביום הכפורים קיימת מצוה מיוחדת להקטיר קטורת בקדש הקדשים. מצוה זו מתקיימת דווקא על ידי הכהן הגדול, שנאמר: "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה', ומלוא חפניו קטורת סמים דקה, והביא מבית לפרוכת. ונתן את הקטרת על האש לפני ה'"[1]. קטורת זו מובאת בנוסף לקטורת התמיד, המובאת בהיכל מדי יום ביומו, שאף היא מוקטרת על ידי הכהן הגדול. ההקטרה בקדש הקדשים אינה נמנית למצוה מיוחדת במנין המצות, אלא נכללת בכלל עבודות יום הכפורים, שכולן מצוה אחת[2]. עבודה זו נעשית בבגדי לבן כשאר העבודות המיוחדות ליום הכיפורים[3].

שינויים במחתת הקטורת של יום הכיפורים: שינויים אחדים מנו חכמים בהקטרה זו ביחס להקטרה שבהיכל של כל ימות השנה: בכל יום היה חותה את הגחלים במחתה של כסף ומערה אותם למחתה של זהב, והיום - חותה בשל זהב, ובה היה מכניס את הקטורת להיכל, משום חולשתו של כהן גדול[4]. בכל יום היה חותה בשל ארבעה קבים, והיום - חותה במחתה של שלשת קבים[5]. בכל יום היה זהבה זהוב, והיום - אדום, שמזכיר בצבעו את דם הפר הנכנס לפני ולפנים[6]. בכל יום היתה המחתה כבדה, והיום - קלה, בכל יום היתה ידה קצרה, והיום – ארוכה, כלומר, אמה ומחצה, כדי שלא יכווה[7]. בכל יום לא היה למחתה 'ניאשתיק' – נרתיק עור על הידית, והיום היה לה, כדי שלא יכווה הכהן הגדול בידו[8]. יש מפרשים, שהנרתיק לא היה על הידית, אלא היה כיסוי על המחתה מלמעלה, כדי לשמור על חום הגחלים, ושלא יעלה העשן בפניו[9]. עוד יש מי שפירש ש'ניאשתיק' עניינו, טבעת לאורך הידית, המקשקשת ומשמיעה קול, לקיים מה שנאמר: "ונשמע קולו בבואו אל הקדש"[10].


ניאשתיק

בציור נראה הכהן הגדול בירידתו מן המזבח עם המחתה והגחלים. הכהן מחזיק את המחתה ב'ניאשתיק', כלומר מעטפת עור על ידית המחתה, לבל יסתכן בכוייה.


טבעות על המחתה – על שום מה?

יש מן הפרשנים שפירש, שניאשתיק עניינו, טבעות הצמודות לידית המחתה, שנועדו להשמיע נקישות תוך כדי כניסת הכהן הגדול לקדש הקדשים. טבעות אלו נועדו לקיום הפסוק האמור בכהן גדול, "ונשמע קולו בבואו אל הקודש".


כיסוי המחתה

בציור נראית המחתה כשהיא מכוסה בכיסוי עליון על פני אש הגחלים, זאת לשיטת רבנו חננאל, המפרש, שהדבר נעשה כדי שהכהן הגדול לא יכווה מעשן הגחלים, וכדי שחום הגחלים ישמר.

שינוי בקטורת: בכל יום היתה הקטורת דקה, שנאמר: "ושחקת ממנה הדק"[11], והיום – "דקה מן הדקה"[12], שנאמר בקטורת יום הכפורים: "דקה"[13]. ובערב יום הכיפורים היו הכהנים הממונים על הקטורת, נוטלים שלשה מנים מן הקטורת שהכינו בלשכת בית אבטינס - בנוסף לשלש מאות ששים וחמשה המנים של קטורת שנעשו שם לכל ימות השנה - ונותנים אותם למכתשת לכתוש פעם נוספת, ושוחקים אותם יפה יפה, כדי שתהא "דקה מן הדקה"[14], ומהם היה הכהן הגדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים.

שיעור ההקטרה: ביום הכפורים היה מקטיר בקדש הקדשים קטורת מלוא חפניו[15], שנאמר: "ומלא חפניו קטרת סמים דקה"[16]. שיעור 'מלוא חפניו' שאמרו, הכוונה היא, שכאשר יחפון הכהן קטורת מן המחתה, כדי לשים אותה בתוך כף הקטורת[17]. השיעור הוא מלוא החפניים – "הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קוטנו"[18].


הכהן הגדול מהלך בין הפרוכות

בימי בית שני ניתלו שתי פרוכות להבדיל בין הקדש לקדש הקדשים, כתחליף לכותל 'אמה טרקסין'*, שעמד שם בימי בית ראשון. בציור נראה, כיצד הלך הכהן הגדול בימי בית שני עם הקטורת בידיו בין שתי הפרוכות, לכיוון אבן השתיה בקדש הקדשים.

נטילת הגחלים במחתה וחפינת הקטורת בעזרה: לאחר ששחט הכהן הגדול את הפר וקיבל את דמו, ונתן לכהן אחר למרס את הדם במזרק, נטל מחתה ועלה לראש המזבח, ופינה את הגחלים אילך ואילך, "וחותה מן המעוכלות הפנימיות", שנאמר: "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'". ומצד מערב של המזבח היה נוטל, שנאמר: "מלפני ה'" - בצד הסמוך למערב לכיוון קדש הקדשים[19]. ומערכה מיוחדת של אש היו עושים ביום הכפורים לקטורת זו, מלבד המערכות הקבועות בכל יום[20]. ירד הכהן הגדול מן המזבח – והניח את המחתה על הרובד הרביעי שבעזרה, 'רובד' זה, הכוונה היא לשורת המרצפות הרביעית, שמן ההיכל ולחוץ, והוא אותו הרובד שהיה הכהן עומד שם וממרס את דם הפר[21]. "הוציאו לו את הכף ואת המחתה", כלומר, הוציאו לכהן הגדול כף ריקנית מלשכת הכלים*, ומחתה גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס*, חפן מלוא חפניו, לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות - הגדול לפי גדלו והקטן לפי קוטנו - ונותןלתוך הכף[22].


אבן השתיה

בציור נראית אבן השתיה בימי בית שני, בעת שהארון נגנז 'במטמוניות עקלקלות' (ראה ערך 'ארון'). על גבי האבן נראית המחתה ובה הקטורת המעלה עשן. בצד אבן השתיה נראה כלי הקטורת. בסיום עבודת יום הכיפורים נכנס הכהן הגדול ליטול את הכלים ללשכת הכלים, וכדי לשמור על הסדר והנקיון בקדש הקדשים.

מהלכות הבאת הקטורת ביום הכיפורים: קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר, לא עשה ולא כלום, שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר, ואם שינה חוזר[23]. אין הכהן הגדול נותן את הקטורת על האש והגחלים שבמחתה, אלא בקדש הקדשים, שנאמר: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה'" - שלא יתקן את האש והעשן מבחוץ [בהיכל] ויכניס בפנים. זאת, שלא כצדוקים שהיו אומרים: קטורת של יום הכפורים מניחים אותה על אש המחתה בהיכל מחוץ לפרוכת, וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים, מפני שכתוב [לדעתם]: "כי בענן [שכבר מיתמר] אראה על הכפרת"[24]. זר שהקטיר קטורת ביום הכפורים בקדש הקדשים חייב מיתה, ומשיקטיר מלא חפניו, כשיעור המפורש בתורה בכהן גדול המקטיר, חייב[25].


הקטרת הקטורת בקדש הקדשים

הכהן הגדול נראה כשהוא מתכופף בין בדי הארון אל המחתה העשויה זהב אדום, המונחת על אבן השתיה. לאחר שהכהן מילא את חופניו קטורת מן הבזך, הניח את כלי הקטורת על הרצפה. את הקטורת היה שופך בזהירות כשהוא מתרחק לאחור לבל תתלקח האש אל פניו. העשן היתמר כלפי מעלה אל התקרה, לאחר מכן ירד על פני הכתלים וכיסה את הכרובים ואת הכפורת, ככתוב: "וכסה ענן הקטורת את הכפורת".

כניסת הכהן הגדול להיכל ולקדש הקדשים: הכהן הגדול נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו, והיה משנה היום מן ההלכה, שכן, כלי הקטורת היה צריך להיות בימינו, עם זאת, מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה, אינו יכול לסובלה בשמאלו, להוליכה בחמימותה את הדרך הארוכה מן המזבח עד הארון, לפיכך נוטל הפעם את המחתה בימינו. ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים, ומצא את הפרוכת 'פרופה', כלומר, משוחררת מחיבורה בקרס של זהב לכותל, כדי שיכנס חופשי, לבין שתי הפרוכות, שכן, בימי בית שני היו שתי פרוכות במקום 'אמה טרקסין'*. היה מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון. הגיע לצפון, נכנס לפנים, שהפריפה של הפרוכת הפנימית היתה בצפון, והופך פניו לדרום, ומהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שמגיע לארון. ובימי בית שני היה מגיע למקום הארון, כלומר לאבן השתיה[26]. משהגיע לארון נותן את המחתה בין שני הבדים - ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתייה. עתה, אוחז את שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו, ומערה את הקטורת בגודלו מן הכלי לתוך חפניו עד שמחזירה ל'מלוא חפניו', היינו כשיעור שמילא את מלוא חפניו בחוץ - וזו היא עבודה קשה שבמקדש[27]. וכך היא ההקטרה: לא היה מרדד את הקטורת על הגחלים כמו בקטורת שבהיכל, אלא צובר את הקטורת כולה יחד על גבי הגחלים. והיה מניח אותה בידו כלפי פנים – לכיוון מערב - במחתה, כדי שתהיה הקטורת קרובה לארון ורחוקה מפניו שלא יכוה, וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן[28]. כשיצא הכהן הגדול יצא בדרך בה נכנס, כשהוא מהלך אחורנית מעט מעט, פניו לקודש ואחוריו להיכל, עד שיצא מן הפרוכת, ובכך נותן גדולה וכבוד למקום. ומתפלל תפלה קצרה ב'בית החיצון' - בהיכל - ולא היה מאריך בתפלתו, שלא להבעית את ישראל[29].


הכף והמחתה בידי הכהן הגדול

הכהן הגדול נראה בציור, כשהוא עולה במדרגות ההיכל, לקראת כניסתו לקדש הקדשים. המחתה נראית ביד ימינו וכלי הקטורת בשמאלו, זאת, מאחר והמחתה מתחממת מן הגחלים, ויד ימין מסוגלת לעמוד בכובד זהב המחתה, ובחום הידית יותר מאשר יד שמאל.

מעולם ההלכה

ענן הקטורת – הויכוח בין הפרושים לצדוקים

"בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין - מהרה יאבדו - שאינן מאמינין בתורה שבעל פה, והיו אומרין, שקטורת של יום הכפורים מניחין אותה על האש [שבמחתה] בהיכל חוץ לפרוכת. וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים [שכך ראוי לדעתם להכנס עם עשן הקטורת וריחה אל קדש הקדשים]. הטעם [בפסוק לדעתם] זה שכתוב בתורה: 'כי בענן [יכנס הכהן, ואז] אראה על הכפרת' - אמרו [הצדוקים] כי הוא ענן הקטורת. ומפי השמועה למדו חכמים, שאין נותן [הכהן את] הקטורת אלא בקדש הקדשים לפני הארון, שנאמר: 'ונתן את הקטרת על האש - לפני ה''. ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יום הכפורים, ואומרים לו: אישי כהן גדול! אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין! משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר שאמרנו לך. והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות, והן פורשין ובוכין, לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין, שמא אין בלבו כלום" (רמב"ם עבודת יום הכיפורים א, ז).


'כי בענן אראה על הכפורת'

בציור נראה הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים, כשבידיו מחתת הגחלים ובזיך הקטורת, שכך המצוה, להניח את המחתה לפני הארון, ועליה מפזרים את הקטורת, ככתוב: "ונתן את הקטורת על האש לפני ה''". לדעת הצדוקים, שלא קיבלו עליהם הלכה זו, הכהן הגדול נכנס עם המחתה בלבד, שכן כבר הניח את הקטורת על הגחלים בהיותו בהיכל.

מעשה שהיה

ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת

כהנים שמתו בקדש הקדשים: הרמב"ם כותב בפירוש המשנה למסכת יומא (ה, א): "שהרבה פעמים מתים כהנים גדולים בקדש הקדשים... אם שינו דבר במעשה הקטורת". ותמהו על דבריו היכן מקורו, כי לא מצינו מקור מפורש המתאר מציאות כזו. ונראה שלמד זאת מן המעשה המובא ביומא יט, ב: "מעשה בצדוקי אחד, שהתקין מבחוץ [נתן את הקטורת על אש המחתה בעודו בחוץ - בהיכל] והכניס [לקדש הקדשים]. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה. פגע בו אביו, אמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו - מתיראין אנו מן הפרושים. אמר לו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה (ויקרא טז): 'כי בענן אראה על הכפורת'. אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו! עכשיו, שבא לידי - לא אקיימנו? אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו ניגף. דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו, שנאמר (יחזקאל א): 'ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל'". ונראה לומר שהרמב"ם מסביר, כי מה שאמרו בגמרא – "ביציאתו ניגף", פירושו: בהיותו בקדש הקדשים ופנה לצאת מבית קדשי הקדשים – בא מלאך ונגפו ומת שם. נמצא שמה שכתוב "ונכנסו אחיו הכהנים", הכוונה היא לקדש הקדשים, ומשם הוציאוהו, וזה המראה שנגלה לעיניהם, שמצאו - "ככף רגל עגל בין כתפיו".

[1] ויקרא טז, יב - יג. יומא מג, ב; ונב, ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד, א.

[2] ספר המצוות לרמב"ם עשה מט; החינוך מצוה קפה.

[3] רמב"ם עבודת יום הכפורים ב, א.

[4] יומא מד, ב; רמב"ם עבודת יום הכפורים ב, ה.

[5] יומא מד, ב; רמב"ם עבודת יום הכפורים ב, ה.

[6] יומא מה, א.

[7] יומא מד, ב; ירושלמי יומא ד, ד.

[8] יומא מד, ב; תוספות שם ד"ה 'בכל יום', ירושלמי יומא ד, ד.

[9] ריטב"א יומא מד, ב.

[10] שמות כח, לה. רש"י יומא שם, מאירי שם בשם יש מפרשים.

[11] שמות ל, לו.

[12] יומא מג, ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד, א.

[13] ויקרא טז, יב.

[14] כריתות ו, ב; ירושלמי יומא ד, ה; רמב"ם כלי המקדש ב, ג.

[15] רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד, א.

[16] ויקרא טז, יב.

[17] יומא מז, א; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד, א.

[18] יומא מז, א; במשנה.

[19] יומא מה, א; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד, א.

[20] יומא מג, ב במשנה; וגמרא מה, ב; ורמב"ם שם.

[21] משנה יומא ד, ג; ומפרשי המשנה שם.

[22] משנה שם מז, א; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד, א.

[23] יומא לב, א; יומא ס, ב; רמב"ם שם ה, ב.

[24] ויקרא טז, ב.

[25] רמב"ם ביאת מקדש ט, ד; על פי זבחים קט, ב.

[26] משנה נב ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד, א.

[27] יומא מז, ב.

[28] יומא נב, ב, במשנה ובגמרא; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד, א. ההמתנה שיתמלא הבית עשן, נמשכת זמן של רגעים אחדים, שכן העשן מיתמר לתקרה ומשם יורד על הכתלים עד שמכסה את הכפורת. זה הזמן שהיו כהנים גדולים מתפללים בבית קדשי הקדשים על עם ישראל, ראה ערך 'תפילת כהן גדול ביום הכיפורים'.

[29] יומא נב, ב; במשנה; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד, א.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il