טומאת אהל


טומאת אהל: העברת טומאה מן המת אל אנשים וחפצים בסביבתו הנמצאים איתו תחת אותה קורת גג.

בטומאת המת החמירה התורה יותר משאר הטומאות, ובעוד שבדרך כלל הדבר המטמא, כגון נבלת בהמה, אין הנבלה מעבירה טומאה אלא למי שנוגע בה או מזיז אותה. לא כן אדם שמת, שמטמא את כל הנמצא עמו בבית, ככתוב: "אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים"[1]. הלכות טומאת אהל מפורטות במשנה במסכת אהלות.

המת - וטומאת ביתו ואהלו: כאמור, אדם שמת מטמא את כל אשר באהל וכל דבר הנמצא תחת קורת גג ביתו. גם חלק קטן מגופת המת מטמא באהל, כגון, כזית מבשרו או רביעית מדמו. כך גם עצמות רבות מגוף המת בשיעור רובע הקב[2], מטמאות את אשר באהל. וכן עצמות שהן מרכיבות את רוב גוף האדם, ובלשון חז"ל "רוב בניין", או גם השדרה או הגולגולת, כל אלו מטמאים טומאת אהל. מאידך, יש חלקים מסוימים מן המת המטמאים רק את הנוגע בהם, או את הנושא אותם, ואינם מטמאים באהל, וכגון עצם בודדת, שהיא מטמאת רק במגע ובמשא[3]. בעניין גוי שמת קיימת מחלוקת בעניין זה, ולעניין הלכה נאמר, שאיננו מטמא באהל, אלא במגע ובמשא בלבד[4].


דלתות עץ - חציצה בפני אהל הטומאה

בציור נראים ילדים היושבים על גבי שוורים ועליהם מונחות דלתות. תיאור זה מובא במשנה פרה ג, ב; שם מבואר, שכאשר באים להכין את אפר הפרה האדומה, שולחים חכמים למעיין השילוח ילדים שנולדו בטהרה ונשמרו בטהרתם, כדי להביא מי מעיין למצות אפר פרה אדומה. להבטחת הילדים מפני טומאה, הניחו משטחי עץ רחבים – 'דלתות' - על גבי השוורים, ובכך נוצרה חציצה מטומאה אפשרית בדרך אל המעיין.

האהל לסוגיו השונים: טומאת האהל קיימת בשלושה אופנים: א. כאשר האדם או החפץ הנטמא נמצא מעל המת, והאדם מאהיל בנוכחותו על גוף המת. ב. כאשר המת נמצא מעל הנטמא ומאהיל על האדם – כל אשר מתחתיו נטמא. ג. המת והנטמא נמצאים שניהם תחת קורת גג אחת. ה"גג" המדובר אינו דווקא גג של מבנה, אלא כל דבר שיש באורכו וברוחבו טפח אחד לפחות, והוא מוגבה טפח אחד לפחות מעל פני הקרקע. כך, למשל, אדם הנמצא ליד קבר ונושא בידו מטריה המאהילה עליו ועל הקבר, המטריה המאהילה על שניהם – מטמאת את האדם. אהל שאיננו בר קיימא, כגון שלג העומד להינמס, או בגד המתנפנף ברוח, אינו נחשב אהל[5]. כמו כן, אהל נייד אינו נחשב אהל בשעה שמטלטלים אותו ממקום למקום. אהל זה נקרא בלשון חז"ל - "אהל זרוק" ואינו מטמא[6]. הלכה זו נדונה רבות בימינו לגבי הלכות טומאת מת באשר למת שארונו מונח במטוס, וכן באשר לטיסת מטוס מעל בתי קברות.


כלי חרס 'צמיד פתיל' - באהל הטומאה

ההלכה הקובעת, כי כל אשר נמצא באהל הטומאה נטמא, ובכלל זה כלי חרס פתוח, עם זאת, שונה הדבר באשר לכלי חרס 'צמיד פתיל', כלומר, כלי חרס אטום, שיש לו כיסוי צמוד ומחובר לגוף הכלי. בענין זה נאמר בתורה, כי עצם הכלי נשאר בטהרתו וכך גם כל אשר בתוכו, כגון מאכלים או בגדים, כולם נשארים בטהרתם. בתמונה נראה בחזית כלי חרס פתוח, כלי זה נטמא באהל המת. מאידך, שלשת הכלים שמעליו, שיש להם מכסה צמוד ודבוק בטיט, כלים אלה נשארים בטהרתם וכל אשר בתוכם טהור.

חציצה המונעת טומאת אהל: אם יש מחיצה בתוך האהל, המחלקת אותו לשני חלקים, כגון, קיר המפריד בין שני חדרים בבית, ויש מת באחד מהם, אזי אין הטומאה עוברת לצד השני[7]. זאת, בתנאי שהמחיצה אטומה ואין בה חור או חלון ברוחב טפח[8], וכן בתנאי שהיא עשויה מחומר שאיננו מקבל טומאה, כגון אבנים או לבנים[9]. גם האהל עצמו, אם נעשה מחומר שאינו מקבל טומאה, כדוגמת אבנים ולבנים, דופן אהל זה חוצץ בפני הטומאה. לפיכך, אדם הנמצא על גג בית שיש בתוכו מת איננו נטמא. כמו כן אם המת הונח על גג הבית – אדם הנמצא בבית - טהור, שכן, גג הבית חוצץ[10]. עם זאת הלכה היא, שכאשר האהל שבו נמצא המת אטום לגמרי ללא כל פתח, וכגון קבר האטום מכל צדדיו – דופן של בית כזה אינה חוצצת בפני הטומאה, ולכן מי שמאהיל על קבר סתום - נטמא[11]. מצינו, שהתורה קבעה דין מיוחד בטומאת אהל לגבי כלי חרס אטום - ובלשון התורה - "צמיד פתיל" - באשר לחפצים הנמצאים בכלי זה, והלכה היא, שהכלי מגן ומציל מן הטומאה - גם את הכלי עצמו וגם את המזון הנמצא בתוכו מלהיטמא[12]. ברם, אם הכלי לא היה אטום לגמרי - מה שבתוכו טמא, שכן כלי אין לו דין כבית וכ"אהל" המציל מפני הטומאה[13].

מדברי חז"ל

בתלמוד הבבלי מסופר: "פעם אחד מצאו עצמות בלשכת דיר העצים, ובקשו לגזור טומאה על ירושלים [מחשש שיש עצמות הפזורות ברחבי העיר בעומק הקרקע, והן מטמאות באהל]. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו?! איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנצר?"[14]. וכשם שבית המקדש הראשון והשני הוקמו ללא חשש מעצמותיהם של מתי המבול ומהרוגי חורבן בית ראשון - כך אין מקום לגזור גזירת טומאה כללית על ירושלים.

טומאת אהל בבית המקדש: מצינו מקורות בדברי חז"ל, המתארים פעולות שננקטו כדי להגן על המקדש מפני טומאת אהל. זאת, לאור החשש שמא יש במעבה האדמה בהר הבית עצמות מת, וכן בסביבת הר הבית, לפיכך הוקם בית המקדש על גבי קשתות וחללים שנועדו לחצוץ בפני טומאת מת[15]. כמו כן, לצורך הכנת אפר פרה אדומה בהר המשחה, כלומר, הר הזיתים, הוקם כבש מיוחד שהיה עשוי מקשתות - "כיפין על גבי כיפין"[16], מאותו טעם[17]. גם בהכנות לקראת עשיית הפרה האדומה היתה הקפדה יתירה למנוע טומאת אהל באמצעים שונים[18].

מעולם ההלכה

'סוף טומאה לצאת'

חומרה מיוחדת נאמרה בטומאת אהל, שגם מי שלא נמצא באהל המת אלא במבנה צמוד לו, והמת עתיד לעבור שם בדרכו לקבורה - אף הוא נטמא. כך, למשל, כאשר יש נפטר במחלקה פנימית בבית החולים - הוא מטמא לא רק את חדרי המחלקה הפתוחים זה לזה, אלא גם את העוברים במסדרון, זאת, למרות שהדלת בין המחלקה למסדרון סגורה, שכן, סוף המת לעבור שם. לעומת זאת, אין המת מטמא את הנמצאים במחלקה אחרת מאחורי דלת סגורה, מאחר שאינו אמור לעבור דרך שם[19].


'כיפין על גבי כיפין'

בחצרות המקדש ובירושלים היתה הקפדה על שמירת הטהרה מחשש עצמות מתים, ומפני קברים שאבדו בתוך העיר. משום כך נבנה המקדש כשהוא מוגבה מעל פני הקרקע באמצעות קשתות. בשיטה זו מוגדרים המיבנים שמעל הקשתות כמבנים טהורים. בציור נראית חצר בירושלים בה גידלו ילדים בטהרה לקראת הכנת אפר פרה אדומה, וכלשון המשנה פרה ג, ב: "חצרות היו בירושלים בנויות על גבי סלע ותחתיהם חלול מפני קבר התהום ומביאים נשים... ומגדלות שם את בניהן".

גילוי מת נכרי במקדש - וטומאת אהל

הלכה היא, שגוי אינו מטמא באהל (ראה לעיל 'המת ביתו ואהלו'). ירושלמי, סנהדרין א, ב; נאמר, שכאשר חידש חזקיהו את העבודה במקדש, אחרי מות אחז אביו, גילו הכהנים שטיהרו את המקדש את גולגלתו של ארוונה היבוסי, כשהיא קבורה מתחת למזבח. לפי האמור בגמרא שם גילוי זה הביא את חזקיהו לעבר 'ניסן בניסן', כלומר, עיבר את השנה בראש חודש ניסן שלא כהלכה. חזקיהו עשה זאת, שכן, חשש לדעה האומרת, שגוי שמת מטמא באהל. מעתה השתבש תיכנון חג הפסח במקדש, כלומר, מאחר שגולגולת ארוונה היתה תחת המזבח, נמצא שכל הכהנים שעלו על המזבח, והאהילו על גבי מקום קבורתו – נטמאו הם וכלי השרת שבידיהם. וכיון שמדובר בטומאת כהני המקדש, שעליהם העבודה מוטלת, החליט חזקיהו, שיש להמתין לטהרתם. למרות שמבחינת ההלכה, יש מקום להתיר את העבודה, שכן, הלכה היא שטומאה דחויה בציבור (רמב"ם ביאת מקדש ד, יד) עם זאת, רצה חזקיהו לעשות את הפסח הראשון בטהרה מלאה לאחר השבתת המקדש במשך כחמישים שנה. לפיכך עיבר את חודש ניסן, ובכך איפשר לכהנים ולבוני הבית, לבוא אל חג הפסח בחודש השני, כשהם טהורים. כאמור, חזקיהו פעל לפי השיטה המחמירה ואומרת שהגוי מטמא באהל, אבל לפי השיטה המקובלת שהגוי אינו מטמא באהל, לא היה צורך בעיבור השנה, כי הכהנים שהאהילו על גבי קברו של ארוונה היו טהורים.

[1] במדבר יט, יד.

[2] למעלה מליטר.

[3] משנה אהלות א, ג, ושם דוגמאות ופרטים נוספים.

[4] דעת רבי שמעון ביבמות סא, א, וכך פסק הרמב"ם בהלכות טומאת מת א, יג. בשולחן ערוך (יו"ד שעב, ב) הכריע ש"נכון להזהר".

[5] משנה, אהלות ח, ה. רמב"ם, טומאת מת יג, ה.

[6] מחלוקת תנאים בגמרא בערובין ל, ב, ופסקו הראשונים שאינו אהל: רמב"ם, טומאת מת יג, ה. רא"ש, ערובין פרק ג סימן ב. בפרטי דין אהל זרוק קיימות שיטות שונות, ראו משנה למלך, טומאת מת יא, א.

[7] משנה אהלות טו, ד.

[8] משנה, שם.

[9] משנה אהלות י, ד.

[10] משנה אהלות ג, ז.

[11] תוספות, ברכות יט ע"ב ד"ה רוב ארונות. רמב"ם, טומאת מת ז, ד; אך עיין שם בראב"ד.

[12] במדבר יט, טו.

[13] משנה, אהלות ו, א. אם היה זה כלי עץ גדול שאיננו מיטלטל, כגון ארון בגדים, יש אומרים שדינו כאהל המציל מפני הטומאה, עיינו משנה, אהלות ד,א ובמפרשים.

[14] זבחים קיג, א.

[15] משנה, פרה ג, ג.

[16] תוספתא פרה ג, ז.

[17] שם, משנה ו.

[18] משנה פרה ג, ב.

[19] משנה, אהלות ז, ג.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש