הזאת דם חטאות


הזאת דם חטאות הפנימיות*: הזאת הדם של חטאות הפנימיות מיוחדת בכך, שהיא נעשית בתוך ההיכל*.

אחת ה'חטאות הפנימיות' היא 'פר העלם דבר של ציבור'*, אשר דמו מובא פנימה אל ההיכל ואל קודש הקדשים*. ונאמר בתורה בענין הזאת דם זו, להזות מן הדם על הפרוכת שבהיכל, ככתוב: "וטבל הכהן אצבעו מן הדם, והזה שבע פעמים לפני ה' אל פני הכפורת"[1]. 'פני הכפורת' פירושו - מול הפרוכת, וכנגד הכפורת של ארון הברית הנמצאת על הארון מעבר לפרוכת פנימה. זו אחת הדוגמאות ל'חטאת פנימית', שמזים את דמה בהיכל ולפני ולפנים. עוד נאמר: "ומן הדם יתן על קרנות המזבח לפני ה' באהל מועד"[2], כלומר, על מזבח הזהב שבהיכל. כיוצא בכך נאמר בענין 'פר כהן משיח'*: "וטבל הכהן אצבעו בדם, והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרוכת הקודש. ונתן הכהן מן הדם על מזבח קטורת הסמים"[3]. חמש חטאות פנימיות נאמרו בתורה, והן: פר העלם דבר של ציבור', ו'פר כהן משיח*', ו'שעיר עבודה זרה*', וכן פר ושעיר של יום הכיפורים, וכולם הוקשו זה לזה[4]. נתייחדו קרבנות אלה בכך, שחטאות אלו מובאות על חטא כבד, שחטאו אישים מגדולי ישראל, וכגון, הסנהדרין והכהן הגדול. לפיכך, נשתנו חטאות אלו משאר החטאות בשני פרטים: האחד: בעוד שחטאת הנאכלת, מביאים את דמה למזבח החיצון בעזרה, והכהן נותן מן הדם על המזבח - 'ארבע מתנות על ארבע קרנות', לעומת זאת, בחטאות הפנימיות הדם מובא לפני ה' פנימה בהיכל, והדם ניתן - 'ארבע מתנות על ארבע הקרנות' - על מזבח הזהב שבפנים. השני: בשר החטאות הנשרפות אינו נאכל על ידי הכהנים בעזרה כשאר החטאות, אלא נשרף כולו ב'בית הדשן'* מחוץ למחנה ישראל[5].

סדר הזאת דם החטאות: כל החטאות הנשרפות, בין פר ובין שעיר, מצות התורה היא להזות תחילה מדמם שבע הזאות כנגד הפרוכת המבדילה בין הקדש ובין קדש הקדשים[6]. לאחר מכן נותן הכהן מן הדם על קרנות מזבח הזהב. דם זה אין הכהן מזה אותו בהזאה וזריקה, אלא נתינת הדם נעשית בגוף האצבע, והכהן מחטא ויורד באצבעו, כלומר, מורח את הדם על הקרן. כך נותן 'ארבע מתנות על ארבע קרנות' מזבח הזהב, כי דין הדמים הללו אינו בהזאה אלא בנתינה באצבע[7]. הווה אומר, סך הכל - אחת עשרה נתינות דם: שבע הזאות מול הפרוכת, וארבע מתנות על קרנות המזבח.

מקום עמידת הכהן בעת ההזאה: כשהכהן מזה על הפרוכת, אינו ניגש אל הפרוכת להזות מן הדם כביום הכיפורים, אלא עומד במקום עמידתו במזרח ההיכל, מחוץ למזבח הזהב המפריד בינו לבין הפרוכת, ומזה משם כנגד פרוכת הקודש. הדבר נלמד מן הפסוק: "'מזבח קטרת הסמים לפני ה''[8] – מזבח 'לפני ה'' ואין כהן 'לפני ה'', הא כיצד? - עומד חוץ למזבח ומזה"[9].


הזאת הדם כנגד הפרוכת

הזאת הדם של החטאות הפנימיות נעשית לפי שיטת רש"י, שהכהן עומד במזרח ההיכל רחוק מן הפרוכת ומזה כנגדה, ומזבח הזהב מפסיק בינו ובין הפרוכת.

מסבירים הראשונים, שהמזבח מפסיק בין הכהן שבהיכל לפרוכת, ומאחר שצריך להזות על הפרוכת, ובנוסף לכך לתת מן הדם על קרנות המזבח, עומד לפני המזבח במזרח. תחילה מזה כנגד הפרוכת ממרחק, ולאחר מכן נותן מן הדם על קרנות המזבח שלפניו במקום שהוא עומד[10]. יש מן הראשונים שכתבו, שהיה הכהן עומד בשעת הזאה בין המזבח והמנורה בדרום ההיכל, ופניו כלפי הפרוכת במערב, ממילא לא היה המזבח מפסיק בין הכהן לבין הפרוכת, וכך היה יכול להזות מן הדם על הפרוכת[11].

הזאת הדם מול הפרוכת ובדי הארון: ההזאות של הפרים הנשרפים והשעירים הנשרפים, המתקיימות כנגד הפרוכת, צריכות להיות מכוונות כנגד בדי הארון, שכך נאמר בפר כהן משיח: "פרוכת הקדש"[12], ולמדו חז"ל, שהכהן מכוון בהזאותיו כנגד בין הבדים[13]. כלומר, בימי בית ראשון, שהארון היה בקדש הקדשים, הזאת הדם ביום הכיפורים נעשתה מול הפרוכת, במירווח שבין שני בדי הארון, שהפרוכת היתה פרוסה על פני רוחב המשכן, והארון לא היה ממלא ברוחב אלא אמתים וחצי בלבד. אף בבית שני שלא היה שם ארון, צריך להזות כנגד אותו מקום המכוון כנגד הארון[14]. אם הכהן שהזה מן הדם לא כיוון יפה כנגד בית קדש הקדשים, בדיעבד ההזאות כשרות[15]. כשהכהן מזה, אינו מזה על גוף הפרוכת, אלא כנגדה, ואם נגעו טיפי הדמים נגעו[16]. בירושלמי דייקו חכמים, שכאשר מביאים פר כהן משיח וכן פר העדה, בקרבנות אלה אין צריך להזות את הדם דווקא על גוף הפרוכת, שכן, נאמר בהם: "את פני הפרוכת", ולא נאמר 'על הפרוכת'[17]. מאידך מובא בתלמוד בבלי, שרבי אלעזר ברבי יוסי אמר: "אני ראיתיה [את הפרוכת] ברומי, והיו עליה כמה טיפי דמים, של 'פר העלם דבר של צבור' ו'שעירי עבודה זרה'"[18]. וכתבו ראשונים, שחולק על הדעה שמזה את הדם כנגד הפרוכת, ודעתו היא, שצריך הכהן לכוון בהזאתו שהדם יגע בפרוכת[19]. באשר להזאות, קיים דיון בראשונים ובאחרונים, האם צריך להזות שבע פעמים או שמונה כמו ביום הכיפורים. כמו כן, קיים דיון בשאלה, האם ההזאות צריכות להיות כסדרן זו תחת זו מלמעלה למטה, כמו בפר ושעיר של יום הכיפורים, או מאחר שהכהן עומד במרחק מן הפרוכת בעת ההזאה, אינו צריך לכוון כמו ביום הכיפורים, והדבר שנוי במחלוקת[20].

מעולם המחשבה

"דע! שכל חטאת שיאמן בו [שבזכות הקרבתה], הוא מכפר חטא גדול או חטאים גדולים, כמו חטאת העלם [פר העלם דבר, היינו, פר שמביאים הסנהדרין על הוראה שהורו בטעות לציבור] וכיוצא בו, הם נשרפים כולם מחוץ למחנה - לא על המזבח. כי לא ישרף על המזבח אלא העולה והדומה לה [שהיא עולה כליל לפני ה']. ומפני זה נקרא 'מזבח העולה', כי שרפת העולה – 'ריח ניחוח לה''. וכן כל 'אזכרה' [הכוונה היא] 'ריח ניחוח'. וכן הוא בלא ספק [ששורפים את גוף הבהמה בחוץ] מפני שהוא להסיר דעות עבודה זרה כמו שבארנו. אמנם שריפת אלו החטאות [של הסנהדרין וכהן משיח] הכונה בהם [בשריפת גוף הבהמה בחוץ] שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר, כמו שנעדר זה הגוף הנשרף. ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר, כמו שלא נשאר לזה החטאת זכר, אבל אבד בשריפה. ואין עשנם 'ריח ניחוח לה'' אבל הפכו, רצוני לומר: עשן נמאס ונתעב, ומפני זה נשרפים חוץ למחנה" (מורה נבוכים חלק שלישי פרק מו). וכתבו האחרונים, כי בקרבנות האמורים, כלומר, 'החטאות הנשרפות', קבעה התורה דין מיוחד בדם הקרבן, שיובא לפני ה' פנימה במקומות שנתקדשו בהיכל, והם מזבח הקטורת, ופרוכת הקודש. זאת, ללמד, כי גוף העבירה אכן נשרף הרחק מחוץ למחנה, אך נשמת החוטא, נשארת בקדושתה. לפיכך מביאים את דם החטאות הנשרפות, שהוא ה'נפש', לא אל המזבח החיצון בעזרה, אלא אל המזבח הפנימי ואל פרוכת קדש הקדשים בהיכל. נמצינו למדים, כי גם כשהסנהדרין חטאו וכהן משיח חטא, היסוד הנשמתי של הנשמה הישראלית לא נפגם, ונשמת ישראל נשארת בקדושתה ובטהרתה.

ציורים:

  1. להכין ציור של כהנים הסומכים את ידיהם על שנים עשר פרים – לצורך פר העלם דבר של ציבור.

  2. להכין ציור של פר ושעיר הבא על הוראת עבודה זרה בטעות.

  3. פר כהן משיח הכהן הגדול לבוש בגדי זהב סומך את ידיו על פר.

  4. כמו כן, כהן גדול בבגדי זהב עומד במזרח ההיכל לפניו מזבח זהב ומשם זורק מן הדם קדימה לכיוון הפרוכת שבהיכל.

[1] ויקרא ד, יז.

[2] ויקרא ד, יח.

[3] ויקרא ד, ו- ז.

[4] זבחים ד, ד.

[5] ראה 'מעולם המחשבה'.

[6] משנה זבחים מז, א; רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יג.

[7] כך משמע ברש"י ליומא נח, ב; בד"ה 'התחיל מחטא'. וראה ערך 'מתן דמים' שיש דעות אחרות בצורת הנתינה.

[8] ויקרא ד, ז.

[9] יומא נח, ב.

[10] רש"י יומא שם ד"ה 'אמר רבי נחמיה'.

[11] רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יד.

[12] ויקרא ד, ו.

[13] תורת כהנים שם.

[14] משנה למלך מעשה הקרבנות, ה, יג; על פי רמב"ם עבודת יום הכיפורים יד, ב.

[15] רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יב.

[16] ברייתא ביומא נז, א בפר העלם דבר.

[17] ירושלמי יומא ה, ד.

[18] ברייתא ביומא נז, א.

[19] תוספות ישנים יומא שם ד"ה 'והיו', וריטב"א שם. ועיין בירושלמי יומא ה, ד; שם למדו מן המעשה של רבי אלעזר ברבי יוסי, שמדובר בדם קרבנות יום הכיפורים שראה על גוף הפרוכת.

[20] ראה תוספות ישנים יומא נז, א; ד"ה 'שלא'. כן ראה משנה למלך מעשה הקרבנות ה, יג.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש