הטבת הנרות


הטבת הנרות: מצות הכנת הנרות והשמן במנורה שבמקדש לקראת הדלקתם.

נאמר בתורה: "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר, בהטיבו את הנרות יקטירנה, ובהעלות אהרון את הנרות בין הערביים יקטירנה"[1]. מדובר בפסוק על הטבת הנרות בבקר, ועל העלאת אש בנרות בין הערביים. עבודה זו נעשתה במהלך הקרבת התמיד, ואחד מן הכהנים העושים את עבודת התמיד נקבע להיטיב את הנרות שבמנורת הזהב, כלומר, לנקות את נרות הזהב שבמנורה, למלא את הנר בשמן, ולתת פתילות חדשות לקראת הדלקתן. בסיום עבודתו זו, הביא הכהן את הפתילות והשמן הישן אל בית הדשן*. הטבת נרות זו היא מצות עשה, שנאמר: "יערך אותו אהרן ובניו"[2].


כלי שמנה של המנורה

בתמונה נראים כלי הניקוי של המנורה, ככתוב: 'מלקחיה ומחתותיה'. המלקחיים תלויים משמאל, ואילו המחתה, שהיא מברשת תלויה מימין. הקערה נועדה להניח בה את נרות הזהב ולהשרות אותם במים ו'אוהל', להמיס את השמן והפיח ולצחצח את הנרות להדלקה.


הטבת הנרות: ניקוי יסודי - או קיום האש בלבד? שתי שיטות עיקריות קיימות בהסבר המושג 'הטבת הנרות'. שיטה אחת: הכהן נכנס עם בוקר להיכל, ומכין את כל הנרות לקראת הדלקתם בין הערביים. כלומר, מכבה את הנרות ונוטל את השמן והפתילה ונותן בכוז*. כמו כן, רוחץ את נרות הזהב בכלי מיוחד. הכהן מחזיר את נר הזהב למקומו, נותן שמן חדש ופתילה חדשה, ומשאיר את הנרות כמות שהם, לקראת הדלקתם בעת הקרבת תמיד* של בין הערביים*[3]. לשיטה זו 'הטבת הנרות' פירושה, עריכת כל שבעת הנרות מחדש בבוקר לקראת הדלקתם עם ערב[4]. הנר המערבי*, לדעה זו, שונה משאר הנרות, שכן, מנר זה מדליקים את הנרות בין הערביים. לפיכך, אינו מכבה נר זה, אלא מטפל בו בהתאם לצורך, כגון, מוסיף שמן, מחליף פתילה וכד', כדי שישאר דולק עד בין הערביים. לשיטה זו, כשאמרה התורה 'בהיטיבו', התכוונה להכין את כל הנרות ביסודיות: רחיצה, נתינת שמן, ונתינת פתילות.

פכית זהב - לחצי לוג שמן

כלי מיוחד במקדש נועד למדוד חצי לוג שמן (כ150 גרם) לכל אחד מן הנרות. מידת שמן זאת מספיקה ללילה שלם, אף בלילות טבת הארוכים. מדברי חז"ל עולה, שפעמים הספיקה כמות זו ל'נר המערבי', אשר דלק בשמן זה משעת בין הערביים עד שעת בין הערביים.

שיטה שניה: הכהן נכנס עם בוקר, ובודק את מצב הנרות, כשעבודתו היא, אחזקת הנרות בלבד. לשיטה זו, כשאמרה התורה 'בהיטיבו', לא התכוונה שיכבה את הנרות ויתחיל הכל מחדש, אלא חובת הכהן לטפל בכל נר כעניינו, כדי שהאש בכל נר תחזיק מעמד לא רק בלילה אלא גם במשך היום עד בין הערביים. לפיכך, אם מוצא הכהן נר דלוק בבוקר, משאיר אותו כמות שהוא, ואין מצות ההטבה מחייבת לטפל בנר דולק, אלא בנר שכבה, או שעומד לדעוך. נר כגון זה מיטיב אותו הכהן ומדליק אש מיד. לאור האמור, המושג 'הטבה' בתורה עניינו - "כל דבר שהיה דולק, ואינו דולק יפה, שמטיבו כדי שיהיה באיתנו הראשון, דהיינו הדלקתו. כאדם שהוא חולה, ומרפאים אותו שיחזור לבריאותו"[5]. בהטבת הנר באופן זה, מתקיימת מצות 'הטבה', ועל כך נאמר העיקרון בהלכה: "הדלקת הנרות היא הטבתם"[6]. באשר ל'נר מערבי', לדעה זו, דינו כדין שאר הנרות, כי המצוה היא לשמר את כל שבעת הנרות עד הערב. עם זאת, שונה הנר המערבי בכך, ששאר הנרות אם כבו חוזר ומדליק זה מזה, לא כן הנר המערבי, אם כבה, מדליק נר זה מאש המזבח. כמו כן, מן האש שב'נר מערבי' מדליק את שאר הנרות בין הערביים[7].


הכהנים הנכנסים לדישון המזבח והמנורה מקדימים להכנס להיכל

המשנה בתמיד (ג, ו) מתארת שנים מבין הכהנים שהקדימו ונכנסו להיכל בטרם החלו שאר הכהנים בעבודת התמיד. בציור (במרכז ומשמאל) נראים הכהנים הממונים על פתיחת שערי ההיכל עם שחר. ראשון מימין נראה הכהן המדשן את מזבח הקטורת, כשהוא נושא בידו את ה'טני' לאסוף את אפר הקטורת מאמש. מאחוריו נראה הכהן העומד להיטיב את המנורה כשהוא נושא בידיו את פך השמן להחלפת השמן במנורה.

מהלכות הטבת הנרות:

א. הפייס: הכהן שמיטיב את הנרות זוכה בעבודתו על ידי פייס שנערך בין הכהנים שבעזרה. וכך הכריזו במקדש עם שחר בעת עריכת הפייס השני: "מי שוחט... מי מדשן מזבח הפנימי, ומי מדשן את המנורה?"[8] הכהנים היו עומדים בעיגול, והממונה אומר להם – הצביעו. זה שזכה בפייס ונקבע ראשון במעגל, הוא שוחט את התמיד של שחר [והשני לידו זכה בעבודה הבאה]... והשלישי הסמוך לשני מדשן את מזבח הזהב... והרביעי שבצידו מדשן את המנורה ומטיב את הנרות, וכן הלאה. באופן זה זכו שלשה עשר הכהנים הזוכים בעבודת התמיד[9].

ב. בגדים פחותים: באשר לחובת לבישת בגדי כהונה בעבודה זו, דינה ככל עבודה אחרת במקדש, ובעת הטבת הנרות, הכהן צריך ללבוש בגדי כהונה. עם זאת, כשם שמצינו לענין דישון המזבח, שהדישון נעשה בבגדים פחותים, וכדברי חז"ל - "בגדים שבישל בהם קדירה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו", כך גם לענייננו, מי שמיטיב את דשן הנרות, ראוי שילבש בגדי כהונה פחותים[10].

ג. צחצוח הנרות לפני ההטבה: אחת הפעולות המוטלות על הכהן שמיטיב את הנרות היא צחצוח נרות הזהב, וכלשון הברייתא[11]: "כיצד מדשנן? - מעבירם [את הנרות] מעל גבי המנורה, ומניחם באוהל [צמח חריף לניקוי כלים ובגדים] ומקנח בספוג... לא היה [הכהן] מזיזן [את הנרות] ממקומן, אלא [משאיר את הנרות] על גבי מנורה מדשנן, שנאמר: 'על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד'"[12]. לדעה זו, הטבת הנרות מתקיימת בנרות הזהב, לאחר שעברו ניקוי וצחצוח, ונקבעו מחדש במקומם בראש קני המנורה.

ד. דישון השמן והפתילות אל בית הדשן: מצינו בדברי חז"ל, שהטבת המנורה נקראת 'דישון', מושג זה נזכר בהטבת המנורה על שם סוף העבודה, שכן, בסיום ההטבה, נותן הכהן את השמן, הפיח והפתילות אל 'בית הדשן'* הסמוך למזבח. כך מבואר הפסוק במדרש: "'אל מקום הדשן' – ששם יהו נותנין את הדשן [את הגחלים של 'תרומת הדשן'* המתקיימת עם שחר]... שם [גם] היו נותנין את מוראת העוף, וכן את דישון מזבח הפנימי והמנורה [כל אלו ניתנים אל 'בית הדשן' שבמזרחו של כבש]"[13], לפיכך נקראת הטבת הנרות 'דישון'.


השמן והפתילות – אל 'בית הדשן'

בסיום הטבת הנרות, נותן הכהן את השמן שנותר בנרות ואת הפתילות אל 'בית הדשן' במזרח המזבח.

ה. זר שהטיב עבודתו פסולה: הלכה היא, שזר* שעבד עבודה במקדש - עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים, שנאמר: 'והזר הקרב יומת'. באשר לזר שהיטיב את הנרות, אינו חייב מיתה, כיון שאין זו 'עבודה תמה'*, שכן, לאחר עבודת ההטבה באה אחריה עבודה נוספת והיא ההדלקה. לאור האמור, זר המטיב את הנרות עבודתו פסולה, וצריך הכהן להיטיב אותם מחדש, ובאשר לזר שהיטיב אמנם אינו חייב מיתה אבל מלקות חייב[14].

סדר הטבת הנרות - חמשה בתחילה ושנים בסוף: הטבת הנרות נעשית בשני שלבים, תחילה מיטיב את רוב הנרות, דהיינו חמשה נרות, ובשלב שני מיטיב עוד שני נרות בסיום ההטבה. ונחלקו בתלמוד בשאלה: "למה מטיב וחוזר ומטיב"?[15] יש מי שלמד דין זה מן הפסוק, שנאמר: "'בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות' - חלקהו לשני בקרים", כלומר, חלק מן הנרות, היינו, רוב הנרות - ייעשו ב'בקר' אחד, וחלק שני – המיעוט שבהם - ייעשה ב'בקר' שני[16]. ויש מי שאומר, שהדבר נעשה כדי "להרגיש כל העזרה כולה", ויידעו הכל, כי עתה נעשית עבודת הטבת הנרות שבהיכל[17]. ההבדלה בין הטבת חמשת הנרות הראשונים לשנים האחרונים, נעשתה באמצעות אחת מעבודות התמיד[18]. להלן סדר ההטבה תוך הקפדה על חלוקת ההטבה לשנים. מי שזכה בפייס ועבודתו היא לדשן את המנורה היה נוטל את הכלי להטבת הנרות בידו, וכוז שמו, ושל זהב היה, ומקדים לבוא לפני פתיחת שער ההיכל* ועומד שם עם זה שזכה בדישון מזבח הפנימי*. אחר פתיחת שער ההיכל נכנס הכהן שזכה בדישון המנורה, ומשהיטיב כל נר מניח בכוז את הפתילות, הפיח והשמן שנשאר בנר, וכך מיטיב את חמשת הנרות. מניח את הכוז לפני המנורה על מעלה שניה משלש מעלות האבן ויוצא. משיצא המיטיב את הנרות מן ההיכל, נשאר בהיכל הכהן המקטיר את הקטורת. משסיים הכהן את ההקטרה, נכנס המיטיב חזרה להיכל כדי להשלים את הטבת שני הנרות הנותרים[19].

הטבת הנרות בתנאים משתנים: כאמור עד כה, חייב הכהן שזכה במצות הטבת הנרות, להקפיד במהלך ההטבה על הנר המערבי שימשיך לדלוק עד שעת בין הערביים. כן חייב הכהן להקפיד על הטבת הנרות לעשותה בשני שלבים - חמשה נרות בתחילה ושני נרות בסוף. מובא בכתבי ראשונים ואחרונים, שסדר הדלקת הנרות מותנה לא רק ב'נר המערבי', אלא גם בצורת עמידתה של המנורה. לשיטה האומרת שהמנורה עומדת בין מזרח למערב, מתחייב סדר שונה בהדלקה, מאשר כשהמנורה עומדת בין צפון לדרום.

דין מנורה העומדת בין מזרח למערב: לדעה זו, יש מקום לשלש שיטות בענין הנר המערבי: א. 'נר מערבי' הוא זה הסמוך לפרוכת. ב. 'נר מערבי' הוא הנר השני ממזרח. ג. 'נר מערבי' הוא הנר האמצעי, שכל הנרות פונים אליו, והוא עצמו פונה לצפון - לשלחן.


לאור התיאור שמצינו במשנה, שנכנס הכהן בבוקר, ומצא "שני נרות מזרחיים דולקים"[20], אזי ייטיב את החמישה שמימין, בגלל 'נר מערבי' שכבה מימין. מאידך, אם מצא את הנר המערבי דולק, שכן, מובא בגמרא, ש'נר מערבי' דלק בימי שמעון הצדיק במשך כל היום[21], ממילא יש מקום לדון איך לחלק את הטבת חמשת הנרות לעומת השנים[22].

הטבת הנרות בין מזרח למערב

בתמונה נראית המנורה כשהיא עומדת בין מזרח למערב, וה'נר המערבי' הוא הנר הסמוך ביותר לפרוכת קדש הקדשים. במשנה מתואר מצב, שהכהן 'מצא שני נרות מזרחיים דולקים' (בציור משמאל). הכהן נראה כשהוא מיטיב את חמשת הנרות המערביים. את הנרות המזרחיים ייטיב הכהן בשלב שני לאחר הקטרת הקטורת. על המעלות למנורה נראה ה'כוז', בתוכו ניתנו שיירי השמן והפתילות. אלו הועברו בסיום ההטבה אל 'בית הדשן' ממזרח למזבח.

דין מנורה העומדת בין צפון לדרום: לדעה זו, יהיה ה'נר המערבי' הוא – הנר האמצעי[23].

מעתה, באשר להטבת הנרות הנחלקת לחמישה ולשנים, הדבר תלוי בעמידת המנורה: כשהמנורה עומדת בין מזרח למערב, יתחיל הכהן בחמישה שמימין, ויסיים בשנים המזרחיים. מאידך כשהמנורה בין צפון ודרום סדר ההטבה אינו משנה.


הטבת הנרות בין צפון לדרום

בציור נראית המנורה כשהיא עומדת במערב, סמוך לפרוכת קודש הקדשים, והקנים סדורים בין צפון לדרום. הכהן מיטיב את שני הנרות האחרונים בעזרת מלקחיים. כלי השמן נראים מונחים על כן מיוחד, וכלי הניקוי למרגלות המנורה.

מעולם המחשבה

ה'הטבה' - בכהן, ואילו ה'הדלקה' גם בישראל – מדוע?

בהטבת הנרות מצינו דבר מיוחד, ש'הדלקה כשרה בזר', ואילו ההטבה צריכה להיעשות דווקא בידי כהן. לכאורה היה צריך להיות סדר שונה: ההדלקה, שממנה בא האור להיכל, היא המטרה והיעד, לפיכך דווקא ההדלקה צריכה להיעשות על ידי כהן. מדוע, אפוא, נקבע להלכה, שההטבה, היא שצריכה להיעשות על ידי כהן, ואילו ההדלקה נעשית אפילו על ידי אדם מישראל? אולם באה התורה ללמדנו, כי פעמים דווקא ההכנה למצוה, שהיא הדישון, והוצאת האפר, והנחת פתילות ושמנים חדשים, הכנה זו גדולה וחשובה מן ההדלקה שבסוף. כי כל מצוה צריכה להיות כולה קודש מן היסוד וההתחלה. וכשהיסוד נכון וטהור גם המשך המצוה וסיומה קודש. כשאיש קדוש מקיים את המצוה בטהרת הגוף והנפש, ומחשבותיו קדושות, אזי גם הסיום טהור וקדוש, והטבה כזו היא המביאה את האור והקדושה למקדש ולעולם. (הרב שלמה יוסף זוין – לתורה ולמועדים – 'בהעלותך').

[1] שמות ל, ז- ח.

[2] שמות כז, כא. רמב"ם תמידין ומוספין ג, י; עיין שם. ספר החינוך מצוה צח.

[3] שמות ל, ז. ראה שם ברש"י.

[4] רש"י מנחות פו, ב; ד"ה 'ממנה'. וכן דעת רבנו גרשום מנחות שם. רמב"ן שמות כז, כ; רשב"א בתשובה שט; ראב"ד עבודת יום הכיפורים ב, ב; ספר החינוך מצוה צח.

[5] לחם משנה תמידין ומוספין ג, יב; בהסברת שיטת הרמב"ם.

[6] רמב"ם תמידין ומוספין ג, יב. וראה ספר החינוך מצוה צח. וראה ערך 'הדלקת הנרות'.

[7] ראה ערך 'הדלקת הנרות', ושם - 'נר מערבי'. הבאנו כאן שתי שיטות עיקריות בראשונים, והנושא מסתעף לפרטיו בדיונים בכתבי ראשונים ואחרונים. ראה למשל בית הבחירה למאירי מסכת שבת כב, ב.

[8] יומא כה, א.

[9] רמב"ם תמידין ומוספין ד, ו.

[10] מלחמות ה' יומא פרק ב. מקדש דוד סימן כא, ב.

[11] ברייתא דמלאכת המשכן פרק י.

[12] ויקרא כד, ד.

[13] ספרא ויקרא, דיבורא דנדבה פרשה ז.

[14] רמב"ם ביאת המקדש ט, א.

[15] יומא לג, ב.

[16] עיין שם בגמרא כיצד למדו לחלק בין חמשה לשנים.

[17] עיין שם בגמרא.

[18] ראה ערך 'הדלקת הנרות'.

[19] רמב"ם תמידין ומוספין ו, ד. על פי מסכת תמיד ג, ט; ו, א.

[20] משנה תמיד ג, ט. גירסא אחרת אומרת: "מצא שני נרות מערביים דולקים", כך לפי פירוש הרמב"ם במשנה שם.

[21] ראה ערך 'נר מערבי'.

[22] עיין בראשונים ואחרונים שנתנו כמה פתרונות אפשריים להדלקת הנרות במציאות משתנה.

[23] ראה ערך 'הדלקת הנרות'.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש