דישון המזבח החיצון


דישון המזבח החיצון: הוצאת האפר המצטבר על גבי המזבח החיצון אל מחוץ לירושלים.

נאמר בתורה: 'צו את אהרן... זאת תורת העלה... ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן... ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור'[1]. פסוק זה כולל בתוכו את פרטי 'דישון המזבח' והכנתו להקרבת התמיד. הדישון נעשה בשני שלבים: השלב הראשון זו 'תרומת הדשן'* המתקיימת עם שחר. הכהן לובש בגדי כהונה, עולה למזבח, צובר גחלים במחתה, מורידם לבית הדשן הסמוך למזבח, ובכך סיים שלב ראשון במצוה[2]. השלב השני הנדון כאן, הוא 'הוצאת הדשן', שעניינה, איסוף שארית האפר והגחלים שנותרו מן הקרבנות על גבי המזבח, וצבירתם בערימת הגחלים שב'תפוח'* במרכז המזבח[3]. בעת שמתעורר צורך לפנות את האפר מן התפוח, מביאים פסכתר*, ממלאים אותו באפר, מורידים אותו בכבש, ומעמידים אותו למרגלות המזבח[4]. משמתרבה מאד האפר שבתפוח, מוציאים אותו באמצעות הפסכתר לבית הדשן שמחוץ לירושלים[5]. שלב זה של 'דישון המזבח' והוצאת האפר החוצה, יש בו יסודות הלכתיים משותפים לשלב הראשון שהוא 'תרומת הדשן'*, הנעשית על המזבח מדי יום ביומו.

הוצאת הדשן - באלו בגדים נעשית? מצינו דיון בתלמוד באשר ללבישת בגדי כהונה, הן ב'תרומת הדשן' והן ב'הוצאת הדשן', וכלשון הגמרא: 'ופשט... ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן... מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט, מה להלן [ופשט] - בגדי קודש, אף כאן [ולבש] - בגדי קודש. אם כן מה תלמוד לומר: [ולבש בגדים] אחרים? - פחותין מהן! [פחותים ביחס לבגדים שפשט. וטעמו של דבר:] בגדים שבישל בהן קדרה לרבו - לא ימזוג בהן כוס לרבו'[6]. בכך לימדונו חכמינו ז"ל, שהוצאת הדשן מחוץ לעיר, היא עבודה פחותה מ'תרומת הדשן', ולמרות ששתיהן מצוה אחת ועבודה אחת, עם זאת הוצאת הדשן היא בבחינת 'בישול קדרה לרבו', פעולה שמרבה פיח ולכלוך, ולפיכך, לעבודה כעין זו צריך 'בגדים אחרים'. וכתבו הראשונים, שמה שנאמר: 'ופשט את בגדיו [לפני הוצאת הדשן אל מחוץ לעיר] 'אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן [את] הבגדים שהוא משמש בהן תמיד [כי כך היא מידת הכבוד]: בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך: ולבש בגדים אחרים - פחותין מהן'[7]. משתמע מדבריהם, שאם מסיבה כל שהיא לא מצאו בגדים ישנים, רשאי הכהן להוציא את הדשן בבגדים חדשים. וכתבו הראשונים, שהבגדים הפחותים ענינם: 'כגון, שחקים, או מפשתן שאינו מוצהב [לבן ומבריק], ואין דמיהם יקרים'[8].

מן המדרש

אין גאוה לפני המקום
מכאן את למד שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום, אלא צריך אדם להתבזות על כבודו... אין מעשיו של הקב"ה כמעשה בשר ודם, למה? עבד מגירם [טבח] של בשר ודם, יש לו כלים נאים - בשעה שהוא יוצא לשוק הוא לובשם, אבל בשעה שהוא עומד לבשל - פושט את היפים ולובש מקורעים... ועוד, בשעה שהוא גורף את הכירים ואת התנור [והוא מתמלא פיח] הוא לובש רעים מהם. אבל לפני הקב"ה [לא כן!] בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו [אפילו להוצאת הדשן] היה לובש כלים מעולים שנאמר (ויקרא ו): ולבש הכהן מדו בד... בשביל [לקיים] והרים את הדשן. למה כן? - אלא להודיעך, שאין גאוה לפני המקום. וכן אתה מוצא באלעזר הכהן שהיה נוהג בשפלות לפני המקום... ראה שררה שהיתה בידו, ואת סבור מפני שהיה אדם גדול היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים... לאו! אלא הוא עצמו היה טוען!... שמן המאור בימינו, וקטורת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו... כעבד לפני קונו להודיעך שאין גאוה לפני האלהים [31].

החלפת בגדי כהונה ל'בגדים אחרים' - באיזה שלב? כתבו הפרשנים, שכך היא החובה והמצוה, לעשות את כל העבודות שבמקדש, בבגדים חדשים – 'בגדי חמודות', ו'תרומת הדשן' בכלל זה. רק באשר ל'הוצאת הדשן' נאמר בפסוק: 'ופשט את בגדיו [לאחר תרומת הדשן] והוציא את הדשן', כלומר, דווקא הוצאת הדשן, היא שנעשית בבגדים ישנים[9]. לשיטה זו, אם הוציא את הפסכתר אל בית הדשן מחוץ לעיר כשהוא לבוש בגדי כהונה רגילים, ולאחר מכן עלה עם אותם בגדים לעבוד בהם על גבי המזבח, גם אם אין זה ראוי לכתחילה, עבירה אין כאן[10]. יתירה מזו! מצינו במדרש, שחלק הראשון של 'הוצאת הדשן', כלומר, איסוף הגחלים על המזבח, נעשה בבגדים חדשים[11]. להלכה כתבו הפוסקים, שלא כפשט הפסוק דלעיל, שיש להחליף בגדים לצורך הוצאה בלבד, אלא החלפת הבגדים לבגדים פחותים נעשית לצורך שני השלבים בעבודה, הן לענין 'תרומת הדשן' והן לענין 'הוצאת הדשן'. שכן, שניהם הרי הם בבחינת 'בישל קדירה לרבו', שיש בהם פיח ולכלוך, לפיכך אין זה כבוד לקרבנות שיקריבו אותם בבגדים שהשתמשו בהם בשתי עבודות פחותות אלו[12].


הוצאת הדשן

משנתרבה הדשן ב'תפוח' היו הכהנים מפנים אותו משום כבוד המזבח. את האפר צברו בפסכתר (ראה ציור) ולאחר שהורד לעזרה הוציאוהו אל בית הדשן שמחוץ לעיר.

מהלכות הוצאת הדשן: כך מתוארת הוצאת הדשן בהלכה: 'אחר שירד זה שתרם את הדשן, רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות ואת הצנורות, ועולין לראש המזבח... ואחר כך גורפין את הדשן במגריפות מכל צדדי המזבח, ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח. וגורפין אותה הערימה [ומניחים את האפר] בפסכתר, והוא כלי גדול שמחזיק לתך. ומורידין אותו למטה [ומעמידים אותו למרגלות המזבח, עד לפינוי האפר אל מחוץ לעיר[13]]. וברגלים לא היו מורידין אותו, אלא מניחין הערימה גבוהה באמצע המזבח מפני שהוא נוי למזבח'[14]. נראה מדברי הראשונים, שכל כהן מכהני המשמרת היה רשאי להוציא את הדשן ממקומו בעזרה אל בית הדשן שמחוץ לירושלים, זאת, לאחר שטבל, וקידש את ידיו ורגליו מן הכיור. על כל פנים, לא היו מטילים פייס מיוחד על הוצאת הדשן מחוץ לעיר[15]. הכהן היה מוציא את הדשן כשהוא לבוש בגדי כהונה פחותים ומניח אותו אל 'שפך הדשן', ואמרו חכמים שלמרות שההוצאה היתה מלאכה קשה שיש בה טרחה ולכלוך 'מעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן'[16].


בית הדשן במזרחה של ירושלים

בית הדשן במזרחה של ירושלים היה בהר המשחה, בקרבת מקום שריפת הפרה. אתר זה היה 'מקום טהור' ונקי מחשש טומאה. הדשן נערם על ידי הכהנים במורד ההר ב'שפך הדשן' (ראה ציור).

'הוצאת הדשן' – האם היא 'עבודה'? נחלקו חכמים בתלמוד, האם 'הוצאת הדשן' היא 'עבודה, הצריכה ארבעה בגדי כהונה[17]. להלכה מובא, שהוצאת הדשן, אינה עבודה[18]. עם זאת, בהוצאת הדשן קיימים היסודות ההלכתיים כמו ב'תרומת הדשן', וכגון: א. 'הוצאת הדשן' נעשית על ידי כהני המשמרת. ב. ההוצאה נעשית לאחר שהכהנים טבלו וקידשו ידיהם ורגליהם. ג. הכהן המוציא את הדשן לובש ארבעה בגדי כהונה, אלא שהם פחותים. ד. מניחים את הדשן 'במקום טהור'. ה. יש לשים את הדשן במקום שפך הדשן בנחת כדין תרומת הדשן. ו. הלכה היא שאסור ליהנות מן הדשן. עוד כתבו הראשונים, שההוצאה אינה נעשית על ידי בעלי מומים, עם זאת, אמרו, שנעשית בלא פייס[19]. העולה מן האמור, ש'הוצאת הדשן' גם אם יצאה מכלל 'עבודה', אינה בגדר מעשה של חולין, והרי היא מכלל עבודות המקדש.

הוצאת הדשן אל מחוץ לעיר - אימתי? מצות הרמת הדשן מתחלקת, כאמור, לשני שלבים. מן המשנה נראה, שמיד בתום שלב 'הרמת הדשן' והנחתו בבית הדשן שליד המזבח, עלו הכהנים לראש המזבח להוציא את הדשן המצטבר בתפוח אל מחוץ לעיר, זאת מדי יום ביומו[20]. יש מן הראשונים שכתב, שהוצאת הדשן מחוץ לעיר נעשית רק כשהדשן הולך ורבה בתפוח, ומוציאים אותו כשמתעורר הצורך לכך[21]. בתורה לא מצינו הגדרה ברורה לזמן ההוצאה, ונראה, שמכאן למדו חז"ל, שהכל לפי כבוד המזבח והעבודה; פעמים שראוי להוציא מיד את האפר, זאת, כדי לשמור על נקיון תמידי של המזבח, מאידך, פעמים, שראוי להשאיר את התפוח כשהוא צבור בערימה, זאת משום כבוד הרגל. זה מה שמצינו במשנה: 'ותפוח היה באמצע המזבח, פעמים עליו כשלש מאות כור, וברגלים לא היו מדשנים אותו מפני שהוא נוי למזבח'[22].


בית הדשן מחוץ לירושלים – היכן? בית דשן הוקם מחוץ לירושלים בצפון העיר, שכן, החטאת מקום שחיטתה בצפון[23]. אל בית דשן זה מביאים את האפר המצטבר על המזבח ועורמים אותו בערימה[24]. 'וכשמוציאין אותו לחוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה, ולא הזרמים גורפים אותו, ולא יפזרנו שם... אלא יניחנו בנחת'[25]. יש אומרים, שבית דשן זה היה במזרחה של העיר[26]. לשיטה זו נראה, שבית הדשן נקבע במקום שריפת הפרה ממזרח למקדש, שכן, יש לשפוך את הדשן ב'מקום טהור'. אכן, כך מצינו במקום שריפת הפרה, שהיתה שם הקפדה מיוחדת לשמור על טהרת המקום, שהיה בנוי כיפין על גבי כיפין[27]. הר המשחה יש בו מדרון וכך מתקיים גם מה שנאמר בפסוק - 'שפך הדשן'[28]. כן תיקנו שם 'כבש פרה'* להוציא את הפרה משער שושן להר המשחה בטהרה, ובכבש זה הביאו את אפרה חזרה למקדש בטהרה. סדר זה איפשר לכהן לצאת בבגדי כהונה עם הפסכתר והאפר להר המשחה ואף לחזור לעבודתו, כשהוא עושה את כל הדרך בטהרה[29]. יש מן הראשונים שכתב, ששני המקומות של 'בית הדשן' שמחוץ לעיר, היו ידועים בימיו בירושלים. באשר למקום שריפת הפרה כתב: 'הפרה היתה נשרפת בהר המשחה, וכדאמרינן מסכת פרה: כבש היו עושין מירושלם להר המשחה, פרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה והוא במזרחה של ירושלם. עוד היום מקובל המקום ההוא, והוא צפוני לקבר חולדה [במעלה הר הזיתים, במרחק] כמטחוי קשת [משם] שפל ממנו מעט'. ובאשר לבית הדשן בצפון ירושלם, כתב, שהוא במרחק – 'כמרוצת הסוס [מן החומה] והוא תל קטן ונמוך הרבה'[30].

קבר חולדה בהר הזיתים לפי מסורת מאוחרת בתקופת הגלות.

[1] ויקרא ו,ב.

[2] ראה רמב"ם תמידין ומוספין ב, י.

[3] עיין רמב"ם שם הלכה יג.

[4] ספר החינוך קלא.

[5] רמב"ם שם ב, יג - טו.

[6] יומא כג, ב. ועיין רמב"ן ויקרא ו, ד. הכותב, כי יש מרבותינו ביומא האומרים, שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה... ודי בבגדי חול, וכך נראה לו הפשט במקרא.

[7] רש"י ויקרא ו, ד.

[8] רש"י יומא כג, ב. ד"ה 'בגדיו'.

[9] ראה רש"י ורמב"ן שם, ויקרא ו, ד. וראה 'מן המדרש' שכך היא דעת חז"ל.

[10] כן כתבו כמה מן האחרונים.

[11] ראה 'מן המדרש'.

[12] ראה רמב"ם תמידין ומוספין ב, י. וכן ספר החינוך קלא, שכתב: 'ואע"פ שפסוק זה נאמר בהוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, מכל מקום גם בתרומת הדשן, דהיינו כשמסלק אותה מעל המזבח ומורידה לרצפה שאצל המזבח, יש לנו ללמוד גם כן שאין ראוי לעשות אותה מלאכה באותן בגדים שהוא משמש. ונאמר בזה על דרך משל, בגדים שבשל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו'. וכבר העירו רבים על פירוש זה בפסוקים, ותמהו מה מקורו של הרמב"ם לפירוש זה. וראה להלן 'מן המדרש'.

[13] ספר החינוך קלא.

[14] תמיד כח, ב. רמב"ם תמידין ומוספין ב, יג.

[15] רמב"ם תמידין ומוספין ב, יד.

[16] משנה תמיד ב, א.

[17] יומא כג, ב.

[18] רמב"ם תמידין ומוספין ב, טו. כך מצאנו בכמה מצוות שבמקדש, שנעשו מחוץ לעיר. נראה מדברי חז"ל והראשונים שעבודות אלו נעשו בבגדי כהונה, למרות שאינן בגדר 'עבודה' במקדש, שכן נעשו מחוץ לעיר, כגון: פרה אדומה, שעיר המשתלח, פרים הנשרפים, והוצאת תרומת הדשן. הדבר צריך בירור ולא כאן המקום להרחיב.

[19] רמב"ם שם

[20] כך נראה מפשט דברי המשנה בתמיד ב, א. וכן פירש הראב"ד - תמידין ומוספין ב, ז.

[21] רש"י ויקרא ו, ד. וראה ספר החינוך קלא. וכן משנה למלך תמידין ומוספין ב, יג.

[22] תמיד ב, ב. תמידין ומוספין ב, יג.

[23] יומא סח, א-ב. ורש"י שם. תוספתא יומא ג, יב. תוספתא זבחים יא, ג.

[24] רמב"ם תמידין ומוספין ב, יג – טו.

[25] רמב"ם שם.

[26] יומא סח, א-ב עיין שם - 'במזרחה של ירושלים', כן ראה דעת חכמים שם.

[27] ראה ערך 'פרה אדומה'.

[28] ראה יומא סח, ב. ברש"י.

[29] דעה באחרונים.

[30] כפתור ופרח פרק ו.

[31] במדבר רבה פרשה ד.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש