ברכת כהנים במקדש


ברכת כהנים במקדש: מצות עשה על הכהנים לברך את העם במקדש כחלק מעבודת התמיד[1].

נאמר בתורה: 'כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'[2]. מכאן למדו חכמים חלק מהלכות ברכת כהנים, וכגון: שברכת כהנים נאמרת בכל מקום בלשון הקודש. כן למדו, שברכה זו צריכה להאמר בעמידה, בנשיאת כפים ובקול רם. מקור נוסף עליו בנויה ברכת כהנים הוא מה שנאמר באהרן בימי המילואים, ככתוב: 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם'[3], ומכאן למדו, שברכת 'יברכך' נאמרת בנשיאת כפים, שכן, ברכה זו נאמרה לראשונה בחנוכת המשכן[4]. עוד למדו חז"ל, שכאשר הברכה נאמרת במקדש היא נאמרת בשם המפורש[5].

הברכה להלכותיה: במהלך עבודת התמיד של שחר בירכו הכהנים את העם, זאת, בסיום עבודת התמיד, לאחר העלאת האיברים מן הכבש והקטרתם על אש המזבח[6]: הכהנים עלו על מדריגות האולם[7], והגביהו ידיהם מעל ראשיהם ואצבעותיהם פשוטות, חוץ מכהן-גדול* שהיה פושט ידיו למטה מן הציץ*[8]. הכהנים עמדו כשפניהם אל הקהל ואחוריהם אל ההיכל, ודרשו חכמים: 'כה תברכו את בני ישראל, פנים כנגד פנים אתה אומר פנים כנגד פנים... כאדם המדבר אל חבירו'[9]. כן למדו מכאן את כבוד הציבור, באומרם: 'לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה'[10]. מצינו דיון באשר לכהנים בעלי מומים ודינם לענין ברכת כהנים. בהלכה מובא, שכהן שיש לו מום בפניו או בידיו או ברגליו, והמום בולט לעין, 'לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו'[11]. כהנים בעלי מום בירכו כשהם עומדים על מעלות האולם, שכן, לא נאמר איסור הכניסה מן המזבח ולפנים לבעל מום, אלא לעבודות שבמקדש, אך לענין ברכת כהנים - יעלה ויברך, וכלשון התוספתא: 'הכל כשרין לעלות במעלות האולם, בין תמימין בין בעלי מומין, בין במשמר שלו בין שאין המשמר שלו, חוץ ממי שיש בו מום בפניו בידיו וברגליו, שלא ישא את כפיו במקדש מפני שהעם מסתכלין בו'[12].


ברכת כהנים על מעלות האולם במקדש

בתמונה נראים הכהנים על מעלות האולם אחר עבודת התמיד כשהם מברכים את העם בברכת כהנים. הכהן הגדול נושא את כפיו כשידיו מתחת לציץ, ויתר הכהנים מברכים כשידיהם מורמות מעל ראשיהם. כן נראים חמישה כהנים הנושאים כלי שרת, זאת כפי שעולה מפשט דברי המשנה, אולם דעת המאירי והגר"א, שמניחים את הכלים על מעלות האולם ומברכים בנשיאת כפים.

סדר הברכה: הלכה היא, שיש להקריא[13] לכהנים את הברכה, כל מלה בפני עצמה, וכך מקריא במקדש את שלושת הפסוקים בשלימותם ללא הפסקה באמצע. העם לא היה אומר 'אמן' בין פסוק לפסוק, ולאחר גמר ברכת הכהנים עונה העם: 'ברוך השם אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם'[14]. ויש אומרים שענו – 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'[15]. בתחילה היו אומרים הכהנים בברכה זו את שם ה' המפורש*, ומשמת שמעון הצדיק* פסקו הכהנים מלברך את שם ה' המפורש אלא בכינוי, כדי שלא ילמדו להשתמש בשם זה שלא כיאות[16]. יש אומרים, שלאחר הזכרת שם ה' המפורש, העם משתחוה כבעת הזכרת שם ה' ביום הכיפורים[17], ויש אומרים שאין הציבור משתחוה[18].

הכהנים והמצוה: כאמור, מצות עשה על הכהן לברך את ישראל, זאת, במהלך העבודה במקדש, וכמו כן בכל יום ויום בבתי כנסיות בכל מקום שישראל שם[19]. מצינו שחז"ל הפליגו בחשיבותה של מצות עשה זו, באומרם: 'כל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת - הרי זה כעובר על שלש עשה, שנאמר: [א] כה תברכו את בני ישראל. [ב] אמור להם. [ג] ושמו את שמי. וכל כהן שאינו מברך - אינו מתברך. וכל כהן המברך - מתברך שנאמר: ואברכה מברכיך'[20].

מעולם המחשבה

כהני ה' מעבירים את הברכה לישראל

'חפץ השם בטובו הגדול לברך את עמו על ידי המשרתים החונים תמיד בית ה', וכל מחשבתם דבוקה בעבודתו, ונפשם קשורה ביראתו כל היום. ובזכותם תחול הברכה עליהם [על ישראל] ויתברכו כל מעשיהם, ויהי נועם ה' עליהם. ואל תתמה לאמור: ולו חפץ ה' בברכתם [והצלחתם של ישראל] - יצו איתם את הברכה, ואין צורך בברכת הכהנים? כי כבר הקדמתי לך פעמים רבות, כי בכח הכשר מעשינו [בקיום המצוות המעשיות] תחול הברכה עלינו. כי ידו ברוך הוא פתוחה לכל שואל, בהיותו מוכשר ומוכן לקבלת הטוב. ועל כן, כי בחר בנו מכל העמים, ורצה שנזכה בטובו, הזהירנו וציונו להכין מעשינו [במעשה המקדש והקרבנות] ולהכשיר גופנו במצוותיו, להיותנו ראויים אל הטוב. גם ציונו בטובו הגדול, לבקש ממנו הברכה, ושנשאל אותה על ידי המשרתים הטהורים, כי כל זה יהיה זכות לנפשותינו ומתוך כך נזכה בטובו'[21].

[1] משנה תמיד ז, ב. סוטה ז, ד.

[2] במדבר ו, כד-כו.

[3] ויקרא ט, כב.

[4] ראה סדר עולם פרק ז. שהיום הראשון למשכן היה גם ראשון לברכת כהנים. ירושלמי תענית ד, א. כן ראה תורת כהנים י, כב. וראה רש"י ויקרא ט, כט. שבירכם בברכת 'יברכך', כן ראה רמב"ן שם.

[5] רמב"ם נשיאת כפים יד, א. ראה סוטה לח, א. גזירה שוה – 'ושמו את שמי – לשום את שמו שם'.

[6] רמב"ם הלכות נשיאת כפיים יד, ט. עיין בהלכה יד שם, שכתב, שברכת כהנים התקיימה בבקר בלבד. אולם התוס' סוטה לח. ד"ה 'וכתיב כל הימים' כתבו, שיש לקיימה אף בתמיד של בין הערביים. הראב"ד בפרושו למשנה תמיד ז, ב. כתב, שברכת כהנים התקיימה לפני הקטרת האיברים.

[7] כך מובא במשנה תמיד שם, אולם בהרבה ראשונים נזכר שהכהנים עלו לדוכן*. כ"כ הרמב"ם שם אולם בהלכה יד כתב שהיה במדריגות האולם, וכנראה שהדוכן משמע מקום גבוה.

[8] כדעת ת"ק משנה תמיד שם, ור' יהודה חולק וסובר שאף הוא היה מגביה את ידו.

[9] ספרי במדבר פיסקא לט – 'כה תברכו'. סוטה לח, א.

[10] סוטה מ, א. אוצר המדרשים – מדרש 'לעולם' יז. וראה פירוש המשנה לרמב"ם ברכות ה, ד.

[11] מגילה כב, א. רמב"ם הלכות תפילה טו, ב. באשר לטעם האיסור, יש מן הראשונים שרואים בכך היסח הדעת של הציבור, ויש שרואים בכך העדר כבוד המקדש, ראה 'מטעמי המצוה'.

[12] תוספתא סוטה ו, ח. וראה שו"ת רדב"ז חלק ה, סימן פד (אלף תנ"ז) שכתב, שהכהנים בעלי מומים מברכים על דוכן הלויים: 'שאלת ממני ידיד נפשי על מה שכתב הרמב"ם ז"ל הלכות ברכת כהנים, כיצד ברכת כהנים במקדש? - הכהנים עולין לדוכן. ובאותו פרק עצמו כתב: הכהנים באין ועומדין על מעלות האולם?... ותירץ: 'הא למדת שיש כהנים שאין יכולין לעלות על מעלות האולם, ואלו היו עומדים על הדוכן לברך את העם... שאע"פ שהם פסולים לעבודה לא נפסלו לברכה. ושאר הכהנים היו עומדים על מעלות האולם לברך את העם, ולפיכך קבע להם רבינו שני מקומות'. אולם יש להעיר על דבריו, שכן גם מעלות האולם נקראות 'דוכן', ראה קידושין עא, א. על כהן גדול המברך על הדוכן. כן ראה איכה רבה פתיחתא כד, שם מובא: 'מקום שזרעו של אברהם הקריבו קרבן לפניך, והכהנים עומדים על הדוכן, והלוים מקלסים בכינורות', עיין שם. עוד נראה, שלא היתה לנגד עיני הרדב"ז התוספתא האומרת, שכהן בעל מום מותר לו להכנס ולעלות על מעלות האולם לצורך ברכה. אכן, הרמב"ם סובר כתוספתא זו שכהן בעל מום מברך כשאר אחיו הכהנים, ומה שכתב 'המומין כיצד' - כוונתו הן במקדש והן מחוצה לו. וראה עוד שם ברמב"ם פרק יד, שחילק בין מקדש למדינה ולא כאן המקום להאריך. ראה ערך 'בעל מום כהן'.

[13] שנאמר: 'אמור להם', כלומר, אמור להם והם יענו אחריך.

[14] תענית טז, ב. תוספתא ברכות ו, כח. רמב"ם הלכות תפילה יד, ט.

[15] תוספות סוטה מ, ב. תוספות יום טוב סוטה ז, ו.

[16] קידושין עא, א. תוס' סוטה מ,ב. ד"ה 'הרי הוא אומר', כתב את הסיבה: 'שלא היה גילוי שכינה אחרי מות שמעון הצדיק'. ורש"י מנחות קט, א. כתב: 'שלא היו יודעים לומר את השם בקדושה ובטהרה'.

[17] תוס' סוטה מ,ב ד"ה 'וכל כך למה'.

[18] רדב"ז ספר טעמי המצות מצוה עח.

[19] כאן הבאנו בעיקר את פרטי המצוה כפי שהיא נוהגת במקדש. באשר לקיום המצוה מחוץ למקדש, ראה רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרקים יד – טו. כן ראה אורח חיים סימן קכח.

[20] סוטה לח, ב. רמב"ם נשיאת כפים טו, יב. ויש לדייק בדבריו, שכתב: 'כעובר על שלש עשה', שאינו עובר על שלש עשה ממש, אלא על עשה אחד, וכדרכו לסיים את הלכותיו בדבר אגדה. ומה שאמרו חז"ל שעובר על שלש עשה, לא נאמר אלא להדגיש את חשיבות הברכה. וראה רמב"ם בספר המצוות שמנה עשה אחד בלבד בענין ברכת כהנים. וכך דרכם של חז"ל לומר, הקורא לאברהם – אברם עובר בעשה,ברכות יג, א. כמו כן, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שבת מא, א, וראה יומא יט, ב. השח שיחת חולין עובר בעשה, ועוד, והרמב"ם לא הביאם בספר המצוות, ודו"ק.

[21] חינוך שעח.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il