גוי במקדש


גוי במקדש: דיני הגוי, קרבנותיו, נדרי הקדש שנדר, וכניסתו למקדש.

נאמר בתורה: 'איש איש... אשר יקריב את קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה'[1]. מייתור המילים 'איש איש', למדו חז"ל, שכפילות זו ענינה לומר, שהגויים אף 'הם נודרים נדרים ונדבות כישראל'[2]. כמו כן, הקדש הגוי אף הוא הקדש[3]. כן קיימות הלכות מיוחדות באשר לקרבנותיו של הנכרי בארץ ובחוץ לארץ. עוד הובאו בהלכה פרטי הקרבנות שהנכרי רשאי להביא למקדש, כגון, קרבנות מן הבהמה והעוף, המנחות השונות להלכותיהן, וכן נסכי יין ושמן. הלכות אחרות נאמרו בגוי באשר לנדרים, נזירות, ערכי אדם ודמיו ועוד. מצינו, כמו כן, דיון בדברי חז"ל, באשר למעמדו של הגוי במקדש באחרית הימים.

קרבן גוי: כאמור, רשאי הנכרי להביא קרבן למקדש, עם זאת, לא יהיה הקרבן אלא עולה* בלבד, בין עולת בהמה* ובין עולת העוף*. ואין מקבלים מן הגויים, לא קרבן שלמים* ולא חטאות* ולא אשמות* ולא מנחות*[4]. כן אין מקבלים מן הגוים עולת חובה, כלומר, עולה שאינה באה בנדר* או בנדבה*, כגון, עולת יולדת* המביאה את חובתה למקדש, כך אין מקבלים מן הגוים קיני זבים וזבות, שאף זו חובה. ואין מקבלים מן הגוי קרבנות חובה מסוג כל שהוא, בין אם קבוע זמן לקרבן, כגון עולת ראיה* שברגלים, ובין שאין קבוע לו זמן, כגון, מעשר בהמה*,[5] ואין מקבלים ממנו אלא קרבן עולה. ומקור שיטה זו בדברי חז"ל, בפסוק: 'אשר יביאו לה' לעולה' – עולה בלבד[6], וכן נפסק להלכה[7]. ויש אומרים, שאין הגבלה על הנכרי בהבאת קרבנותיו, ורשאי להביא את כל הקרבנות – כשאר אדם מישראל, לשיטה זו הדבר נלמד מריבוי הפסוק - 'לכל נדריהם ולכל נדבותם'[8], זאת, חוץ מקרבנות הנזיר*[9].

נכרי שהביא שלמים: גוי שהביא קרבן שלמים, מקבלים את הקרבן ממנו, אך אין מעלים אותו למזבח בתור שלמים, אלא בתור עולה*. זאת, מן הסיבה, שסתם גוי המביא קרבן, בוודאי כוונתו ולבו לשמים, ובוודאי התכוין בעת נדרו להביא את הקרבן כולו כליל לה'[10]. עוד אומרת הגמרא שדין זה גזירת הכתוב הוא, שנאמר: 'אשר יקריבו לה' לעולה'[11] ולא שלמים. מאידך, גוי שנדר להביא שלמים למקדש, שיהיו אלו כפרה על ישראל, ומסר את הבהמה המיועדת כשלמים לידי אדם מישראל שיביאנה כקרבן, או שמסרה לידי כהן, הרי הם אוכלים קרבן זה ככל קרבן שלמים[12]. לדעה האומרת שהגוי רשאי להביא קרבן שלמים[13] הקרבן חייב בתנופה*, עם זאת, מאחר שגזירת הכתוב היא, שרק ישראל מניפים[14], שנאמר: 'דבר אל בני ישראל... המקריב את זבח שלמיו... את החזה להניף אותו תנופה לפני ה'[15], לפיכך, ימנה הגוי אדם מישראל כשליח, והוא אשר יניף את הקרבן עבורו[16]. אך יש מן הראשונים האומר, שלדעה האומרת שגוי מביא קרבן שלמים אין בו דין תנופה כלל[17].

מן האגדה
מעשה בגוי אוכל פסחים בירושלים

מעשה בגוי שהיה עולה ואוכל פסחים בירושלים, ומספר לחביריו בעירו. אמר: כתוב בתורה (שמות יב): כל בן נכר לא יאכל בו, וכתוב: כל ערל לא יאכל בו, ואנכי הנני אוכל מן המשובח שבמשובח שבקרבנות. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: האם נתנו לך לאכול מן האליה? - אמר לו: לא. אמר לו בן בתירא: כשתעלה לשם אמור להם: האכילוני מן האליה. כשעלה לרגל, אמר להם: מאליה האכילוני! אמרו לו: אליה?! - לגבוה סלקא! אמרו לו: מי אמר לך כך? אמר להם: רבי יהודה בן בתירא! אמרו: מה מתרחש לעינינו! בדקו אחריו ומצאו שנכרי הוא. וסופו שהרגוהו. שלחו לו לרבי יהודה בן בתירא: 'שלם לך רבי יהודה בן בתירא! דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים'[78].

סמיכת גוי על ראש הקרבן: נאמר בתורה: 'דבר אל בני ישראל... וסמך'[18], מכאן למדו חז"ל, שרק בני ישראל סומכים את ידיהם על ראש הקרבן ואין הגוים סומכים[19]. מעתה, אם רצה הגוי למנות אדם מישראל שיסמוך את ידיו על הקרבן במקומו, אינו רשאי, שכן, אף בישראל נאמר: 'וסמך ידו', כלומר: 'אין סמיכה אלא בבעלים', אף לא יד אשתו, עבדו ושלוחו, ממילא לא יוכל הגוי לעשות את ישראל שליח עבורו לסמיכה[20].

מנחת גוי: כשם שקרבן שלמים של גוי עולה כליל ואינו נאכל לנכרי המקריב, כך גם גוי שנדר להביא אחת מן המנחות האמורות בתורה, הרי מנחתו אינה נאכלת לכהנים – כמנחת ישראל, אלא עולה כליל על גבי המזבח[21]. ויש שאמרו, שגוי הרוצה לנדור מנחה לא יביא אלא מנחה העולה כליל והיא מנחת נסכים*[22]. עם זאת, מצינו דעה בגמרא, שגוי רשאי להביא כל מנחה, בהתאם לכך אם יביא מנחתו הרי היא טעונה שמן*, לבונה*, הגשה* וקמיצה*, כמו כן מנחתו נאכלת לכהנים ככל מנחות ישראל[23]. להלכה פסקו הראשונים, שאין מקבלים מהם מנחות כלל[24].

נסכי גוי: נאמר בתורה בפרשת הנסכים*: 'כל האזרח יעשה ככה את אלה [נסכי יין ונסכי סולת] להקריב אשה לה''[25]. מכאן למדו חז"ל, שדווקא 'האזרח', כלומר, אדם מישראל הוא שמביא נסכים עם קרבנו, ואף כופין עליו להביא את הנסכים[26]. לעומת זאת, גוי המביא עולה – שאף הוא חייב להביא עימה נסכים - ולא הביאם אין כופין אותו להביאם[27], והנסכים עבור קרבנו קרבים משל ציבור[28]. אף נכרי השולח את עולתו מחוץ לארץ, ולא שלח עמה את דמי נסכיה, יביאו את נסכיו מתרומת הלישכה*[29]. לעומת האמור, יש מפרשים, שאין הגוי חייב להביא נסכים, ומצות נסכים אצל גוי אינה אלא רשות, לפיכך, אם לא הביא יביאו לו משל ציבור[30].

אכילת קדשים*: כתבו הראשונים, שהערל אסור באכילת קדשים[31]. איסור זה נלמד מקרבן פסח* בו נאמר: 'כל בן נכר לא יאכל בו'[32], ולמדו חז"ל שאף הגוי במשמע[33], זאת, באשר לקרבן פסח, אולם הראשונים כתבו, שאיסור אכילה זה נאמר על כלל הקדשים[34]. בענין בכור* בעל מום ניתן להאכילו לגוי, מפני שהבכור הוא חולין[35]. אף פסולי המוקדשים שנפסלו להקרבה ונפדו, הותרו לגוי באכילה[36]. יש אומרים שרק חלביהם של פסולי המוקדשים הותרו באכילה לגוי, אבל הבשר כיון שהותר באכילה לישראל נאסר במכירה לגוי[37].

מעילה ותמורה בקדשי גוי: קדשי מזבח* של גוי אין בהם דין מעילה* מן התורה, שנאמר בכל הקרבנות: 'דבר אל בני ישראל'[38] – ולא לגוי, עם זאת, מדברי חכמים אסור ליהנות מהם[39]. כן אין חייבים עליהם משום פיגול*, נותר* וטמא*[40]. דין נוסף נאמר בקדשי מזבח של הגוי, שאין הגוי עושה תמורה* מן התורה, אולם חכמים אמרו, שנכרי שהמיר בהמת קדשים בבהמה אחרת, תמורתו תמורה[41]. מצינו עם זאת, שגוי, שהקדיש דבר מה לבדק הבית* יש בו דין מעילה[42].

מחצית השקל: גוי שנתן תרומת מחצית השקל* אין מקבלים אותה מידו[43], ולומדים זאת מן הפסוק: 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם'[44]. יש מן הראשונים שכתב, שהמקבל מחצית השקל מנכרי לצורך קרבנות התמיד, עובר על לאו מן התורה, שנאמר: 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה', והרי זה לאו מן התורה[45]. עוד כתב: 'שאם נקבל מהם שקלים ייפסלו התמידין ולא יירצו לנו [לפני ה'] מפני שחלקם [של השקלים מן הנכרים] פסל את הכל'[46].

מן המדרש

הקב"ה השביע את האומות לסייע לישראל בבנין בית שלישי

'השבעתי אתכם בנות ירושלים: שבועה זו למה? אלא: אחת לבנין שלמה, ואחת לבנין עזרא, ואחת לבנין העתיד. בכולן השביע הקב"ה את האומות, שיבואו לבנותו, כדי שישאו ישראל קל וחומר בעצמן [ויאמרו]: ומה האומות העושים [רצון ה'] מיראה – כך, אנו, שעושין [מצוות] מאהבה, על אחת כמה וכמה [שצריכין ישראל להתאמץ ולבנות את הבית][72].

גוי בערכין וחרמים ונזירות: נאמר בתורה: 'דבר אל בני ישראל... איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה''[47]. מכאן למדו חז"ל: 'שבני ישראל מעריכים ואין הגויים מעריכים'[48]. כיצד? גוי שאמר: 'ערכי עלי' לא אמר כלום, שכן, לא נאמרו בתורה נדרי ערכין אלא אם נעשו על ידי אדם מישראל. ממילא, אפילו העריך הגוי אדם מישראל, באומרו: 'ערך ישראל זה עלי', גם אז לא אמר כלום. מאידך, ישראל שנדר את סכום ערכו של גוי, ואמר: 'ערך גוי זה עלי' - נותן לגזבר לפי שנות הגוי הנערך, ושנותיו של הגוי נערכים כשנות אדם מישראל[49]. לא נאמרו הלכות אלו אלא לענין ערכי אדם, לא כן כאשר אומר הגוי 'דמי עלי', או 'דמי פלוני עלי', אזי חייב לשלם את נדרו, מאחר והמושג 'דמים' אין ענינו כשאר ערכין, במובן שנקבה התורה לפי גילו של אדם מישראל, אלא כשוויו של עבד הנמכר בשוק[50]. וכתבו הראשונים, שמאחר שתרומה זו נופלת לבדק הבית, אין משתמשים בנדרו, שהרי אין מקבלין מן הגויים נדבה או נדר לחזק את בדק הבית[51]. באשר לקבלת נזירות על ידי גוי, אף שם נאמר: 'דבר אל בני ישראל... איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה''[52], ולמדו חכמים, שרק ישראל נודר בנזירות ואין הגוי נודר בנזירות[53].

נדבת גוי לבדק הבית[54]: נחלקו חכמים: 'גוי שהתנדב נדבה לבדק הבית': יש אומרים: מקבלין הימנו, ויש אומרים: אין מקבלין! ומסקנת הגמרא: 'בתחילה - אפילו מים ומלח אין מקבלין מהם, בסוף - דבר המסויים אין מקבלין, דבר שאינו מסויים מקבלין'. ופירשו הראשונים, ש'תחילה' פירושו - לכתחילה, ו'לבסוף' פירושו - בדיעבד. כלומר, לכתחילה אין לקבל מגוי תרומה לבדק הבית כלל, ובדיעבד מקבלים ממנו[55]. לכתחילה אין לקבל, שכן, 'אסור לישראל ליטול צדקה מן הגוי בפרהסיא[56]', ובדיעבד, אם נדבו סכום כסף וכד', ובכסף זה קונים את צרכי הבנין – מקבלים מהן. מאידך, אם נתנו 'דבר מסויים', כגון, עצים ואבנים לבנין הבית, ובודאי אם נתן הגוי כלי שלם, כיון שהדבר ניכר לעין שהנכרי נטל חלק בבנין הבית ובכליו - מחזירים לו, וכדברי עזרא הסופר לגויים שרצו לסייע בבנין הבית: 'לא לכם ולנו לבנות בית לה''[57]. יש מן הראשונים שכתבו, ש'תחילה' פירושו - תחילת הבנין, אזי אין לקבל תרומה מהגוי, מחשש שתרומתם ומעורבותם באה לרפות את ידי ישראל מבנין המקדש, ובאמצעות תרומתם יוכלו לעכב ואף להפסיק את מלאכת בנין. לפיכך, כאשר בנין הבית הסתיים, אין מקום לחשש זה, ומותר לקבל תרומה כשהדבר אינו מסויים. לא כן באשר לתרומת דבר מסוים – אין מקבלים מהם כדי שלא יהיה להם לשם ולתפארת[58]. עוד כלל נקבע בימי עזרא, שאין מקבלים מהם תרומה לחומת ירושלים ולא לאמת המים שבה[59] שנאמר: 'ולכם אין חלק וזכרון בירושלים'[60].


נכרי בהר הבית

הנכרי מותר בכניסה להר הבית, ורשאי להתקרב עד הסורג הסמוך לשערי העזרה. בציור נראה נכרי המשתחוה אל מול המקדש, כשפניו אל קדש הקדשים. על הסורג נקבע שלט אבן (בציור, מימין לראשו של הנכרי) בו נכתב, כי הטמא והנכרי מוזהרים מלהכנס מעבר לסורג, והנכנס מתחייב בנפשו.

בכניסה למקדש: לענין טומאה וטהרה גזרו חז"ל, שדין גוי כדין הזב*, לא כן באשר לכניסה למקדש, בענין זה גזרו חז"ל שדין גוי כדין טמא מת* לכל דבר. לפיכך, למרות שמן התורה רשאי הגוי להכנס עד שער ניקנור* חכמים גזרו, שדינו כדין ישראל טמא מת, וכשם שישראל אינו נכנס לפנים מן הסורג בהיותו טמא מת – כך הגוי אינו נכנס מן הסורג והחיל ולפנים[61].

גזירת טומאה על הגויים: מדין תורה אין הגוים מטמאים לא בזיבה ולא בנדות ולא בלידה, שנאמר: 'דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם: איש איש כי יהיה זב',[62] מכאן למדו חז"ל: בני ישראל מטמאין בזיבה ולא גוים. עם זאת, גזרו חכמים על כל הגוים שייטמאו כזבים לכל דבריהן זכרים ונקבות[63]. גזירה זו לא נגזרה אלא על גוי זכר בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, וכן נקבה בת שלש שנים ויום אחד ומעלה, אבל הקטנים מגיל זה לא גזרו עליהם חכמים טומאה. מטרת גזירה זו, כדי להרחיק את ילדי ישראל שלא יהיו רגילים אצל הגוי ויבואו לכלל משכב זכור. פחות מן הגיל האמור לא גזרו חכמים, שגוי פחות מגיל מזה אין ביאתו ביאה[64]. בעת שגזרו עליהן לא גזרו על שכבת זרע* שלהן, והשאירו את דין שכבת זרעו של גוי טהורה כדין תורה. ומפני מה לא גזרו עליה טומאה? כדי להודיע שטומאתן מדברי סופרים. נמצאת למד, שזובו של גוי, ודם גויה נדה או דם זיבה ולידה של בנות גויים הרי הן מטמאים. כך גם רוק הגוי, ומימי רגליו, ומשכבו, ומרכבו, כל אחד מאלו אב טומאה מדברי סופרים. וכן ישראל הבועל עכו"ם גזרו עליו להיות אב הטומאה. לפיכך, ישראל הנטמא מחמת הטומאות הללו, אם נכנם למקדש או אכל קדשים אין שורפין עליו את הקדשים, שהרי אינו טמא אלא מדברי חכמים. כמו כן, אם נגע בתרומה אין שורפים עליו את התרומה, שכן, אין טומאתו מן התורה. מאידך, גוי הטמא בטומאות הנ"ל מטמא אדם וכלים במגע, ומטמא אדם במשא - כזב לכל דבר, אלא שהטומאה מדבריהן[65].

גוי מקריב קרבן בכל הזמנים: כאמור, הגוי מביא את קרבנו למקדש. עם זאת, רשאי הגוי להעלות עולות לשם שמים בכל מקום בו יבחר, ובונה במה במקומו ומקריב. ורשאי אדם מישראל ללמדו את הלכות הקרבת הקרבן, ובלבד שלא יקריב הישראל בעצמו, ולא יסייע בהכנות למעשה ההקרבה. האיסור לסייע, אמור בין אם בית המקדש קיים ובין אם חרב, שכן, המסייע בהקרבה מחוץ למקדש עובר על איסור 'שחוטי חוץ'*[66]. ומעשה באיפרא הורמיז המלכה, אמו של המלך שבור, ששלחה קרבן לרבא, ואמרה לו: הקרב את הקרבן לשם שמים. אמר רבא לתלמידיו: צאו, וקחו שני נערים יפי מראה מבני אומות העולם, וחפשו מקום שהים העלה שרטון, ולא נגעה בו יד עובדי עבודה זרה. וקחו עצים חדשים, והוציאו אש חדשה – הכל כדי להראות את החובה לעשות את הקרבן בהידור על טהרת הקודש – והנערים יעלו את קרבנה של אם המלך לשם שמים[67].


הקרבת קרבנות בידי גויים בזמן הזה

מתואר בתלמוד, כיצד הדריך רבא שנים מתלמידיו לסייע לאיפרא הורמיז המלכה להביא קרבן בבבל כבקשתה. להלן הפעולות שנקטו התלמידים: א. הדריכו שני נכרים בהלכות הקרבן. ב. הגויים הקימו מזבח על גבי שירטון סמוך לים. ג. לקחו עצים חדשים. ד. הוציאו אש חדשה. ה. שני התלמידים פיקחו על מעשה הקרבן כשהם עומדים מן הצד, והגויים עסקו בהכנות ובהבאת הקרבנות.

גר תושב במקדש וקדשיו: בתורה נזכר גר תושב בהקשר למקדש בענין קרבן פסח: 'תושב ושכיר לא יאכל בו'[68], מפסוק זה למדו חז"ל, שאסור להאכיל גר תושב מבשר קרבן פסח*: הן מבשר פסח ראשון והן ומבשר פסח שני*, וישראל המאכילו עובר בלא תעשה. ואין לוקין על לא תעשה זה, עם זאת, מכים את המאכיל מכת מרדות[69]. יש אומרים, שגר תושב מוזהר שלא לאכול מקרבן פסח[70], וכתבו האחרונים, שהדבר נאסר מטעם גוזל קדשי שמים. באשר לאכילת מצה ומרור מובא בהלכה שהותר לו לאכול[71].

מדברי נביאים

רבנו סעדיה גאון: נבואה בדבר בנין הבית השלישי בידי נכרים

'העמים יבנו חומות בית המקדש, כמו שאמר (ישעיהו ס, י): ובנו בני נכר חומותיך'[73].

נבואות בדבר עליית הגויים לבית המקדש בעתיד

אומות העולם יהיו משועבדים לישראל, 'ויגזור עליהם בן דוד לבא בכל שנה לחוג את חג הסכות, כמו שאמר (זכריה יד, טז): והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה'' צבאות... וכל אומה שלא תחוג בו לא ירד עליהם מטר'[74].

עליית גויים למקדש בשבת וראש חודש

'והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'[75]: והיאך אפשר שיבוא כל בשר בירושלים בכל שבת ובכל חדש? אמר רבי לוי: עתידה ירושלים להיות כארץ ישראל וארץ ישראל, ככל העולם כלו. והיאך באים בראש חדש ובשבת מסוף העולם? - אלא העבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים, והם מתפללין שם בבקר. והוא שהנביא מקלסן: מי אלה כעב תעופינה[76]. הרי שחל ראש חודש להיות בשבת, ואומר הכתוב: והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו – והיאך? אמר רבי פנחס הכהן... באים שתי פעמים [בשבת] אחד של שבת ואחד של ראש חודש. והעבים טוענין אותם בהשכמה [בשבת] ומביאים אותם לירושלים, והם מתפללים שם בבקר. והם טוענים אותם לבתיהם: מי אלה כעב תעופינה - הרי של בקר, וכיונים אל ארובותיהם - הרי של מנחה. אינו אומר - יבא כל ישראל, אלא יבא כל בשר[77].

[1] ויקרא כב, יח.

[2] תורת כהנים ויקרא שם. נזיר סא, ב.

[3] משנה תרומות ג, ט.

[4] רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ב.

[5] עיין רש"י זבחים מה, א. ד"ה 'עובד כוכבים.'

[6] דעת רבי עקיבא מנחות עג, ב. ולהשלמה עיין ירושלמי שקלים א, ד.

[7] רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ב. ועיין שם שלמד זאת מן הפסוק: 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם', שענינו, עולה, כדברי הפסוק האמור בעולת התמיד: 'את קרבני לחמי', שענינו קרבן עולה. ועיין ברדב"ז הטעם, מדוע שינה הרמב"ם ולמד מפסוק שונה מזה שלמד ממנו רבי עקיבא.

[8] דעת רבי יוסי הגלילי מנחות עג, ב.

[9] עיין שם ברש"י ד"ה 'פרט לנזירות'.

[10] מנחות עג, ב. ורש"י שם ד"ה 'לבו לשמים'. ויש לתת טעם וסברא בדבר, שיש הבדל בין גוי לישראל. אדם מישראל מקובל עליו שבשר ודם זכאי לאכול משולחן גבוה, וכדברי חז"ל: 'כהנים אוכלים [את בשר הקרבן] ובעלים מתכפרים'. לא כן גוי, שאינו יכול להעלות על דעתו, שאדם יהיה שותף באכילת בשר מקרבן העולה באש השמימה.

[11] מנחות עג, ב. והרמב"ם מעשה קרבנות ג, ג. הביא רק את הטעם הראשון ואת הסברא המופיעה בגמרא.

[12] מנחות שם רמב"ם שם

[13] דעת רבי יוסי הגלילי מנחות עג, ב.

[14] מנחות סא, ב.

[15] ויקרא ז, כט-ל.

[16] תוספות מנחות סא, ב. ד"ה 'בישראל'

[17] תוספות שם.

[18] ויקרא א, ב-ד.

[19] מנחות צג, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ה., ג, ח.

[20] רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ח. וגמרא מנחות צג, ב. תוספות מנחות סא, ב. ד"ה 'מצינו'

[21] רש"י מנחות עג, ב. ד"ה 'שלמי העובדי כוכבים'

[22] תוספות מנחות סא, ב. ד"ה 'בישראל'

[23] ר' יוסי הגלילי במנחות נט, א. וראה בתוספות מנחות סא, ב. ד"ה 'בישראל'.

[24] רמב"ם מעשה קרבנות ג, ב. ופסק כרבי עקיבא, וחולק על רש"י מנחות עג, ב. ד"ה שלמי עבדי כוכבים.

[25] במדבר טו, יג.

[26] ראה מנחות פא, ב.

[27] ראה מנחות עג, ב: 'יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים? - תלמוד לומר: ככה!'

[28] מנחות עג, ב. רמב"ם מעשה קרבנות ג, ה.

[29] מנחות עג, ב. רמב"ם שקלים ד, ג.

[30] שיטה מקובצת מנחות עג, ב. אות ו.

[31] יבמות ע, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות י, ט.

[32] שמות יב, מג.

[33] מכילתא שם.

[34] תוספות יבמות ע, ב. ד"ה 'דפסח'.

[35] בכורות לב, ב. רמב"ם בכורות א, ג.

[36] תוספות בכורות לב,ב. ד"ה 'ופסק'

[37] רא"ש בכורות ה, א.

[38] ויקרא א, ב. ד, ב. ז, כט. במדבר ט,י טו, ב.

[39] זבחים מה, א. רמב"ם מעילה ה, טו. עיין בגמרא שם, שהדבר תלוי במחלוקת רבי יוסי ורבי שמעון, ופסק הרמב"ם כרבי שמעון והכסף משנה תמה על כך.

[40] זבחים מה, ב. רמב"ם פסולי המוקדשים יח, כד.

[41] זבחים מה, א. רמב"ם תמורה א, ו.

[42] ראה הערה 39.

[43] משנה שקלים א, ה. רמב"ם שקלים א, ז.

[44] ויקרא כב, כד. וזה לשון הספרא אמור פרשה ז: 'מנין שאין מקבלים שקלים מן הגוי ? - תלמוד לומר: ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה. אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם, שנאמר את קרבני לחמי לאשי [והרי במחצית השקל קונים קרבנות התמיד] שאר כל קרבנות הציבור מנין [שלא יקבלו את מחצית השקל שלו]? תלמוד לומר: 'מכל אלה'.

[45] השגות הרמב"ן לספר המצוות, שכחת הלאוין, המצוה השמינית.

[46] רמב"ן שם.

[47] ויקרא כז, ב.

[48] ספרא שם. ערכין ה, ב.

[49] רמב"ם ערכין וחרמין א, ו. וראה רמב"ם ערכין וחרמין, ערכו של איש או אשה כקצוב בתורה. כן ראה ראב"ד שם החולק על הרמב"ם מכוח דעתו של רבי יהודה בערכין שם. דין זה נאמר כשהגוי יודע למי נדר, אבל אם הגוי אינו יודע למי נדר אין נדרו נדר, ראה נזיר סב,א.

[50] עיין ערך 'דמים', וראה רמב"ם ערכין וחרמין א, ט.

[51] רמב "ם ערכין וחרמין א, יא.

[52] במדבר ו, ב.

[53] נזיר סא, א. רמב"ם נזירות ב, טז.

[54] עיין ערך 'תרומת גוי למקדש'

[55] רמב"ם מתנות עניים ח, ח.

[56] רמב"ם הלכות מתנות עניים ח, ט.

[57] עזרא ד, ג. רמב"ם שם ח, ח.

[58] רש"י ערכין ו, א. ד”ה 'בתחילה'.

[59] רמב"ם מתנות עניים שם

[60] נחמיה ב, כ.

[61] משנה כלים א, ח. והמפרשים שם. רמב"םבית הבחירה ז, טז. והשגות הראב"ד שם.

[62] ויקרא טו, ב.

[63] נידה לד, ב. רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב, י.

[64] עבודה זרה לו, ב. רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב. י.

[65] נידה לד, ב. רמב"ם שם.

[66] זבחים מה, א. וכן זבחים קטז, א. רמב"ם מעשה קרבנות יט, טז.

[67] זבחים קטז, ב.

[68] שמות יב, מה.

[69] מכילתא שמות שם רמב"ם קרבן פסח ט, ז. ולענין פסח שני עיין בגמרא פסחים צו, ב. וברמב"ם שם. מכל מקום, מכים אותו מכת מרדות עיין רמב"ם שם וכתבו האחרונים, שאינו לוקה, שלא נאמר האיסור על ישראל: 'לא תאכילו לנכרי', אלא – 'תושב ושכיר לא יאכל בו' – הוא לא יאכל, וממילא אם האכילו אינו עובר על לאו. עיין כסף משנה שם.

[70] סמ"ג לאוין שנד.

[71] פסחים קכ רמב"ם שם הלכה ח.

[72] שיר השירים רבה ח, ד. גרינהוט ירושלים תרנ"ז.

[73] רס"ג האמונות והדעות מאמר ח.

[74] ספר האמונות והדעות מאמר ח.

[75] ישעיהו סו, כג.

[76] ישעיהו ס, ח.

[77] ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תקג.

[78] פסחים ג, ב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il