גזל וגניבה בהקדש


גזל וגניבה בהקדש: לגזל וגניבה דינים מיוחדים בהקשר לקרבנות ולהקדשות.

נאמר בתורה: 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה'.... אם עולה קרבנו מן הבקר... זכר תמים יקריבנו'[1] ולמדו חז"ל מפסוקים אלו, שיש להקריב קרבן נקי מגזל. זה מה שנאמר בפסוק - 'אדם', כשהכוונה היא, כקרבנו של אדם הראשון, מה הוא הביא שלא מן הגזל, שכן היה יחיד בעולם – אף אתם תביאו שלא מן הגזל[2]. כך גם המלה 'קרבנו' שבפסוק נדרשת: 'קרבנו – ולא הגזול'. עוד מצינו שפירשו חז"ל והראשונים את המלה 'מכם' – משלכם - מממונכם[3]. לאור האמור, קיים דיון בהלכה באשר למביא קרבן גזול להקרבה במקדש מה דינו.


דין המביא קרבן גזול למקדש: אחת השאלות שנדונו בדברי חז"ל, היא, מה דינו של הגונב או הגוזל בהמת חולין מביתו של אדם והקריבה. ואמרו חכמים, שאם לא נתייאשו הבעלים, ואף רדפו אחרי הגזלן, אין הקדשו הקדש, אולם אם לא רדפו הווה אומר שנתייאשו, אזי הקדשו הקדש[4]. ומובא להלכה, שאם הקריב הגזלן את הקרבן לעולה או לחטאת וכד' - הקרבן פסול[5]. כך גם באשר לאדם, הגוזל בהמה שכבר הקדיש חבירו לקרבן עולה או חטאת, והקריב אותה הגזלן כקרבנו שלו, על פי היעוד שקבע הנגזל, כגון, שהוקדשה לעולה והביאה הגזלן לעולתו - הקרבן פסול. יתירה מזו אמרו חכמים[6], שהקב"ה שונאו, שנאמר: 'שונא גזל בעולה'[7]. ואין צריך לומר, שאינו מתקבל[8]. לא כן אם נתייאשו הבעלים, שאם נתייאש הנגזל עבר הקרבן לרשותו של הגזלן, במקרה זה אמרו חכמים שהקרבן כשר[9]. ואפילו היה חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה ובאכילתם מתכפר לגזלן המקריב, עם זאת הכשירו חכמים את קרבנו. במה דברים אמורים, שהכשירו חכמים את הקרבן? זאת, כשלא נודעה הגזילה ברבים. אבל אם נודע הדבר ברבים, פסלו חכמים את הגזילה, 'מפני תקנת מזבח', שלא להוציא לעז שהמזבח אוכל גזילות[10]. בפירוש המלה 'רבים' ומספרם נחלקו חכמים, ויש אומרים שהכוונה לשלשה[11]. הגונב עולה שהקדיש חבירו, והקריבה סתם מבלי שנקב בשם בעל הקרבן, נתכפרו בה הבעלים הראשונים[12]. דין מיוחד נאמר בביכורים*, בשונה מדין קרבנות, שהגוזל ביכורים, אף על פי שהבעלים נתייאשו, אין יכול הגוזל להביאם לבית המקדש, שנאמר: 'ביכורי אדמתך תביא'[13].

קרבנו של אדם - נקי מגזל

קרבנו של אדם צריך להיות משלו, ולא מן הגזול. אחד המקורות לכך הוא מלשון הפסוק: 'אדם כי יקריב מכם' – כאדם הראשון, שכל קרבן שהביא משלו הביא (בציור נראה קרבנו של אדם הראשון, שהביא שור פר מקרין מפריס).

חיוב ההשבה בגזל הקדש: הגונב או הגוזל נכסים מההקדש אינו משלם אלא את הקרן בלבד, זאת, שלא כמו דין גנב שבתורה, המשלם תשלומי כפל. מאידך, לענין הקדש דרשו חכמים: 'ישלם שנים לרעהו'[14]: 'לרעהו - ולא להקדש'[15]. והוא הדין אם גזל הקדש מבית הבעלים[16], שנאמר: וגונב מבית האיש'[17] ודרשו חז"ל: 'מבית האיש - ולא מבית ההקדש'[18]. ויש אומרים שהגנבה מההקדש היא בגדר מעילה*, ולכן חייבים עליה קרן וחומש* ואשם מעילות*[19].

מן המדרש

מצוה הבאה בעבירה

א. 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב: כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה? משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שונא גזל בעולה [לפיכך עולה גזולה פסולה] - ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל'[26].

ב. 'אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם כלום, למה? כי אני ה' אוהב משפט, שונא גזל בעולה. ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה? - כשתנקה כפיך מן הגזל... ומתחילת הקרבנות אתה למד: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן - למה נאמר - אדם? אלא אמר הקב"ה: כשתהא מקריב לפני, תהא כאדם הראשון, שלא היה גוזל מאחרים, שהוא היה יחידי בעולם. כך אתה לא תהא גוזל מן הבריות'[27].

דין הגונב את הקסוה[20]: הגונב כלי שרת - מן המקדש... אין בית דין נזקקין לו, אלא הקנאין, המתקנאין קנאתו של מקום פוגעין בו, בשעה שרואין את המעשה[21], וכל שהורגו – זכה[22].


הקסוה אפשרות א:

(משמאל) מזרק ראוי לניסוך המים והיין במדבר רבה פרשה יד.


הקסוה אפשרות ב:

(מימין) צלוחית הזהב שהיתה במקדש לצורך ניסוך היין והמים.


הקסוה אפשרות ג:

(משמאל) 'קשות הנסך' – כלי מכלי השלחן לצורך הנחת הלבונה על גבי שלחן לחם הפנים. כלי זה היה ראוי גם לניסוך בעת הצורך.

מן המחקר

ה'קסוה' מהי?

מצינו שהאחרונים דנו בהסברת המושג 'קסוה'. בירושלמי מבואר, שמקור המושג בלשון התורה - 'קשות הנסך' שהוא כלי מכלי המקדש. ואכן, מובא בענין זה במדרש, שהקשוות הם כלי מכלי השולחן, שניתן לנסך בו יין או מים, וכלשון המדרש: 'קרבנו קערת כסף אחת... למה צריך לומר בהן 'קערה האחת', 'מזרק האחד'? אלא מלמד, שהיו [הכלים] מקדשים את [הקטורת או המאכל] הנופל לתוכן, ונפסלין אחר כן... בלינה. וכן הוא אומר (שמות כה): קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו אשר יוסך בהן, בהן היו מנסכים [ראויים לנסך יין או מים על גבי המזבח]. והלא כבר נאמר – 'ואת קשות הנסך'? ומה אני מקיים: 'אשר יוסך בהן'? - אלא מלמד, שהיו מקדשים את הנופל לתוכן ונפסלין... בלינה'[23]. בהמשך לאמור, יש שהסבירו את המושג קסוה שענינו, אכן, כלי לניסוך היין, והמיוחד בהלכה זו של 'הגונב את הקסוה', בכך, שהיה מעשה, שעמדו הצדוקים וגנבוהו, שכן, כפרו בניסוך המים, והם שגנבו את 'הקסוה', כדי למנוע מן הכהנים לקיים מצות ניסוך המים בחג הסוכות[24]. בתוספות למדו מ'אשר יוסך בהם' שמדובר על כלי במקדש הסוכך על אחרים, וכגון, המנקיות שבשולחן, שעליהן מונח לחם הפנים, והן סוככות כסוכה על הלחם שתחתיהן[25].


הקסוה - בזיך לבונה לשולחן לחם הפנים

התמונה נראים שני בזיכים עשויים זהב בהם הניחו לבונה. כל בזיך מכיל קומץ לבונה בלבד. יתכן שמשום כך הביאו חז"ל דוגמה של 'הגונב את הקסוה', כי הבזיכים קטנים ונוח להעלים אותם בבגדים בעת הגניבה.

[1] ויקרא א, א – ג.

[2] תנחומא ישן צו, סימן ב.

[3] ראה סוכה ל, א. וכן אבן עזרא ויקרא א, ג.

[4] תוספתא תרומות א, ו.

[5] רמב"ם איסורי מזבח ה, ז.

[6] סוכה ל, א.

[7] ישעיהו סא, ח.

[8] רמב"ם איסורי מזבח ה, ז.

[9] עיין כסף משנה שם.

[10] גיטין מב, ב. ורמב"ם שם.

[11] ירושלמי גיטין ה, ו. ועיין תוספות יום טוב גיטין ה, ו. שכתב שהבבלי חולק כל כך.

[12] רמב"ם איסורי מזבח ה, ח. ומבואר במפרשים, על פי הגמרא בראש השנה ו, א: 'דכל היכא דאיתיה - בי גזא דרחמנא איתיה', שבכל מקום שנמצא הקרבן של הנגזל – באוצר ההקדש הוא נמצא.

[13] רמב"ם ביכורים ב, יב. על פי הירושלמי.

[14] שמות כב, ח.

[15] מכילתא שמות כב, ח.

[16] בבא קמא עו, א. רמב"ם גנבה ב, א.

[17] שמות כב, ו.

[18] בבא קמא סו , א.

[19] ראב"ד גנבה ב, א. ועיין ברמב"ם מעילה א, א. וכן שגגות ט, ח. שם מבואר, שגנבה מצד עצמה אין בה מעילה אלא אם כן נהנה ממנה שווה פרוטה.

[20] בסנהדרין פא, ב. הגירסא קסוה. בירושלמי מסכת סנהדרין ט, ז. 'הקסווה', ומבואר שם – 'כלי משל בית המקדש היה, כמה דתימא - ואת קשות הנסך'.

[21] רש"י סנהדרין פא, ב. מדברי ראשונים ואחרונים עולה, שהדין שקנאים פוגעים בו, נאמר רק בשעת מעשה, כשהם רואים אדם הגונב כלי מכלי המקדש, אזי אינם מביאים אותו לבית דין, זאת, מאחר שיש חילול השם בעובדה, שהגנב החציף פניו לגנוב מבית ה' (ראה תורת חיים סנהדרין שם). מאידך, אם לא ראוהו בשעת מעשה, יביאוהו בפני בית דין ודינו כמועל בזדון, אזי, אם נהנה מהגנבה שוה פרוטה לוקה, ובענין זה נאמרה ההלכה ברמב"ם (מעילה א, ג): 'כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו... והוא הדין לשאר כל קדש שהוא להשם לבדו, בין מקדשי המזבח בין מקדשי בדק הבית, אם נהנה בהן שוה פרוטה לוקה'.

[22] סנהדרין פב, א. רמב"ם סנהדרין יח, ו.

[23] במדבר רבה יד.

[24] ראה ערוך השלם ערך 'קסוה'.

[25] תוספות מנחות צו, ב. ד"ה: 'לא היה'.

[26] מסכת סוכה ל, א.

[27] מדרש תנחומא פרשת צו, ב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש