גיזה ועבודה


גיזה ועבודה: איסור גיזה ועבודה בבהמת קדשים.

נאמר בתורה: 'כל הבכור אשר יולד.... לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך'[1]. בכתוב נקבע איסור לעשות עבודה בבכור, כמו כן קיים איסור לגזוז את צמרו. מפסוק זה למדו חז"ל הלכה כללית, שאיסור זה נוהג בכל קדשי מזבח*, האסורים בגיזה ועבודה, והעובר על איסור זה לוקה[2], אך אין הקרבן נפסל בכך[3]. באשר לקדשי בדק הבית, גם הם נאסרו בגיזה ועבודה, אלא שהאיסור הוא מדברי סופרים, לפיכך, העובד בבהמה שהוקדשה לבדק הבית או הגוזז ממנה אינו לוקה, אך מכים אותו מכת מרדות[4]. מהמילים – 'כל הבכור' למדו חז"ל, שאפילו בעל מום מתחייבים עליו בגיזה ועבודה[5].

מקור הדין: יש הלומדים איסור גיזה ועבודה בכל הקדשים מלשון הפסוק: 'כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך, הזכר תקדיש לה' אלהיך, לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך', כלומר, כוונת התורה, שכל מה שאדם מקדיש בבקרו ובצאנו [קדשי קדשים וקדשים קלים] יהא אסור בגיזה ועבודה[6]. חז"ל ביארו, שאין כוונת הפסוק לאסור רק גיזה ועבודה כדרכם, כגון, עבודה בשור וגיזה בצאן*, אלא אף ליתן את האמור של זה בזה, כגון שחרש בשדה באמצעות כבש או עז[7], אלא שדיבר הכתוב בהווה[8], ולמדו זאת, מייתור אות 'ו' במילים 'ולא תגוז', הבאה להוסיף על ענין הראשון, ליתן את האמור בצאן - בשור, ואת האמור בשור - על צאן, שעל שניהם חייבים בגיזה ועבודה[9]. ויש מפרשים: שהוקשו שור לצאן בפסוק לכל דיניהם[10].

הגיזה-הגדרתה ושיעורה: הגוזז מבהמת קדשים כדי רוחב 'סיט הכפול' לוקה[11]. שיעור זה נאמר על גיזת בהמה אחת, אך אם גזז פחות מכשיעור מכמה בהמות, עד שיצטרפו כולם לכשיעור רוחב הסיט הכפול, אינו לוקה[12]. התולש אינו כגוזז, לפיכך, התולש צמר מבהמות קדשים אינו חייב אלא מדרבנן[13].

הגיזה להלכותיה: השוחט בהמת קדשים, וצריך לתלוש את השיער שבצואר לצורך השחיטה*, כדי שתצא השחיטה ללא תקלה, יתלוש ויפנה מקום לסכין מכאן ומכאן, ובלבד שלא יזיז את הצמר שתלש, אלא ישאירנו דבוק לשאר הצמר שבעור הצואר, זאת, כדי שלא יאמרו שעושה גיזה בקדשים[14]. יש אומרים שהתלישה המותרת לשחיטה, היא תלישה כדרכה, והותרה מכיוון שתולש אינו כגוזז[15]. ויש אומרים שהתלישה אסורה אף מדרבנן לצורך השחיטה, אלא צריך לפנות את שיער הבהמה לצורך השחיטה, ואם נתלש מותר מפני שאינו מתכוון[16]. כל ההיתר שנאמר בתלישה לצורך שחיטה, אינו אלא ביד, אך בכלי – הדבר אסור משום שנראה כגוזז[17]. כשם שהותרה תלישת שיער בהמת קדשים לצורך שחיטה, כך הותרה תלישת שיער לצורך בדיקת מום המתגלה בבהמה להראותו למומחה, ותולש מכאן ומכאן לבדוק את המום[18]. כמו כן, הותרה גזיזת שערות שחורות שהתגלו אצל פרה אדומה, כשעיקרן של השערות בצבע אדום, וזאת, אף במספריים, שכן אינו מתכוון לגזוז וליהנות משער הבהמה אלא לתקן את הבהמה לבל תיפסל. כמו כן, בדבר שאינו שכיח, כגון פרה אדומה לא גזרו חכמים[19]. במקרה זה, אף אם יגזוז שערות אחרות, או יותר מכדי הצורך אינו עובר[20].

הנאה מגיזת קדשים: בהמת קדשים שצמרה נגזז בידי אדם, כיון שהגיזה נעשתה באיסור הגיזה אסורה. מאידך, באשר לשיער שנשר מאליו, יש להבחין בין שני מקרים: האחד: שיער שנשר בהיות הבהמה תמימה בטרם נפל מום בבהמה. בהמה זו אם היתה בהמת בכור* או בהמת מעשר*, אסור ליהנות מן הגיזה שלה אפילו לאחר שנשחטה, גזירה שמא ישהה את הבהמה מלהקריבה, כדי ליהנות מן הצמר ההולך ונושר ממנה בטרם הקרבה. השני: כשנשר שיער מבהמת חטאת*, או מבהמת אשם*, בזה אין חשש שמא ישהה את קרבנו, שכן דרכו של אדם שהוא ממהר להביא את קרבנו כדי להתכפר, ולכן במקרה זה, הותר לו ליהנות מהשער, אבל רק לאחר מות הבהמה[21].

עבודה בקדשים כיצד? הכלל להגדרת עבודה האסורה בקדשים הוא, שכל עבודה שהיא לצורכה של בהמת הקדשים מותרת, כגון: קשר את הבהמה כדי לשמור עליה ולהאכיל אותה, וכיוצא בזה. מאידך, כל עבודה שאינה לצורך הבהמה אלא להנאתו, הרי זו עבודה אסורה, כגון, נשען עליה או רכב עליה, או החזיק בזנבה כדי לעבור את הנהר וכיוצא בכך, הרי זה עובר באיסור עבודה וחייב מלקות[22].


העבודה האסורה להלכותיה: כל בהמה שהוקדשה, אין לעבוד בה בחריש בשדה, במשיכת עגלות או נשיאת משאות כבדים. אף משא קל אין לתת עליה כשהוא לצורך הבעלים. איסור זה אמור, אף לצורך מצוה, וכגון, כשעולה אדם עם בהמתו למקדש בשבת להביאה כקרבן, אין תוחבין לבהמה סכין של שחיטה בצמרה או בין קרניה[23]. יש שאמרו שאף לחלוב בהמת קדשים אסור משום עבודה[24]. מאידך יש אמרו שאינו אסור אלא מגזירת הכתוב ולא מחמת איסור עבודה[25]. להלכה אסרו חכמים לחלוב בהמה משום גיזה ועבודה[26]. כמו כן, אין מרביעים על בהמה לא את הבכור ולא את פסולי המוקדשים, משום שגם זאת נקראת עבודה[27]. אין להסמך ולהשען על בהמת קדשים, עם זאת, כשבאים לקיים מצות סמיכה* על הקרבן שהיא 'בכל כוחו' ועל ראש הקרבן, עבודה זו התירו חכמים, ואפילו בשבת, ולא גזרו משום שבות, כיון שהוא צורך מצוה במקדש[28].

איסור עבודה בבהמת קדשים

בציור משמאל נראה אדם חורש בשוורים, וזו אחת מן העבודות האסורות מן התורה בבהמת קדשים.

בציור מימין נראה אדם רוכב על גמל, וכשהגמל נתרם לבדק הבית הרכיבה עליו אסורה מדברי סופרים.


גיזה ועבודה להלכותיהן: בהמה שהיא ספק קדשים, כגון ספק בכור וכד', אסורה בגיזה ועבודה, עם זאת העובד בה או הגוזז אותה אינו לוקה[29]. וכן המקדיש אבר אחד מן הבהמה, הרי זה ספק אם הבהמה אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה ואין לוקים עליו[30]. בהמת קדשים שהוקדשה כשהיא תמימה, ולאחר מכן נולד בה מום*, או שהוקדשה כשהיא בעלת מום עובר*, הרי היא אסורה בגיזה ועבודה עד שתישחט. אבל אם הקדיש בעלת מום קבוע למזבח, אינה אסורה בגיזה ועבודה מן התורה אלא מדברי סופרים בלבד. לאחר פדיונה של הבהמה, הרי היא חולין ומותרת בגיזה ועבודה, חוץ מבכור שאסור בגיזה ועבודה לעולם, מפני שקדוש מתחילתו[31]. בכור שישראל וגוי* שותפים בו, מותרת הבהמה בגיזה ועבודה, זאת, 'מפני שאין קדושה לחצאין' והמחצה של גוי פוטר מבכורה[32]. ויש שכתבו, שיש כאן דין מיוחד בבכור, שכן, אמרה תורה בבכור: 'כל פטר רחם לי, וכל מקנך תזכר', וכשיש לגוי בבהמה אפילו חלק אחד מאלף אין זה 'כל מקנך'[33]. בהמות שהקדישו גויים אף הן אסורות בגיזה ועבודה[34]. אדם שהקדיש עובר בבטן אמו למזבח, האם אסורה בעבודה, מפני שעבודה באם מכחשת את העובר. מאידך, מותרת היא בגיזה,שאין בגיזה כדי להכחיש את העובר, ואין בה נזק כל שהוא עבורו[35].

הגוזזים

[1] דברים טו, יט.

[2] בכורות כה, ב. רמב"ם מעילה א, ז. ספר המצוות לא תעשה קיג- קיד.

[3] תוספתא פרה ב, ה.

[4] בכורות כה, א. רמב"ם מעילה א, יב.

[5] ספרי דברים טו, יט וכן הוא ברמב"ם מעילה א, ט.

[6] ספרי דברים טו, יט.

[7] כך עולה מפשט דברי הרמב"ם במעילה א, ז. אך גירסת הרגמ"ה והשטה מקובצת בגמרא בכורות כה, א. שאין חייבים בגיזת השור אלא על זנבו בלבד.

[8] רש"י על התורה דברים טו, יט.

[9] בכורות כה, א. ורש"י שם ד"ה 'לא תעבוד'.

[10] סמ"ג לאו שמא.

[11] רמב"ם מעילה א, ז. שיעור זה נלמד מהלכות שבת. בהגדרת שיעור 'מלא רוחב סיט כפול' נאמרו דעות שונות: דעת הרמב"ם בפירוש המשנה שבת יג, ד. שהסיט כפול הוא שליש ה'זרת', שה'זרת' חצי אמה – שהוא כעשרים וארבע ס"מ, וממילא 'הסיט כפול' - כשמונה ס"מ. אך יש בענין זה דעות נוספות ראה רמב"ם הלכות שבת ט, ז. כן ראה רש"י תמורה לד, א. ד"ה 'מלא הסיט'. וכן רש"י שבת קה, ב.

[12] מנחת חינוך מצוה תפד.

[13] רא"ש בכורות ג, ה. אך בגמרא וברמב"ם נאמר: 'תולש אינו כגוזז'.

[14] משנה בכורות כד, ב. רש"י שם ד"ה 'ובלבד'. רמב"ם מעילה א, יא.

[15] פירוש ראשון בתוספות בכורות לד, ב. ד"ה 'והיינו'.

[16] פירוש שני בתוספות בכורות לד, ב. שם.

[17] בכורות כה, א. שו"ע יו"ד שח, ג.

[18] בכורות כד, ב. רמב"ם מעילה א, י.

[19] בכורות כה, א. רש"י שם ד"ה 'גוזז'. רמב"ם פרה א, ג.

[20] תוספות בכורות כה, א. ד"ה 'גוזז במספרים'.

[21] הלכות מעילה א, י.

[22] משנה פרה ב, ג. ירושלמי פסחים ו, א. עיין ברמב"ם פרה א, ז.

[23] פסחים סו, א. ולכן, בערב פסח שחל בשבת, שהעם נהגו להוליך את הסכין על הבהמה – כמתואר שם, מדובר שהבהמה היתה חולין וטרם הוקדשה, ולכן נתנו עליה סכין. רק משהגיעו למקדש הקדישו את הבהמה. רמב"ם קרבן פסח א, יט.

[24] רבינו גרשום מאור הגולה בכורות ו, א.

[25] תוספות מעילה יב, ב. ד'. ד"ה 'חלב'

[26] פירוש המשנה לרמב"ם מעילה ג, ז.

[27] מועד קטן יב, א. ורש"י שם רמב"ם מעילה א, ט. ומשנה למלך שם.

[28] חגיגה טז, ב. ורש"י שם. ורמב"ם חגיגה א, ט.

[29] בכורות יח, א רמב"ם מעילה א, ח.

[30] תמורה יא, ב. רמב"ם מעילה א, יג.

[31] בכורות יד, א. רמב"ם מעילה א, ט.

[32] בכורות ט, ב. רש"י שם ד"ה 'בשלך'.

[33] בכורות ג, א. רמב"ם בכורות ד, א.

[34] מנחת חינוך מצוה תפד.

[35] תמורה יא, ב. רמב"ם מעילה א, יג.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il