בני יונה


בני יונה: קרבנות מן העוף כוללים שני מינים: בני יונה וכן תורים – המשותף והמפריד ביניהם[1].

נאמר בתורה בענין קרבן הבא מן העוף*: 'וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לה', וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה[2]'. בקרבנות העוף נצטווינו להביא להקרבה אחד משני סוגי העופות, תורים* או בני יונה. מובא בדברי חז"ל, שכאשר מביאים מן העוף הנקרא 'תור' מביאים תור גדול, וכשמביאים 'בן יונה' מביאים בן יונה קטן – כמבואר להלן. המושג 'תור' מובא בתורה בלשון זכר, ואילו היונה באה בלשון נקבה, עם זאת, להלכה, ניתן להביא כקרבן מן העוף הן זכר והן נקבה[3].

שלבי הגידול של תורים ובני יונה: אחד המושגים הקשורים לזמן המעבר בתהליך הגידול של בן היונה והתור, ולאיבחון בין תקופת קטנותם לזמן בו הם נקראים גדולים, הרי זה 'תחילת הציהוב'. הבנת מושג זה הנזכר במשנה לאשורו, הכרחית להבנת המקורות העוסקים בענין.

בתהליך הגידול של התור והיונה קיימים חמישה שלבים:

א. שלב בו היונה מוגדרת כגוזל רך. ביום הראשון להתבקעות הביצה יוצא הגוזל כשהוא עטוף מעטה דק של שערות דקות.


תורים בשלב הראשון לגידולם

תורים מם הזן המצוי הנקרא 'צוצלת' - כפי שהם נראים בימים הראשונים לאחר התבקעות הביצה.

ב. השלב השני לגידול, הוא צמיחת פלומה דקה של נוצות המכסה את גוף הגוזל הרך, תקופה זו נמשכת כשלשה שבועות.

ג. שלב שלישי בו משתחרר הגוזל מן האוכל שמביאים לו ההורים בפיהם, ומתחיל לגדל נוצות של ממש ואף לפרוח, תקופה זו נמשכת כשלושה חדשים.

ד. בשלב הבא משיר העוף את כל נוצותיו ומתחיל מחזור שני של גידול נוצות הנמשך כחודשיים. במהלך תקופה זו מתחילות להופיע נוצות צהובות – חומות - אדומות על צווארו של העוף. תקופה זו נקראת 'תחילת הציהוב'. אין כוונת הדבר לצבע צהוב, שכן, גוון זה מצוי בעופות אלו במהלך כל תקופת הגידול בצורות שונות וגוונים שונים. למילה 'ציהוב' משמעות נוספת, במובן של ברק, בוהק, צבעים זוהרים וכד'[4]. תופעה זו מופיעה רק בשלב בו העוף גדול וגופו מתעטף במעטפת הנוצות החדשה המגוונת והבוהקת. לכך קוראים חז"ל והפרשנים – 'ציהוב'. בתקופה זו יצא העוף משלב של 'אפרוח' ועוף קטן, והופך להיות בוגר וגדול – פשוטו כמשמעו, וראוי לבנות קן עם בת זוגו[5].


ה. מכאן והלאה – כלומר סוף 'הציהוב' - התורים נקראים גדולים וכך בני היונה, ומעתה הם בונים קן לעצמם כזוג בוגרים.

בני יונה בשלב השני לגידולם

בני יונה נראים בתוך הקן, ופלומה צהובה עוטפת את גופם.


הגדרת 'תורים' ו'בני יונה': כאמור, באשר לעוף הנקרא 'תור' התנאי להקרבה הוא, שיהא בוגר וגדול, אך אם התור קטן, ובגדר אפרוח, הרי הוא פסול להקרבה. לא כן ב'בן יונה', שם התנאי בתורה הפוך: בן יונה מובא לקרבן על המזבח דווקא בהיותו בגדר אפרוח וקטן מידות, ובלשון הגמרא: 'תורים - גדולים ולא קטנים. בני יונה - קטנים ולא גדולים'[6]. הגדלות הפוסלת בבן יונה אינה ענין של ימים או שבועות, אלא כמובא לעיל גדלות של חדשים, וכמובא בראשונים: 'בני יונה גדולים הרבה – אסורים'[7]. ממילא, אם הביא המקריב בן יונה בוגר וגדול, הרי זה פסול להקרבה. המקור לכך הוא דרשת חז"ל: 'מן התורים - ולא כל התורים', אלא הבוגרים שבהם בלבד כשרים. 'ומן בני היונה – ולא כל בני היונה'[8], כלומר, דווקא בני יונה כשרים, דהיינו, אפרוח צעיר ולא בוגר.

תור בשלב הרביעי לגידולו

תור גדול בגילו, נוצותיו מתחילות להאדים, והן זוהרות בעיקר סביב הצואר (ראה צילום) ובסוף הציהוב הוא ראוי להקרבה. התמונה באדיבות ד"ר זהר עמר (מסורת העוף).

שלב הגדילה של העופות מאימתי? במשנה נזכר המושג 'תחילת הציהוב', כשלב המעבר בין הקטנות לגדלות, וכלשון המשנה: 'תחילת הציהוב בזה ובזה פסולין'[9], פירוש הדברים: כאשר העוף גדל ומשיר את נוצותיו ומופיעות נוצות צבעוניות ומגוונות בצווארו, מיד עם הופעתן בן יונה נפסל. לא כן התור, אין די בהופעה זו כדי להכשירו כגדול והוא עדיין בגדר קטן, ואינו כשר אלא עם הופעת ה'זיהוב', כלומר, השלמת הופעת הנוצות החדשות על גופו בכל גווניהן וזוהרן[10], זאת, כאמור, בשלב בו החליף העוף את מעטה הנוצות שגידל בהיותו קטן.


תור בשלב החמישי לגידולו

השלב החמישי לגידול התור הוא 'סוף הציהוב' (ראה צילום) שלב בו ראוי התור להקרבה.

שני זמנים בהם נפסל בן יונה: מצינו דעה, שבן יונה נפסל בשני זמנים אפשריים, האחד: בן יונה כשר כל עוד לא הגיע ל'תחילת הציהוב' - כנ"ל. השני: בן יונה כשר כל עוד בני היונה 'יעלעו'[11], כלומר, כל זמן שעוקר אדם את כנף העוף ממקומה, ומתמלא מקום חיבור עצם הכנף לגוף בדם[12], הדבר מעיד כי עדיין הוא בגדר אפרוח. מבין שני זמנים אלו הזמן שיקדם - הוא הפוסל בבן יונה[13]. מאידך, הפסול בתור, כאמור, הוא דווקא בטרם יגדל, אולם משעה שנוצותיו הזהיבו והבהיקו – כנ"ל, משם והלאה כשר עד סוף ימיו[14]. מצינו דעה, שהכשרות של בן יונה להקרבה אינה מיומו הראשון כנ"ל, שכן, בהיותו גוזל רך הרי הוא מאוס, ואינו כשר אלא משיגדל בימים אחדים[15].


בני יונה בשלב החמישי לגידולם

כאשר בני היונה מגיעים לשלב החמישי, שהוא שיא גידולם, הנוצות סביב הצואר מקבלות את הגוון המיוחד שלהן, ומאותה שעה בני היונה פסולים לקרבן. התמונה באדיבות ד"ר זהר עמר (מתוך ספר מסורת העוף).

מעולם המחשבה

ישראל נמשלו ליונה


'מן התורים או מן בני היונה' – מפרש הרמב"ן: 'בחר הכתוב בשני המינים האלה בשביל שהן מצויין וקרובים להתפש [בציד] יותר, כמו שהזכירו רבותינו [בענין קרבנות הבהמה ויקרא רבה כז, ו]: שה כשבים ושה עזים, שיקריב מן הגדלים על אבוסו [והם תחת ידו] ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא. אבל רצה בתורים הגדולים, בעבור פרישותן... שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם. וכן ישראל דבוקים בה' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם. אבל היונים קנאים מאד, ובקנאתם יתפרדו ויחליפו, על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם [שיגדלו] ויזדווגו, כי היונה בקטנותה - אז [יש] תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות. והזכירו רבותינו, כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או ביצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם, והיונה לא תעזבנו בשום ענין. וכן ישראל, לא יחליפו בוראם ותורתו לעולם, אלא: או יהודי או צלוב! שמות רבה מב, ט[16].

מן המדרש

טעם הקרבן

'מאימתי תורין כשרין? – משיזהיבו! ומאימתי בני יונה פסולין – משיצהיבו! מפני מה תורין גדולין כשרין? - שכיון שאבד זוגו שוב אינו מזדווג לזוג אחר. אבל היונה היא פותה אין לה לב, לפיכך קטנים כשרים קודם שיזדווגו'[17].

קרבן בני יונה

בציור נראית יולדת שאינה עשירה, המביאה 'קן' של בני יונה כקרבן לאחר לידתה.

[1] עיין ערך 'תורים' ועיין 'עוף'.

[2] ויקרא א, יד.

[3] תמורה יב, א. רמב"ם איסורי מזבח ג, א.

[4] ראה ערוך ערך 'צהב', וכן ערוך השלם, שם מובאות דוגמאות של 'ציהוב' במובן של זוהר והבהקה, כגון: 'צהבו פניו' – זרחו. 'כלבים צהובים זה לזה' – רוגזים. 'וכיעסתה צרתה – מצהבה לה' – האדימה את פניה, ועוד. וראה 'תפארת יעקב' לחולין כב, המסביר כך במפורש, ומרחיב בענין זה.

[5] ראה חולין קלט, א. ברש"י ד"ה 'במקדיש פירות שובכו', וכתב שם שאם היונים מרדו ויצאו מקינם וקיננו במקום אחר, הרי אלו גדולים, ונראית כוונתו לומר, שבנו להם קן זוגי, וזה סימן הגדלות הפוסל בהם, עיין שם. יש מן האחרונים שאף הוסיף מסברא, שמשום כך קוראת התורה ליונים 'בני יונה', לומר: כל עוד היונים צעירים וטרם בנו את ביתם המשפחתי, הרי הם בגדר בני יונה וכשרים להבאתם על המזבח, לא כן כשהם בוגרים ובנו להם קן משל עצמם אזי נפסלים.

[6] חולין כב, ב. ספרא ו, ח. וכך מובא ברמב"ם להלכה, איסורי מזבח ג, ב: תורים – קטנים פסולים. בני יונה – גדולים פסולים'.

[7] ספר החינוך קצג.

[8] ספרא ויקרא א, יד.

[9] רמב"ם איסורי מזבח ג, ב.

[10] זו לשון הרמב"ם בהסברת המושג 'תחילת הציהוב': 'תחילת התגוונות הנוצות' [בתרגום הרב קאפח. ותרגום אבן תיבון – 'תחילת צבע הנוצה']. אם היה זה במין היונים - כבר יצאו מגבול הקטנות ולפיכך אינם כשרים, ואם היה זה במין התורים, הרי טרם הגיעו לגבול הגדלות בכדי שיקראו תורים, ולפיכך אינם כשרים'. פירוש המשנה לרמב"ם חולין א, ד. כך היא גם שיטת רש"י חולין כב, ב. הכותב: 'משיזהיבו - שיהא כנפי גופן [של התורים] גדולים ואדומים ומזהיבים [ומבריקים] כזהב [הרי הם גדולים וכשרים]'. ואילו 'משיצהיבו [התורים, וכך בני היונה] משיתחילו לצהב עדיין הם פסולים'. ההסבר האמור הוא על פי השיטה דלעיל, שה'ציהוב' הנדון במשנה ענינו בתקופת הגדלות, והמחזור השני של הנוצות. כך גם פירש ר' חנוך אלבק בפירושו למשנה בחולין א, ד. מאידך, יש המסבירים את כל ענין הגדלות והציהוב, שהמדובר הוא, בשלב התחלתי, כלומר, שלבים א – ג הנזכרים לעיל. בשלב זה בן היונה עדיין בגדר גוזל בן ימים אחדים, וה'ציהוב' הוא פלומת השערות הצהובה המופיעה מיד עם התבקעות הביצה ויציאת האפרוח לאויר העולם. לשיטה זו, אין בני היונה כשרים אלא בימים הראשונים לחייהם. נמצא, לדעה זו, שפרק הזמן בו ניתן להקריב בן יונה קצר ביחס לדעות אחרות, והדבר מעורר קשיים לא מעטים. ראה סקירה מסודרת של הדעות השונות בספר 'מסורת העוף' מאת ר' זהר עמר (עמ' 203 והלאה). אנו הבאנו את השיטה כפי שנראית מפשט הגמרא והראשונים, שהמושג 'גדולים' ענינו שהעוף בן חדשים אחדים.

[11] חולין כב, ב. המקור לביטוי זה באיוב לט, ל: 'וְאֶפְרֹחָיו יְעַלְעוּ דָם', ומפרש רש"י שם, שאפרוחי הנשר: 'יעלעו [יבלעו דם מפי אביהם]- ואינן אלא כפי מדת בולעו דם ומים, ונראה כבולע הרבה, כאומר: על על!' וראה 'יד רמה' לסנהדרין יא, א. מה שכתב בענין זה.

[12] אין המומים פוסלים בעוף, פרט לחסרון איבר כדוגמת: יבש עינו, נסמאת עינו, נקטעה רגלו וכד', רמב"ם איסורי מזבח ג, א. ראה ערך 'עוף'.

[13] ערוך השלחן איסורי מזבח נג, ח.

[14] זה לשון הרמב"ם איסורי מזבח ג, ב: 'תחילת הציהוב בזה ובזה פסול. ועד מתי יהיו בני יונה כשרים? - כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם, והתורים כשרים משיזהיבו'. נראה שמקור דבריו בתוספתא חולין א, טו. האומרת: 'בני יונה [נפסלים] משיעלעו [דם עד שיפסיקו] או עד שיצהיבו. תורין [כשרים] משיפריחו [יצהיבו ויפרחו באויר, וכשרים] אפילו הן זקנים. נמצאת אומר: כשר בתורין - פסול בבני יונה. כשר בבני יונה - פסול בתורין'.

[15] רש"י חולין כב, ב. ד"ה: 'מאימתי', ונראה שההבדל בפרשנות בין רש"י והרמב"ם הוא, שהגירסא שלפני רש"י היתה – 'מאימתי', ואילו הגירסא שלפני הרמב"ם היתה 'עד אימתי'.

[16] רמב"ן ויקרא א, יד.

[17] פרשת ויקרא דף ה, א.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש