בית שני


בית שני: בית ה' שנבנה מחדש בירושלים, לאחר חורבן הבית הראשון*, ועמד מאות שנים, עד לחורבנו בידי מלכות רומי.

בטרם חרב בית ראשון, כבר נבאו הנביאים על חורבנו. כן נתנבאו על בניינו של בית המקדש השני. כך ניבא ישעיה הנביא על הכרזת כורש*: 'האומר לכורש – רועי... והיכל תִוָסד'[1]. ירמיהו הנביא ניבא על תקופת הגלות בת שבעים שנה: 'כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה... להשיב אתכם אל המקום הזה'[2]. אכן, נתקיימו הנבואות כלשונן[3], ככתוב: 'כה אמר כורש מלך פרס… והוא פקד עלי לבנות בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו ה' אלהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה, ויבן את בית ה' אלהי ישראל'[4]. כורש הוציא את אוצרות בית ה' והכלים שנלקחו על ידי נבוכדנצאר* מלך בבל, ומסרם לעולים ארצה להחזירם לעבודה בבית ה'[5]. כן הכריז, כי מי שלא יעלה, יתן לעולים ארצה כסף וזהב מרכושו, לבנין בית ה'[6]. בהתאם לקריאתו, עלו ארבעים ושנים אלף שלש מאות ששים איש לארץ ישראל[7]. מייסדי הבית השני היו זרובבל* בן שאלתיאל מצאצאי בית דוד ויהושע בן יהוצדק* הכהן הגדול. בין העולים היו חגי*, זכריה* ומלאכי*, ומבואר בתלמוד, שמסרו בפני העולים עדויות בענין בנין הבית: אחד העיד על המזבח ומידותיו, והשני העיד על מקום המזבח, והשלישי העיד על מסורת שבידיו בענין ההלכה, שנצרכה להם באותו דור, ש'מקריבין אף על פי שאין בית'[8]. בית שני עמד על תילו ארבע מאות ועשרים שנה[9], מתקופת מלכות פרס ועד לחורבנו בידי מלכות רומי.

בנין הבית וחידוש העבודה: בראש השנה הראשון לבואם לארץ ישראל, בחודש תשרי, נאספו העולים כאיש אחד, הקימו את המזבח בין חורבות המקדש, וחדשו את עבודת הקרבנות[10]. הרגל הראשון שהתקיים, היה חג הסוכות אשר קיימוהו כהלכתו[11]. בניית ההיכל החלה בשנה השנית לבואם בחודש אייר[12]. זאת, במעמד מרומם המלווה בתקיעת חצוצרות[13]. בנין הבית השני היה כרוך במאבקים, שכן, עמי הארץ שהועברו ארצה על ידי סנחריב מארצות הצפון, החלו להפריע לבניית המקדש, ושלחו כתב שיטנה אל ארתחשסתא כדי לגרום להפסקת הבניה[14]. אכן, הבניה הופסקה למשך שמונה עשרה שנים עד שנת שתים לדריוש[15]. בשנה זו הוכיח חגי הנביא את ישראל וזרזם לגשת לבנין הבית, ובעשרים וארבעה לחודש אלול החלה מלאכת הקמת הבית, ללא אישור מטעם המלכות[16]. הנחת היסודות לבנין הבית נעשתה ברוב עם ובתרועת חצוצרות. במעמד זה בכו זקני הבית הראשון בכיה של שמחה וצער, בראותם כי הבית השני נופל בגדלו ובתפארתו ביחס לבית הראשון[17]. עם זאת, נבא חגי הנביא: 'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון'[18], ומסבירים חז"ל, שנבואתו התקיימה, שכן, בית שני נבנה בסופו של דבר, כשהוא גדול וגבוה מן הראשון בקומתו, וגם היה קיים יותר שנים מאשר הבית הראשון[19]. בתום ארבע שנים לבניינו, בשלשה באדר בשנת שש למלך דריוש – עשרים ושתים שנים מאז החלה העבודה במקדש - נחנך המקדש בהשתתפות קהל ישראל בשמחה, בטהרה ובחדוה[20].


'מקריבין אף על פי שאין בית'

אחת ההלכות שקיימו עולי בבל עם עלייתם ארצה היתה, להתחיל בהבאת קרבנות למרות שהבית עצמו חרב. אנשי בית שני בנו מזבח ובראש השנה החלו בהקרבת קרבנות (בציור במרכז). כך חודשה העבודה, למרות שמקדש שלמה נשאר בחורבנו, ולמרות האיסור מטעם מלך פרס לבנות את הבית מחדש.

פתרונות הלכתיים במהלך בנין הבית: עם בואם של עולי בבל לחצרות המקדש, היו צריכים למצוא פתרון לבעיות מעשיות והלכתיות, כדי להתחיל בעבודת הקרבנות מיד וללא שהות מיותרת. בתלמוד מצינו פתרונות מעשיים והלכתיים, שהנחו את העולים מייסדי הבית השני.

גילוי יסודות הבית הראשון: בעיה שעולי הגולה היו צריכים לפתור, היא, מציאת יסודות הבית הראשון*. ומקום המזבח, שכן, יש להעמיד את המזבח על מכונותיו, כלומר, במקום המזבח כפי שהיה בימי בית ראשון ובמקום בו נעקד יצחק[21]. לפי המתואר בתלמוד, חקרו עולי הגולה ומצאו את שרידי יסודות הבית[22]. כן מבואר, שהריחו בין שרידי הכתלים ריח קטורת. כך גם באשר למזבח, הריחו במקומו ריח קרבנות. עוד מבואר שם, ששלשת הנביאים שהיו ביניהם הביאו עמם עדויות ומסורות בדבר מיקומו של המזבח.[23]

הקרבת קרבנות בהעדר בית: בעיה נוספת עמה התמודדו עולי בבל, האם לגשת תחילה לבנין ההיכל, לאחר מכן לבנות מזבח ורק אחר כך לגשת להקרבת הקרבנות, או שמא, לבנות תחילה מזבח בלבד ולהתחיל מיד בהקרבת הקרבנות, זאת, בטרם נבנה הבית? בענין זה, קיבלו את העדות ההלכתית של שלשת הנביאים, שעלו עמהם מן הגולה, ש'מקריבין אף על פי שאין בית'. כך החלו בהקרבת הקרבנות בראש השנה הראשון לבואם, כשההיכל עצמו עדיין בחורבנו[24]

קלעים בעת הבנין: אחת המסורות המובאות בתלמוד מפי עולי בבל, מתארת, כיצד הקימו סביב ההיכל קלעים לצורך העבודה בהיכל. כך הלך ונבנה ההיכל תוך כדי עשיית עבודת הקודש בפנים, כגון, הקטרת הקטורת*[25] והדלקת הנרות, כשמחיצה של יריעות מפרידה בין הכהנים בפנים, לבין בוני הבנין שמבחוץ, לבל יזונו הבונים את עיניהם בנעשה בהיכל[26]. ומתואר במשנה, שכך נבנתה חומת העזרה, כשהקלעים מקיפים אותה סביב[27].

עבודת הקרבנות בטומאה: מן המקורות עולה, כי מאז החלה העבודה בראש השנה, לא הצליחו מייסדי הבית השני להכין את אפר הפרה האדומה ולהטהר. רק בתום עשרים ושתים שנים, בחג הפסח בשנה הששית למלכות דריוש מתואר, 'כי הטהרו הכהנים והלויים כאחד – כולם טהורים!' הווה אומר, שרק במועד זה נמצא הפתרון, כיצד להטהר באפר פרה ולהקריב את הפסח בטהרה[28]. הקרבת הקרבנות משך תקופה זו נעשתה בטומאה. זאת, על פי הכלל: 'טומאה דחויה בציבור'*[29].


חידוש אפר פרה על ידי עולי בבל

עולי בבל שהגיעו לירושלים גידלו את ילדי הכהנים בטהרה. בציור נראים ילדים טהורים בעת שירדו למעין השילוח, כשהם רכובים על גבי שוורים ודלתות שעליהם, במטרה לשאוב מים ולהכין אפר פרה אדומה.

הכנת אפר פרה אדומה: מצינו תיאור בתוספתא, כיצד הכינו עולי גולה את אפר הפרה בתחילת ימי בית שני: 'חצרות היו בנויות בירושלם על גבי הסלע, ותחתיהן חלל מפני קבר התהום, ומביאין נשים מעוברות ויולדות שם, ומגדלות שם בניהן עד שיהיו בני שמונה עשרה שנה, ומביאין שורים ועל גביהן דלתות ותינוקות יושבין על גביהן... מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה'[30].

צורת הבית: בעיה נוספת שהיו צריכים עולי בבל לפתור, היא: האם לבנות את הבית על פי המידות הנזכרות במקדש יחזקאל? והכריעו להלכה, לבנות את הבית במתכונת הבית הראשון, כפי שנבנה בימי שלמה, זאת, על פי תיאור המקדש ומידותיו בספר מלכים, שכן, נבואת יחזקאל בענין זה, לא נתפרשה די הצורך. לפיכך, 'אנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה'. עם זאת, הוסיפו עליו פרטים אחדים שנתבררו להם מתוך תיאור המקדש, המובא ביחזקאל[31].

ההבדלים בין בית ראשון לבית שני: מצינו הבדלים בין בית ראשון לבין בית שני בתחומים שונים, כגון, הבדלים לצורתו החיצונית של המבנה, כן הבדלים הקשורים לכלים וצורתם. חז"ל מנו הבדלים בין בית לבית גם מבחינה רוחנית, שכן, בימי בית שני פסקה הנבואה ורוח הקודש, דבר שהיה לו השפעה על הנעשה במקדש. להלן כמה מן ההבדלים:

האולם*: בימי בית שני היה אורך האולם במזרח מאה אמה, ורחבו בצפון אחת עשרה אמה. לעומת זאת, בבית ראשון היה אורכו עשרים אמה במזרח על עשר אמות בצפון. גובה האולם בימי בית שני היה מאה אמה, לעומת בית ראשון שהיה גובהו מאה ועשרים אמה[32]. בדברי האחרונים מצינו דיון בשאלה, האם היו עמודי יכין ובועז* בחזית האולם בימי בית שני[33].

אמה טרקסין*: בבית שני היו שתי פרוכות אשר הבדילו בין הקדש לקדש הקדשים, וביניהן מירווח אמה, זאת, כתחליף לכותל אמה טרקסין העשוי אבן, אשר הבדיל ביניהם בימי בית ראשון[34].


קדש הקדשים*: גובה קדש הקדשים בבית שני היה ארבעים אמה[35] ואילו בבית ראשון עשרים אמה[36]. בבית שני נותר קדש הקדשים ללא ארון הברית*, אשר נגנז בימי המלך יאשיהו* בסוף ימי בית ראשון. מאחר שנותרה אבן השתיה בלבד, הניח הכהן הגדול את קטורת יום הכיפורים* על אבן זו[37]. עם גניזת הארון, נגנזו עמו שמן המשחה*, מטה אהרן* וצנצנת המן*, שעמדו בסמוך לארון[38]. כמו כן, חסרו בבית שני הכרובים שעשה שלמה.

הקטרת קטורת על אבן השתיה בימי בית שני

ביום הכיפורים הקטיר הכהן הגדול את קטורת יום הכיפורים כשהוא מניח את מחתת הקטורת על אבן השתיה. לפי המובא בדברי חז"ל והרמב"ם, הארון והכרובים נגנזו בימי בית ראשון מתחת לאבן השתיה במעבה האדמה 'במטמוניות עקלקלות'.

הכלים: בבית שני היתה מנורה אחת ושולחן אחד, לעומת בית ראשון שהיו בו אחת עשרה מנורות, ואחד עשר שולחנות[39]. בבית שני נעשה כיור* אחד לקידוש ידיים ורגליים, לעומת בית ראשון בו היו עשרה כיורים על גבי עשר מכונות*. בבית שני הוסיף בן קטין מוכני* לכיור, כן הוסיף ברזים לזירוז העבודה[40]. מובא בתלמוד, שנותרו מספר כלים מימות המשכן, אשר שימשו אף בימי בית שני, כגון: מכתשת* נחושת לפיטום הקטורת, וכן אבוב* וצלצל*, שהם כלי נגינה[41] אשר ניסו לתקנם ולשכללם ולבסוף השאירום כמות שהם.

המזבח: בימי בית שני הרחיבו את המזבח בארבע אמות מדרום וממערב והעמידוהו על שלושים ושתים אמה. זאת, לעומת ימי בית ראשון בו היה רוחב המזבח בבסיסו עשרים ושמונה אמה בלבד, ומבואר בתלמוד, שהדבר נעשה עקב העובדה, שאש של שמים לא היתה מסייעת בבעירת עצי המערכה כבימי בית ראשון[42].

גילוי שכינה: בימי בית שני התמעט גילוי שכינה במקדש ביחס לבית ראשון. כאמור, חסרו בבית שני הארון, הכפורת והכרובים, וממילא חסרה השכינה ורוח הקודש, שכן, מן המקראות עולה, שהופעת השכינה והנבואה באה לידי גילוי מבין שני הכרובים[43]. כן חסרו האורים והתומים*, כלומר, לאחר שנעשה החושן, לא נענה הכהן הגדול באמצעות אבני החושן, עקב חסרון השכינה ורוח הקודש בבית שני[44]. כמו כן, אש התמיד שעל מזבח העולה לא בערה כבימי בית ראשון, שם היתה האש 'רבוצה כארי', ובבית שני נחלשה והיתה 'רבוצה ככלב'[45].

כהן מרובה בגדים*: בימי בית ראשון העמידו במקדש כהנים גדולים, כמצות ה' בתורה למשוח כהן גדול בשמן המשחה*. כך נהגו הדברים עד ימות המלך יאשיהו. משנגנז הארון בימי יאשיה* ועמו שמן המשחה, הפסיקו למשוח כהן גדול בשמן כבעבר. מעתה מינו כהן גדול באמצעות ריבוי בגדים ותוספת של ארבעה בגדי זהב, שהוסיפו על ארבעה בגדי כהן הדיוט, שהיה הכהן לבוש בהם[46]. נמצא, שבימי בית שני לא היה כהן משיח*, שנמשח בשמן אלא רק כהן 'מרובה בגדים'[47].

הכהנים הגדולים: חז"ל מנו כאחד ההבדלים בין בית ראשון לשני את ריבוי הכהנים הגדולים, אשר כיהנו בימי בית שני לעומת מספרם בבית הראשון. רבים מהם שירתו זמן קצר, וחז"ל תולים זאת בחוסר יראת שמים מספקת. לפיכך קראו עליהם את הפסוק 'ושנות רשעים תקצורנה'[48]. במקורות חז"ל מצינו אומדנים שונים, אודות מספר הכהנים הגדולים שכיהנו במהלך ימי בית שני. בתלמוד הבבלי מובא, ששימשו בו יותר משלש מאות כהנים גדולים[49]. לעומת זאת בתלמוד הירושלמי מובא, ששימשו בו כשמונים כהנים. אף מספר זה מרובה ביחס לימי בית ראשון בו שמשו רק שמונה עשר כהנים[50]. בין הכהנים המפורסמים בבית השני, אשר האדירו את קיום המצוות בישראל בכלל ואת קיום המצוות שבמקדש בפרט, ניתן למנות את יהושע בן יהוצדק*, עזרא הסופר*, שמעון הצדיק*, יוחנן כהן גדול*, רבי ישמעאל בן פיאבי*, רבי אלעזר בן חרסום*, רבי יהושע בן גמלא* ועוד.

דברי ימי הבית השני: חכמינו ז"ל הגדירו את ימי הבית השני, כתקופת שיעבוד מתמשכת תחת עול מלכי אומות העולם, הנקראת תקופת 'ארבע מלכיות'. שלטון מלכויות אלו תחילתו בסוף ימי בית ראשון, כשחרב בידי נבוכדאצר מלך בבל – המלכות הראשונה. לאחריו בא השעבוד תחת יד פרס ומדי, אשר תחת שלטונם הוקם הבית. בהמשך באה תקופת שלטון יון החל מימי אלכסנדר מוקדון. לבסוף חרב הבית בידי מלכות רומא היא אדום. בלשון חז"ל בענין ברית בין הבתרים: 'אימה – זו מלכות בבל, חשכה - זו מלכות מדי [ופרס], גדולה - זו מלכות יון, נופלת - זו מלכות רביעית [אדום][51]'. מנין שנות הבית השני - סך ארבע מאות ועשרים שנה - נמנה בידי חז"ל בלשון זו: 'מלכות פרס בפני הבית שלשים וארבע שנה, מלכות יון בפני הבית מאה ושמונים שנה, מלכות חשמונאי [תחת מלכות יון ורומא] בפני הבית מאה ושלש, מלכות בית הורדוס [תחת מלכות רומא] מאה ושלש'[52].

הבנת התקופה חשובה, כדי להעריך את המאמץ והקושי שבהקמת המקדש בתנאים אלה, ואת מסירות הנפש של אנשי בית שני לדורותיהם, אשר קיימו את העבודה במקדש למרות קשיים מבית ומחוץ. כך גם יובנו שאלות שונות הנוגעות לבנין הבית, כגון, מדוע לא העלו את ארון הברית ואת שמן המשחה מן המסתור בו נטמנו במטמוניות בימי יאשיה המלך, שכן, ישראל היו בחרדה, הן במהלך סוף ימי הבית הראשון וכן כל ימי בית שני, כשהחשש היה, שמא יפלשו אויבים למקדש ויטלו עמם את הארון. אכן, מתברר, שבמהלך ימי בית שני נשדד המקדש, לדוגמא, בימי אנטיוכוס[1]. כן עמדה ירושלים לא אחת במלחמה ומצור, כגון בימי פומפיאוס הרומי[2] ועוד.


שער שושן

'שער שושן' נקרא בשם זה, בהוראת מלכות פרס. משניתן האישור לבנין המקדש על ידי כורש, קבע, כי על שער המזרח ייקבע ציור הממחיש את העיר שושן בירת הממלכה הפרסית. זאת להזכיר את שיעבוד ישראל למלכות זו, וכאזהרה מפני מרד (מנחות צח, א. תפארת ישראל מדות א, ג).

מלכות מדי ופרס: חכמינו ז"ל מייחסים למלכות מדי ופרס את הזכות להקמת הבית השני, שכן, כורש* הכריז על תחילת הבנין ואילו דרייוש סייע ועזר להגיע לסיום הבנין. עם זאת, מלכות פרס הכבידה עולה על ראשוני העולים ארצה, עיכבה את העולים מלעלות לירושלים[55], ועצרה את בנין הבית. עולי בבל הקימו את הבית למרות הכל, אך אמרו חז"ל, שעקב מיעוט העולים ארצה - לא שרתה השכינה בבית זה כבימי בית ראשון[56].

מלכות יון: אלכסנדר מוקדון כבש את הארץ, נפגש עם שמעון הצדיק* כהן גדול, ואף נכנס לחצרות בית ה'[57]. המלך נטה חסד ליהודים ולמקדשם, אך ממשיכיו גזרו גזירות שמד, ואף שדדו את המקדש. בימי אפילה אלו קמו מתיתיהו ובניו בני חשמונאי, הניפו את נס המרד, והחזירו עטרה ליושנה בחנוכת המזבח ובהדליקם את המנורה במקדש[58].

מלכות החשמונאים: מבני חשמונאי יצאו מנהיגים, אשר הנהגתם היתה תלויה במדה רבה בחסדי המלכויות השכנות: מלכות אנטיוכיה, מצרים, ורומא. למרות הנצחונות, היו כפופים בחלק מהתקופה לשליטים שונים ואף העלו להם מיסים. כן ערכו מלחמה מתמדת מול שכניהם. במלחמות אלו נהרגו יהודה המכבי, יוחנן, יונתן ואחרים. עם זאת, לא הרפו ישראל מעבודת המקדש, וקיימוה בתנאים הקשים ביותר[59].

מלכות הורדוס: הורדוס נמנה על צאצאי האדומים, שהתגיירו בימי מלכי חשמונאי ועלה לשלטון בחסדי רומא. הדבר הטביע את חותמו על נושאים רבים בארץ ובמקדש. כדוגמא, יצויין, שהורדוס, ואחריו הנציבים הרומאים, שמו את ידם על בגדי כהן גדול ולא מסרו אותם לעבודת המקדש אלא לקראת יום הכיפורים ושלשת הרגלים בלבד. בכך הפעילו מערכת לחצים על העם בענינים חומריים ורוחניים[60]. מתואר בתלמוד, כיצד הרג הורדוס את כל משפחת החשמונאים. כמו כן, הוציא הוא להורג רבים מחכמי ישראל, חוץ מבבא בן בוטא. ככפרה על מעשיו, יעץ לו בבא בן בוטא, שיחזור ויבנה את בנין בית המקדש, מאחר שנבעו בו סדקים[61]. הורדוס בנה בית מפואר, שעליו נאמר: 'מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו'[62]. כן מתואר בגמרא, שלפי עצת חכמים, ציפה את חזית ההיכל בשיש כחלחל[63]. לפי תיאורו של יוסף בן מתיתיהו, חלק ניכר של ההיכל היה מצופה זהב, כך שהמסתכל אל הבית הוכה בסנוורים מברק הזהב[64].


בית שני - מראה כללי

מראה הבית השני החצרות והלשכות כפי שנבנה על ידי הורדוס. על בית זה אמרו חכמים: 'מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם'.

פרושים צדוקים וכיתות אחרות: במהלך תקופת הבית, קמו כיתות שונות בישראל, אשר יצרו מחלוקות הקשורות למקדש. כגון הצדוקים* אשר התנגדו לקיום 'הלכה למשה מסיני', ולפיכך שינו פרטים בעבודת המקדש, בניגוד לדעת חז"ל וה'פרושים' אשר רוב ישראל סרו למרותם. לדוגמא, הניסיון לבטל את ניסוך המים* בסוכות[65]. כמו כן, ביטול זקיפת ערבה* וחיבוטה[66], כך גם באשר לזמן קציר העומר*[67], וכן באשר לקטורת יום הכיפורים*[68] ועוד. כתות אחרות היו בשם בייתוסים*, איסיים* ועוד. זאת, בנוסף למאבקים עם הכותים* היושבים בהר גריזים ובשומרון וכיתות אחרות.

ימי בית שני – תקופת זוהר בעם ישראל: למרות צרות פנימיות וחיצוניות הפך המקדש למרכז החיים ועבודת ה' של העם היהודי בארצו. כך מעידים תיאורים רבי הוד והדר אודות מעמדים מרכזיים במקדש, כגון: הבאת הביכורים* בשיר והלל למקדש, העליה לרגל* ברוב עם ברגלים[69], הקרבת קרבן פסח* ברוב פאר, מעמד הקהל*, קציר העומר*, שריפת פרה אדומה*, סדר עבודת יום הכיפורים* ושמחת בית השואבה* אשר עליה אמרו חכמים: 'מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו[70].


החורבן: לאחר ארבע מאות ועשרים שנה חרב הבית על ידי טיטוס. תיאור המלחמה לפרטיה מתואר בכתבי יוסף בן מתיתיהו[71]. חז"ל עמדו על הסיבות הרוחניות לחורבן הבית[72]. מצינו בתלמוד עדויות שונות על כלי המקדש אשר הגיעו לרומא, וחכמי ישראל מעידים על פרטים שונים בכלים אלה: כגון, על מנורת המקדש ונרותיה[73]. כן העידו על פרוכת קדש הקדשים, על ציץ הזהב ועוד[74]. לאחר החורבן עברה הסנהדרין מירושלים ליבנה, כמאמר ר' יוחנן בן זכאי: 'תן לי יבנה וחכמיה'. זאת, כבסיס להקמת מקדש ה' בירושלים מחדש, ולחזרה ללשכת הגזית כבעבר.

חורבן בית שני

בית שני חרב בתשעה באב, ועלה באש על ידי צבאו של טיטוס שר"י. בציור נראים כלי המקדש שנלקחו לרומא, שם נשמרו בהיכל מיוחד, כעדות לכיבוש ירושלים והמקדש.

[1] ישעיה מד, כח.

[2] ירמיה כט, י.

[3] ראה דיון בפירוש פסוקים אלה במגילה יא, ב.

[4] עזרא א, א-ג.

[5] עזרא א, ז.

[6] עזרא א, ד.

[7] עזרא ב, סד.

[8] זבחים סב, א. רמב"ם בית הבחירה ב, ד.

[9] יומא ט, א.

[10] עזרא ג, ה.

[11] שם ג, ד.

[12] שם ג, ח.

[13] שם ג, יא.

[14] שם ד, א-ז, ורש"י שם.

[15] שם ד, כד. ורש"י שם.

[16] חגי א, ב-יא.

[17] עזרא ב, יד.

[18] חגי ב, ט.

[19] בבא בתרא ג, ב.

[20] עזרא ו, טז.

[21] פירוש המשנה לרמב"ם מידות ג, א. רמב"ם בית הבחירה ב, א.

[22] זבחים סב, א.'בשלמא בית מינכרא צורתו' ומפרש רש"י שהכירו את יסודות הבית.

[23] זבחים שם. אמנם יש שרצו לומר, שאנשי בית שני הזדקקו לרוח הקודש לגילוי המקום, שכן, ראו על המזבח דמות מלאך, וכן ראו שם את אפר יצחק. ראה משפט כהן סימן צב. שהרחיב להוכיח משם, שהכלל 'לא בשמים היא' לא נאמר באשר לעניני המקדש, ומתבקשת מסקנה, שלבנין בית שלישי יצטרכו לרוח הקודש, לפתרון שאלות, כבימי בית שני. אולם, דומה, שהיתה לפניו גירסא משובשת בגמרא, כמובא בדפוסים. שכן, בפירוש המשנה לרמב"ם מידות ג, א. מצינו גירסא, שהיתה בפני הרמב"ם, והיא - 'ראה'. כלומר, בימי דוד במגיפה, אכן, ראה דוד מראה נבואי - את המלאך המכה בעם, זאת, לגילוי מקום המזבח, שטרם נודע מקומו. לא כן אנשי בית שני, שכן, אלו, חיפשו את מקום המזבח של ימי הבית הראשון בדרך הטבע, כנ"ל, ולא בדרכי הנבואה. ממילא, באשר לבית שלישי שיבנה במהרה, ינהגו כאנשי בית שני וישתמשו לבנין הבית באמצעי חקירה המקובלים בכל דור. וראה ערך 'מצות בנין המקדש'.

[24] זבחים סב, א. רמב"ם בית הבחירה ב, ד.

[25] וראה רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים ה, כג. וזבחים מ, א. שהזאת הדם על מזבח הקטורת ביום הכיפורים צריכה להיות כשהבית מקורה. לפיכך נראה, שלא הסתפקו בקלעים בלבד אלא גם ביריעה המשמשת כאהל וכתקרה, כפי שהיה הדבר במשכן במדבר ובמשכן שילה. וראה שמות כז, כא. וכן שמות ל, לו. באשר להטבת הנרות והקטרת הקטורת, נאמר הביטוי 'באהל מועד', ואם כן, להכשר העבודה צריך יריעה מעל.

[26] רש"י שבועות טז, א. ד"ה 'אלא שבהיכל'.

[27] עדויות ח, ו. וראה רמב"ם בית הבחירה ז, כג. שלמד משם, שכשמתקנים בהיכל מורידים את האומנים בלול, לבל יזונו עיניהם מן הקודש.

[28] עזרא ו, כ. וראה משך חכמה במדבר ט, ב.

[29] רמב"ם ביאת מקדש ד, טו.

[30] תוספתא פרה ג, ג. ועיין שם, דעה אחרת, היא דעת רבי שמעון, שעולי גולה הביאו את אפר הפרה עמם מבבל, ולפי זה יתכן שהצליחו להטהר כבר בראשית ימי הבית.

[31] רמב"ם בית הבחירה א, ג.

[32] עיין ערך בית ראשון.

[33] עזרת כהנים.

[34] בבא בתרא ג, ב.

[35] מידות ד, ו. בבא בתרא ג, א.

[36] מלכים א, ו. כ.

[37] משנה יומא ה, א-ב. רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים ד, א.

[38] יומא נג, ב. רמב"ם בית הבחירה ד, א. ענין אבן השתיה נזכר בהלכות עבודת יום הכיפורים ד, א.

[39] דברי הימים ב ד, ז- ח. מנחות צט, א.

[40] יומא לז, א.

[41] ערכין י, ב.

[42] מידות ג, א. וראה זבחים סא, ב. ועיין תוספות שם ד"ה 'ארבע אמות'.

[43] שמות כה, כב.

[44] רמב"ם בית הבחירה ד, א.

[45] יומא כא, ב.

[46] רמב"ם כלי מקדש א, ח.

[47] הוריות יב, א. רש"י מגילה ט, ב. ד"ה 'מרובה בגדים'

[48] יומא ט, א. עיין שם, שכיון שקנו את תפקידם בכסף, לא סיימו את שנתם. וראה בירושלמי יומא א, א. שהיו ביניהם כאלה שהורגים את חבריהם בכשפים.

[49] יומא ט, א. יש מסבירים שהמספר שלש מאות מובא בגמרא, כדרכם של חז"ל לציין מספר גבוה בביטוי 'שלש מאות'. וראה תוספות שם ד"ה 'ולא שימשו'.

[50] ראה ירושלמי יומא א, א.

[51] מכילתא דרבי ישמעאל ט. וראה בראשית רבתי ויחי, וכן ב'שכל טוב' בראשית ל. בעוד מדרשי חז"ל רבים.

[52] עבודה זרה ט, א. וסדר עולם רבה פרק ל.

[53] כמתואר בספר חשמונאים ובקדמוניות.

[54] מלחמות א, ו.

[55] שיר השירים רבה ה, ה.

[56] יומא ט, ב. י, א. 'אף על גב דיפת אלהים ליפת - אין השכינה שורה אלא באהלי שם'. ומפרש רש"י: 'אף על פי שזכו פרסיים לבנות בית שני - אין השכינה שורה אלא במקדש ראשון שבנה שלמה שבא מזרעו של שם'. כן ראה רש"י ט, ב. ד"ה 'סנינא לכו' הכותב: 'לכל בני בבל, שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא לשוב לשרות בבית שני'.

[57] מגילת תענית עשרים וחמישה בסיון. שם מתואר כיצד נכנס אלכסנדר להר הבית ואף לקדש הקדשים.

[58] מגילת תענית - כסליו.

[59] ראה 'ספר החשמונאים' באריכות.

[60] יוסף בן מתיתיהו ספר יח. ד, ג.

[61] בבא בתרא ג – ד.

[62] סוכה נא, ב.

[63] בבא בתרא ג, ב.

[64] מלחמות ה, ה.

[65] סוכה מח, ב.

[66] סוכה מג, ב.

[67] מנחות סה, א.

[68] יומא יט, ב.

[69] איכה רבה א, ד. ברכות נח, א: 'בן זומא ראה אוכלוסא [ציבור של ששים ריבוא] על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני', ומסתבר שראה ציבור כה גדול בהר בשלשת הרגלים.

[70] סוכה נא, א.

[71] מלחמת היהודים ברומאים, ועוד.

[72] יומא ט, ב. גיטין נה, ב.

[73] ספרי זוטא בתחילת בהעלותך.

[74] ראה יומא נז, א. וסוכה ה, א. כן יש תיאור על כלי המקדש שהגיעו לרומא בתיאוריו של יוסף בן מתיתהו בספריו, וכן תיאור המנורה בשער טיטוס ברומא.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il