בל תאחר


בל תאחר: איסור לאחר נדרים ונדבות וכל קרבן שחובה להביאו לבית ה'.

נאמר בתורה: 'כי תידור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו, כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך והיה בך חטא'[1]. ולמדו חכמינו ז"ל, שאדם שאיחר מלהביא למקדש נדרים ונדבות שהתחייב בהם, וכן קרבנות המובאים על גבי המזבח, כגון, עולות ושלמים, עובר בכך על איסורי תורה. כך גם באשר להקדש שהקדיש אדם למזבח או לבדק הבית. אף באשר להתחייבויות אחרות שאדם קיבל על עצמו, ואינן קשורות למקדש, כגון, צדקה לעניים, תרומות ומעשרות לכהן וללוי, אף בהן עובר האדם על איסור 'בל תאחר'. הנודר עובר על האיסור בשלבים, שכן, מצות עשה מן התורה להביא את כל החיובים מיד ברגל הראשון הסמוך לזמן ההתחייבות, ככתוב: 'ובאת שמה... והבאתם שמה'[2]. לפיכך, משבא רגל ראשון, חובה על הנודר להביא עמו באותה הזדמנות את כל החיובים שנתחייב עד לאותו הרגל. עבר הרגל ולא הביא את חובותיו, ביטל מצות עשה זו ובא השלב השני- איסור 'בל תאחר'. כלומר, עברו עליו שלשה רגלים ולא שילם את חובותיו, הרי זה עובר גם באיסור לא תעשה, שנאמר: 'כי תידור לה' אלהיך לא תאחר לשלמו'[3]. ואין לוקים על לאו זה מפני שאין בו מעשה[4].

הגדרת האיסור: איחור בהבאת הקרבנות שאדם מתחייב בהם מביא את האדם לידי שני איסורים, האחד: איסור עשה. כך מובא להלכה, שאם אדם לא הביא את כל הקרבנות המוטלים עליו כחובה, ולא השלים את הבאת הנדרים שנדר עד הרגל הסמוך לנדרו ובמהלכו - עבר על עשה. מצות עשה זו נלמדה מן הפסוק: 'ובאת שמה - והבאתם שמה את עולותיכם'. כלומר, 'ובאת', משעלית ובאת לירושלים ברגל, אזי מיד - 'והבאת' את הקרבן שנתחייבת בו. בכך נמנע מצב, שיעבור על הנודר מועד העלייה לרגל והוא טרם הקריב את הקרבן המוטל עליו[5]. השני: איסור 'לא תעשה', כלומר 'לא תאחר לשלמו', איסור זה חל רק לאחר שלשה רגלים, וכמובא בהלכה: 'הזהירנו מלאחר הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות שהם חובה עלינו. והוא אמרו יתברך: כי תדור נדר... לא תאחר לשלמו. ובאה הקבלה, שהוא אינו עובר על לאו זה עד שיעברו עליו שלשה רגלים[6]. עם זאת, באשר לאדם שנדר לצדקה, חייב לשלם את נדרו מיד. במה דברים אמורים? שהסכום מצוי בידיו ועניים מצויים במקומו לתת להם את נדרו[7].


הבאת נדרים ונדבות לירושלים

עולה הרגל מביא עמו קרבנות שנדר או התחייב בהם במהלך השנה. כן מביא עמו תרומות ומעשרות עבור הכהנים והלויים במקדש.

איסור 'בל תאחר' – באלו מן המצוות? להלן כמה מן הקרבנות ושאר החובות שאדם צריך להביאם עד הרגל הראשון, ואם לא הביאם במועד, עובר תחילה בעשה, ומאוחר יותר בלאו. חיוב עיקרי הוא קרבנות הרגל, היינו, קרבנות חובה שחייבה התורה כל אדם להביאם בעלותו לרגל, והם: עולת ראיה*, שלמי חגיגה*, ושלמי שמחה*, אם לא הביא את אלו ברגל עבר על עשה ועל לא תעשה. כך גם באשר לחטאת ואשם, שאדם נתחייב בין רגל אחד למשנהו, או חיוב עולה שבא עליו בתקופה זו, כגון נזיר, קרבן יולדת וכד', אף אלו חייבים להביאם עד הרגל הסמוך. כאמור, לא רק קרבן חובה יביא עד הרגל, אלא גם נדר*, כלומר, אדם שאמר: הרי עלי להביא קרבן עולה או שלמים, אף הוא עובר על נדרו בעשה ברגל ראשון, ואילו ברגל השלישי עובר בלאו. כך גם באשר לנדבה*, היינו, אדם שהתנדב להביא קרבן, כגון, שעמדה לפניו בהמה ואמר: הרי זו עולה או זו שלמים - חייב. כיוצא בכך, אדם שהקדיש מרכושו למקדש, יביא את ההקדש עד הרגל הראשון. אף בכור* ומעשר-בהמה* שלא הביאם במועד, עובר בבל תאחר. כך גם אדם שאמר: 'ערכי עלי', שהלכה היא, שיביא את ערכו הכספי הקבוע בהלכה, כלומר, דמי אדם בגיל המעריך[8], חייב להביא למקדש את ערכו, בכסף, ברגל הראשון. גם אדם שאמר: 'דמי עלי', שהדין הוא שמעריכים את שוויו כעבד בשוק[9], יביא את דמיו ברגל הראשון. באשר למעשרות, אף שאין אדם מביאם למקדש אלא הם מתנות לכהן וללוי, אף באלו יש להשלים את הבאתם לכהן עד הרגל הראשון. יתר על כן, אף מתנות עניים שאינם ניתנים לכהן אלא לישראל, אף אלו, מצות עשה מן התורה שהאדם יוציא מתחת ידיו את כל חובותיו וימסרם לעניים עד הרגל הראשון[10].

מן המדרש

עונשו של המאחר את נדרו

'כך שנו רבותינו: בשלשה מקומות פנקסו של אדם נפתחת... והנודר ואינו משלם... מנין? דכתיב: כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו (דברים כג)... ופנקסו מתבקרת לפני הקב"ה, ואומר: היכן פלוני בן פלוני שנדר נדר ביום פלוני! בוא וראה: כשהלך יעקב לארם נהרים, מה כתיב שם? וידר יעקב נדר לאמר... הלך ונתעשר, ובא וישב לו - ולא שלם את נדרו! הביא עליו עשו ובקש להרגו, נטל ממנו כל אותו דורון, עזים מאתים ותישים עשרים... לא הרגיש! הביא עליו המלאך ורפש עמו ולא הרגו... ונעשה צולע. כיון שלא הרגיש - באת עליו צרת דינה... אמר הקב"ה: עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה! הריני מודיעו, שנאמר: ויאמר אלהים אל יעקב: קום עלה בית אל ושב שם.... אמר לו הקב"ה: לא הגיעוך הצרות האלו אלא על שאחרת את נדרך. אם את מבקש שלא יגיעוך עוד צרות - קום עלה בית אל ועשה שם מזבח - לאותו מקום שנדרת לי שם נדר'[22].

בל תאחר להלכותיו: בית דין כופה את האדם לבל יאחר מלהביא את קרבנותיו. כיצד? אדם שנדר בפיו להביא קרבן, בית דין כופין אותו להוציא את נדרו אל הפועל במועדו. המקור להלכה זו בפסוק: 'מוצא שפתיך תשמור ועשית', 'עשית' ענינו – מצוה על בית דין לעשות ולכפות על הנודר שהוציא בשפתיו ולא הפריש את קרבנו, לבצע את אשר אמר[11]. כך גם באשר לאדם שהקצה והפריש את הקרבן, אך לא הביא את קרבנו לעזרה, חובה על בית דין לכפות עליו להביאו, ככתוב: 'יקריב אותו לרצונו לפני ה'', מלמד, שבית דין כופין אותו להקריבו לרצונו כפי שנדר[12]. אדם הקובע זמן בו יביא את הקרבן, עובר בבל תאחר מן היום שקבע, וכגון שאמר: אביא את הקרבן ביום שני בשבת, כשיגיע יום שני ולא הקריב את קרבנו, מתחייב בבל תאחר[13]. אשה חייבת ב'בל תאחר' כאיש, כדרשת חז"ל: 'מקיש אשה לאיש: מה איש עובר... על בל תאחר, אף אשה עוברת... על בל תאחר'[14]. באשר לאדם שנאנס ואינו יכול לעלות לרגל, שאלה היא, האם חייב לשלוח את קרבנו על ידי אחרים, ומצינו דעות לכאן ולכאן[15].

אימתי חל איסור 'בל תאחר': כאמור, אדם שהתחייב להביא קרבן לבית המקדש, והגיע הרגל ולא הביאו עובר מיד בעשה, ואילו הלאו של 'בל תאחר' חל מאוחר יותר, ומחלוקת תנאים בדבר[16]: יש אומרים שלושה רגלים כסידרן וחג המצות תחילה. לדוגמא, אם נדר ונתחייב בקרבן בחודש אייר אינו עובר על איסור 'בל תאחר' אלא לאחר חמישה רגלים, כלומר, לאחר שיחול חג השבועות ואחריו סוכות, מתחילים למנות את פסח שבועות וסוכות כסידרן ובסיומם יתחייב[17]. לעומתם יש מי שאומר, שאם עבר רגל אחד כבר עובר על 'בל תאחר'[18]. דעה אחרת מצינו, שאם עברו שני רגלים עובר בבל תאחר[19]. עוד יש מי שאומר, שחג הסוכות הוא הקובע, וכל שעבר עליו חג הסוכות ולא הביא את נדרו עובר על 'בל תאחר'[20]. להלכה פסקו הראשונים, שכל שעברו עליו שלשה רגלים, אף אם היו שלא כסידרן, כגון שבועות סוכות ופסח, חייב ב'בל תאחר' עם סיום הרגל האחרון. מעתה עובר הנודר על בל תאחר בכל יום ויום עם תום שלשת הרגלים הנ"ל[21].


אשה שנדרה עוברת ב'בל תאחר'

אשה שנדרה להביא למקדש נדר או נדבה, אם אחרה את הרגל הראשון לנדרה עוברת בעשה, אם אחרה בשלשה רגלים - עוברת באיסור לאו.

[1] דברים כג, כב.

[2] דברים יב,ה-ו.

[3] דברים כג,כב.

[4] ראש השנה ד, ב. רמב"ם מעשה קרבנות יד, יג. חינוך מצוה תקעה.

[5] ספר המצוות לרמב"ם עשה פג.

[6] ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה קנה.

[7] מתנות עניים ח, א.

[8] עיין ערך 'ערכין'.

[9] עיין ערך 'דמים'.

[10] ראש השנה ד, א. רמב"ם מעשה הקרבנות יד, יג.

[11] ראש השנה ו, א. רמב"ם מעשה הקרבנות יד, טז.

[12] שם, שם.

[13] ירושלמי ראש השנה א, א.

[14] ספרי במדבר ל, ד. פיסקא קנג.

[15] ראה מאירי לראש השנה ו, א. ופני יהושע שם ד, א.

[16] ראש השנה ו, ב.

[17] דעת רבי שמעון בברייתא ראש השנה ו, א. רש"י ד"ה 'מכדי מניינא סליק', וכן כתבו המאירי בר"ה ד, א. ורשב"א נדרים ג, ב.

[18] דעת ר' מאיר בברייתא שם ד, ב.

[19] דעת ר' אליעזר בן יעקב ראש השנה ד, ב. . וכן כתב להלכה היראים סימן שצ"ג.

[20] דעת ר' אלעזר ב"ר שמעון ר"ה ד, ב.

[21] כתנא קמא בראש השנה ד, א. וראה רמב"ם מעשה הקרבנות יד, טו. ומהר"י קורקוס שם. ומדברי הירושלמי, לגירסת קרבן העדה, ראש השנה א, א. נראה, שבתום הרגל האחרון עובר מעתה על 'בל תאחר' בסיומו של כל רגל חדש.

[22] מדרש תנחומא פרשת וישלח סימן ח.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש