בין הערביים


*בין הערביים: הזמן הקבוע לענין כמה מן הקרבנות במקדש, המובאים החל מחצות היום עד שקיעת החמה.

המושג 'בין הערבים', הגדרתו הכוללת היא - משך אחר הצהרים. המושג נזכר בתורה בהקשר לזמן הקרבת כמה מן הקרבנות במקדש, כגון: תמיד של בין הערביים*, הדלקת-הנרות* במנורה, הקטרת-הקטורת* ועוד. כך גם באשר לזמן הקרבת קרבן פסח ראשון* ופסח שני*, זמנם מחצות היום ואילך.

הקרבנות המובאים 'בין הערביים': א. תמיד של בין הערבים*, ככתוב: 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'[1] ב. הקטרת הקטורת אף היא מתקיימת בשעת בין הערבים, ולאחריה הדלקת הנרות, ככתוב: 'וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר... וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה'[2]. ג. קרבן פסח נשחט בארבעה עשר בניסן בין הערבים, שנאמר: 'וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם'[3]. ד. פסח שני אף הוא מובא בין הערבים, ככתוב: 'בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ'[4]. מנחת חביתין* של ערב מובאת בין הערבים, ככתוב: 'זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו... עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב'[5].

בין הערבים – הגדרה: כתבו ראשונים, ש'בין הערבים' ענינו, מחצות היום עד שקיעת החמה, כלומר, משש שעות ולמעלה, שהשמש נוטה למערב והצל נוטה למזרח, משך זמן זה נקרא 'בין הערבים'. עוד כתבו, שמן התורה כל שש שעות אחרונות של היום כשירות להקרבה, ככתוב: 'כי ינטו צללי ערב'[6], שהחמה נוטה למערב, ואדם העומד בחמה צילו נוטה למזרח[7]. מצינו מקור לדבריהם במדרש, האומר: 'ראיה לבין הערבים שהוא מ[סוף] שש שעות ולמעלה... כי ינטו צללי ערב [בעת נטיית השמש]'[8]. מצינו דעות נוספות בהסברת הביטוי 'בין הערבים' ומקור המושג בפסוקים[9].


בין הערביים בכותל המזרח

שעת התחלת הקרבת התמיד של בין הערביים נקבעה על פי הארת קרני השמש על פני כותל המזרח של ההיכל המכוון מזרחה. בציור נראה הכותל מואר דקות אחדות לפני חצות היום. משפונה השמש למערב והכותל מחשיך ידעו הכהנים כי זה זמן חצות היום.

בין הערבים להלכה: מצינו דיון בענין זמן הקרבת התמיד והפסח, האם הוא בחצות היום או בשש שעות ומחצה, זאת, מאחר שאין שעת חצות המדויקת ידועה ומוכרת לכל, שכן, השמש בגובהו של רקיע, ורק עם נטייתה מערבה, כשהכתלים מתחילים להשחיר, אזי נודע לכל כי היום מתחיל להעריב. וכך מובא בתלמוד, שבמקדש התבוננו בנטיית השמש ובצל ההולך וניכר בכתלי ההיכל, ורק לאחר חצי שעה משהשחירו הכתלים לגמרי הותר להקריב תמיד של בין הערבים[10]. כך נפסק להלכה, שמחמת הספק באבחנה, מאחרים את שחיטת התמיד, ו'תמיד של בין הערבים שוחטים אותו משיאריך הצל, ויוכר לכל שהאריך, והוא: משש שעות ומחצה ולמעלה'[11]. באשר לזמן סיום 'בין הערבים' מבואר בהלכה, שהגדרתו היא 'סוף היום', כלומר שקיעת החמה[12].

מן המדרש

תמיד של בין הערבים מכפר עוון

'את הכבש השני תעשה בין הערבים: אמר רבי יהודה בר סימון: מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד? תמיד של שחר מכפר על עוונות שנעשו בלילה, תמיד של בין הערבים מכפר על עונות שנעשו ביום. מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עון, שנאמר (ישעיה א): צדק ילין בה'[13] .

[1] במדבר כח, ד.

[2] שמות ל, ז. וראה יומא טו, א.

[3] שמות יב, ו.

[4] במדבר ט, יא.

[5] ויקרא ו, יג. מנחות נ, ב. ורמב"ם תמידין ג, יח.

[6] ירמיהו ו, ד.

[7] רש"י פסחים נח, א. ד"ה בין הערבים. רש"י שמות יב, ו.

[8] מכילתא שמות יב, ו. וכן בירושלמי פסחים ה, א.

[9] רבנו חננאל בפסחים נט, א. מפרש, ש'בין הערבים' ענינו: אמצע הזמן, שבין סוף הערב הקודם, כלומר סוף הלילה שעבר שהוא הנץ החמה. מערב זה ועד תחילת הערב הבא, אם תחלקהו לשנים זה הרגע הנקרא בין הערבים. וכך נראה מפסחים ה, א. ראה פירושים נוספים כגון ברמב"ן שמות יב, כו. כן ראה ראב"ע שמות יב, ו. הכותב: 'ודע כי בין הערבים הוא על שני דרכים: האחד: מעת שתחשך השמים [אחר שקיעת השמש] עד עת סור האור הנראה בעבים [ונכנס הלילה]. וזאת העת שעה ושליש שעה [הנקרא בתרגומים 'בין השמשות']. גם יקרא זה העת 'ערב' [כלומר: 'בין הערבים' ו'ערב' הם מושגים התואמים זה את זה - מן השקיעה עד חשיכה, ראה הדוגמאות שהביא שם]... והדרך השני: להיות פירוש 'בין הערבים' – בפסח [ושאר הקרבנות]: מעת שתבוא השמש [בחצות, כשהיא באמצע הרקיע ונוטה לערוב] אל תחילת פאת מערב. ומעתיקי התורה אמרו, שהלכה למשה, שבין הערבים בפסח הוא הדרך השני [כלומר, מחצות ואילך, והוא הנוגע לכלל הקרבנות שבמקדש]. והוא אמת ואין בו ספק'.

[10] יומא כח, ב.

[11] רמב"ם תמידין ומוספין א, ג.יש שרצו ללמוד מדברי רמב"ם אלו, שהזמן של שש וחצי שעות הוא מדאוריתא, שכן, המלה 'שוחטין אותו' משמע דווקא בזמן זה ולא לפני כן. אולם דעת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה א, ח. שבין הערבים שנאמר בקרבן פסח ענינו 'חצות'. זו לשונו שם: 'אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ביום... כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה: לא תאכל חמץ - משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום'.

[12] רמב"ם שם: 'עד סוף היום', וכמבואר לעיל באבן עזרא ב'דרך הראשון', שהערב ענינו רדת החשיכה.

[13] תנחומא פנחס יג.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש