ביכורים


*ביכורים: מצות עשה להביא את ביכורי פירות השדה משבעת המינים ולתתם לכהן במקדש[1].

נאמר בתורה: 'ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך'[2]. מכאן החיוב להעלות למקדש מתבואת הארץ ופירותיה, זאת, משבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל[3]. הפירות ניתנים לכהן, כאחת מעשרים ארבע מתנות כהונה[4], ככתוב: 'ביכורי כל אשר בארצם, אשר יביאו לה' לך יהיה'[5]. בהבאת ביכורים אלה למקדש מעמיק האדם את האמונה, כי הכל מיד ה', ולכן מביא את ביכורי אדמתו ומשתחוה, להורות כי הכל מיד ה'[6]. כמו כן, זו העת לספר בשבחו של מקום, על פי הפסוק 'ארמי אובד אבי', שכך ראוי, שבעת שבאה הרווחה לאדם יזכור את ימי ענותו וילמד לשבח את בוראו[7]. במעשה התנופה בעזרה, מכריז אדם מישראל לעין כל, כי ה' נשבע לאבות האומה לתת להם את ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, ועמד בשבועתו וקיימה. עדות לכך פירות הארץ המונפים לפני ה' במקדש[8] . מצות הבאת ביכורים נוהגת בפני הבית בלבד[9].

הפרשת הביכורים: אדם יורד לתוך שדהו ורואה פרי שביכר, קושרו בגמי, כלומר, עושה בו סימן באמצעות חוט או קש, ואומר: 'הרי אלו ביכורים'. משהבשילו הביכורים תולשן מן הקרקע להעלותם לירושלים, ויש אומרים, שחוזר וקורא אותם ביכורים[10]. לעומתם יש מי שאומר, שאין צריך לחזור ולקרותן ביכורים וכן הלכה[11]. הפירות שמביאים למקדש הם משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל[12].


קטיף הביכורים

בציור נראה אדם יורד לתוך שדהו, קושר את הפירות בגמי (עשב גמיש) קורא שם לפרי הביכורים ומכין את הפירות והגוזלות [בציור למעלה שובך יונים] לקראת העליה לירושלים.

העליה לירושלים: כל בני עיירות שבמעמד* מתכנסים בעיר המחוז של המעמד. עולי הרגל אינם נכנסים ללון בבתים כדי שלא ייטמאו מחשש טומאת מת המטמאת באוהל, אלא לנים ברחובה של עיר. בבקר השכם היה הממונה מכריז: 'קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו'[13]. הקרובים לירושלים מביאים תאנים וענבים לחים, והרחוקים מירושלים מביאים גרוגרות וצימוקים, כדי שישתמרו הפירות בנשיאתם בדרך רחוקה. השור הולך לפניהם, שכן, הביכורים טעונים קרבן שלמים, וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו להידור מצוה. כשמגיעים קרוב לירושלים שולחים מביאי הביכורים ומודיעים לממונה במקדש כי הם מתקרבם לעיר. אזי מכינים העולים את הטנא* ומסדרים אותו כשהפירות הנאים למעלה. ראשי הקהל, הפחות והסגנים וחשובי ירושלים יוצאים לקראתם, וכן בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם, ושואלים בשלומם[14].


מביאי הביכורים במבואות ירושלים

עולי הרגל נראים בהכנות לקראת הכניסה למקדש. בציור נראה השור הולך ולפניו כלי שיר [בציור למטה משמאל]. כן נראים כבשים המובאים כקרבן יחד עם הביכורים.

הכניסה להר הבית: החליל* מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו מלך ישראל מרים את הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה. בדרך היו אומרים: שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, בירושלים היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. בהר הבית היו אומרים: הללו יה הללו אל בקדשו, בעזרה היו אומרים: כל הנשמה תהלל יה הללו יה'[15]. הביכורים טעונים שירה, ואכן, עם כניסת מביאי הביכורים לעזרה, דיברו הלויים בשיר: 'ארוממך ה' כי דיליתני'[16].


התנופה

לאחר 'מקרא הביכורים' מניף הכהן יחד עם מביא הביכורים את הטנא. הכהן מחזיק את הטנא מלמטה ושניהם מניפים.

מקרא ביכורים והתנופה: עודנו הסל על כתפו קורא 'מקרא ביכורים'* (שהיא מצוה בפני עצמה) מ'הגדתי היום לה' א-להיך' עד שגומר את כל הפרשה[17]. ויש אומרים: עד 'ארמי אובד אבי'. כשמגיע לארמי אובד אבי, מוריד את הסל מעל כתפו ואוחז בשפת הסל, וכהן מניח ידו תחת הסל ומניפו. ואחר כך קורא מ'ארמי אובד אבי' עד שגומר את כל הפרשה כולה. ומניחו בקרן דרומית מערבית של המזבח ומשתחוה בפישוט ידים ורגלים ויוצא[18]. ויש אומרים שמניפים שתי תנופות[19].

צורת הבאת ביכורים: העשירים מביאים ביכורים בכלי כסף ובכלי זהב והכהנים מחזירים להם את הכלים. העניים מביאים בסלי ערבה, והסלים שלהם ניתנים לכהנים[20]. מצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בפני עצמו, ואם הביאם בכלי אחד יצא. ולא יביאם בעירבוב, אלא שעורים למטה וחיטים על גביהם, וכך ענבים ותמרים, ואילו התאנים הרכות למעלה. ויהא דבר מפסיק בין מין למין, כגון עלים וכיוצא בזה[21]. יש אומרים שמעטרים ביכורים אף מפירות שאינם משבעת המינים[22], ויש חולקים[23]. מנהג ישראל לעטר את סלי הביכורים בגוזלות, ואלה הוקרבו לאחר מכן לעולה[24]. כן היו מביאים בידם תורים* ובני יונה* שהיו ניתנים במתנה לכהנים[25].

מדיני הביכורים: כל המביא ביכורים טעון קרבן ושיר, תנופה ולינה[26]. קרבן – כלומר שלמי ביכורים*. שיר – מזמור ארוממך ה' כי דילתני כדלעיל. תנופה – מוליך ומביא מעלה ומוריד. לינה – משהביא ביכוריו למקדש לא ייצא אותו היום מירושלים למקומו, אלא לן בירושלים וחוזר למחרת לביתו[27]. אכילת ביכורים מתקיימת בתוך חומת ירושלים, וכהן שאכלם מחוץ לחומה לוקה[28]. אכילת הביכורים על ידי הכהנים בלבד, ודינה כאכילת התרומה לכל דבר ובטהרה. כמו כן אסורים באכילה לאונן*[29]. זמן הבאת הביכורים מחג השבועות ועד חנוכה. המביא עד חג הסוכות קורא את מקרא ביכורים, משום שהוא זמן שמחה, ומחג הסוכות ועד חנוכה מביא ואינו קורא[30].


הבאת הביכורים על ידי נשים במקדש

בציור נראים מביאי הביכורים, כשהם עומדים בתחום של 'בין האולם והמזבח'. במרכז נראה מביא הביכורים, כשהוא מניף את סל הביכורים יחד עם הכהן. מימין נראה מביא הביכורים, כשהוא מניח את הביכורים בצד המזבח. בסיום הבאת הביכורים משתחוה הכהן ארצה, ככתוב: 'והשתחוית לבני ה' אלהיך'.

החייבים בביכורים: הכל חייבים בהבאת הביכורים, אלא שאין הכל חייבים במקרא ביכורים. החייבים בהבאת הביכורים ובמקרא ביכורים: זכרים, גרים, כהנים ולויים, ואפילו אדם שקנה שני אילנות בחצר חברו חייב בביכורים. אנשי עבר הירדן המזרחי מביאים ביכורים מן התורה[31].

אלו המביאים ואינם קוראים את 'מקרא הביכורים': נשים, טומטום, אדריגונוס, אפוטרופסין, עבדים, שליחים – שכן אינם יכולים לומר על הפירות שבידם 'אשר נתת לי ה''[32].

הארץ החייבת בביכורים: 'כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומהי קדושתה? שמביאים ממנה... ביכורים[33]', מכאן, שהארץ כולה, שניתנה לאברהם אבינו בין נהר מצרים לנהר פרת חייבת בביכורים[34]. עבר הירדן, כיון שנטלו אותה בני גד וראובן קודם חלוקת הארץ לשבטים בשילה, אינם יכולים לומר: 'האדמה אשר נתת לי', ולפיכך, עצם הבאת הביכורים שלהם מן התורה כיון שזו ארץ ישראל, אך אינם קוראים את מקרא הביכורים. לא כן נחלת חצי שבט המנשה שהמביא משם מביא וקורא. וכן המביא ביכורים מסוריא (ארצות שכבש דוד בארם נהרים ובארם צובא מחוץ לגבולות 'בין הבתרים') חיובם בביכורים מדרבנן.

מעולם האגדה

הבאת ביכורים בשעת השמד

מה היו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות? אמרו: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל.... שלא יביאו ביכורים לירושלים, והושיבו פרוזדאות [מחסומים] על הדרכים. כדרך שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו כשרין ויראי חטא שבאותו הדור? הביאו סלי בכורים וחיפום בקציעות, ונטלום ועלי על כתפיהן. וכיון שהגיעו אצל פרוזדאות, אמרו להם: להיכן אתם הולכין? אומרין להם: לעשות שני עגולי דבילה במכתשת שלפנינו, ובעלי שעל כתפינו. כיון שעברו מהן - עיטרום בסלים והביאום לירושלים[35].

[1] הביכורים הם אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה, עיין במדבר יח, יג.

[2] שמות כג, יט.

[3] משנה ביכורים, פרק א – ג. רמב"ם ביכורים ב, א. ספר המצוות קכה.

[4] חולין קלג, ב. רמב"ם ביכורים א, ה.

[5] במדבר יח, יג.

[6] ספר החינוך מצוה צא.

[7] מורה נבוכים ג, לט.

[8] ככתוב: דברים כו, ג. הגדתי היום לה' אלוקיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, וראה בפירושו של החזקוני לפסוק זה.

[9] משנה ביכורים ב, ג. רמב"ם ביכורים ב, א.

[10] דעת ר' שמעון שם, שצריך להקדיש את הפירות בקדושה יתירה.

[11] ביכורים ג, א. רמב"ם הלכות ביכורים ב, ט. לדעה זו הביכורים מתקדשים במחובר לקרקע וזוהי קדושתה של ארץ ישראל.

[12] ביכורים א, ג. הלכות ביכורים ב, ב.

[13] ירמיה לא,ה.

[14] רמב"ם הלכות ביכורים ד, יז. ועיין קידושין לג, ב. שבעלי אומנויות מבטלים מעבודתם, שכן 'חביבה מצוה בשעתה'.

[15] ירושלמי ביכורים ג, ב. וברמב"ם ביכורים ד, יז. כותב, שבעזרה אמרו: 'ארוממך ה''.

[16] ביכורים ג, ד, רמב"ם שם, ורמב"ם ג, יג.

[17] משנה ביכורים דעת ת"ק פ"ג מ"ו ולפי דיעה זו אין תנופה.

[18] דעת ר' יהודה במשנה שם תוס' מכות יח: ד"ה "ומאן תנא" וכן הרמב"ם מעתיק דעת ר' יהודה הלכות ביכורים פ"ג הי"ב, ואולם סתר את עצמו בפירוש המשנה, שכתב שאין הלכה כר' יהודה וצ"ע. והמלבי"ם קובע שארבעה דברים נעשים בין-האולם-ולמזבח*: הבאת ביכורים, מקרא ביכורים, השתחואה* ותנופה*.

[19] דעת רש"י דברים כו, י. שיש בעת הבאת הביכורים שתי תנופות, וכנראה כך מצא ב'ספרי'.

[20] ביכורים ג, ה. רמב"ם הלכות ביכורים ג, ט.

[21] סיפרי דברים כו,ד רמב"ם הלכות ביכורים ג, ז.

[22] דעת ר' שמעון בן ננס ביכורים ג, ט.

[23] דעת ר' עקיבא שם והלכה כמותו הלכות ביכורים ב י"ח.

[24] עיין ערך עולת ביכורים.

[25] ביכורים ג, ה. רמב"ם ביכורים ג, ט. וכלשונו שם: 'ואלו שבידיהם ניתנים לכהנים'. יש מקום לומר, שני פירושים ברמב"ם: א. נותנים לכהנים את היונים מתנה, זו דעת מהר"ש סיריליאו עיין שם. על כך מקשים, שכן, בכך מביא חולין לעזרה? כמו כן אין מקור להבאת מתנה פרטית זו לכהנים? ב. יש לומר, ששני מיני קרבנות הביאו, האחד – הגוזלות – אלה היו קרבים מיידית על המזבח, וכדי לאפשר לאחרים להביא את ביכוריהם ניתנו בני יונה האחרים לכהנים שיביאום לקרבן לכשיתאפשר להם. עיין ערך 'עולת ביכורים'.

[26] רמב"ם ביכורים ד, א.

[27] ביכורים ב, ד. רמב"ם ביכורים ג, יד.

[28] מכות יז, ב. רמב"ם ביכורים ג, ג. הלכות תרומות טו, כ.

[29] משנה ביכורים ב, ב. רמב"ם ביכורים ג, ה.

[30] משנה ביכורים א, י. רמב"ם ביכורים ד, יג.

[31] משנה ביכורים א, י. רמב"ם ביכורים ב, א. קיימת סתירה ברמב"ם בין ספר המצוות עשה קכה, שם כתב שעבר הירדן חייבת מן התורה (על פי גירסאות וילנא, הרב העליר, ופרנקל). מאידך בהלכות ביכורים כתב שמביאים שם מדבריהם. וצריך לחלק בין המושג 'ערי סיחון ועוג', משם מביאים מדבריהם, שכן, הם נחלת ראובן וגד, אך עבר הירדן בכלל חייבת.

[32] משנה ביכורים א, א. רמב"ם ביכורים ד, ב- ד.

[33] משנה כלים א, ו. רמב"ם בית הבחירה ז, יב.

[34] רמב"ם ספר המצוות עשה קכה. וראה רמב"ם תרומות א, ב. וא, י. וכן רמב"ם ביכורים ד, ג. 'ולאברהם היתה השבועה תחילה שירשו בניו את הארץ'. וכן כתב הרמב"ן בחידושיו לבבא בתרא: 'שלא יהא האחרון שבישראל צריך לעלות מנהר פרת לירושלים ולא יוריד הסל מכתיפו'.

[35] תענית כח, א.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש