אמירה לגבוה


*אמירה לגבוה: אדם שקרא שם הקדש על חפץ מסוים, קנה ההקדש כאילו מסר המקדיש לגזבר בידים[1].

אמרו חז"ל: 'כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט? - [אדם] האומר: שור זה עולה, בית זה הקדש, אפילו [היה הבית] בסוף העולם קנה' - ההקדש, אף בלא מעשה קנין. זאת, שלא כמו בקנין הדיוט, שאין די בכך שאדם הקנה דבר לחבירו בפיו ובשפתיו, אלא צריך הקונה לעשות מצידו מעשה קנין בפועל, וכגון, שימשוך דבר המיטלטל או יעשה חזקה בקרקע[2]. מן האמור עולה, כי כל חפץ שהדיוט קונה במעשה בפועל, כגון בהגבהה, במשיכה, במסירה וכדומה, לא כן ההקדש, שם די באמירה בלבד לקנין, ואין גזבר* ההקדש צריך לעשות מעשה קנין[3].

מקור הדין: נאמר בתורה: 'איש כי יקדיש את ביתו – קדש!'[4] מכאן אמרו חכמים, שאדם המקדיש את ביתו הרי שהבית הפך להקדש[5]. ניתן עוד לומר, שאין זו רק אמירה להקדש שבמקדש, אלא מדובר בנדר מן התורה לכל דבר,[6] ועל כגון זה נאמרה המצוה: 'מוצא שפתיך תשמור ועשית'[7].

אמירה לגבוה בשטרות: יש מן הראשונים שכתב, שמאחר ששטר הניתן לאדם אינו נקנה לו אלא אם כן הקנה אותו בעל השטר בשלשה דברים, כדלהלן: בכתיבה, במסירה ביד, ובאמירה בפה, באומרו: 'שטר זה וכל שיעבודו יהיו לפלוני'. מעתה, כשאדם מוסר שטר לגזבר ההקדש, די אמנם באמירה בלבד, עם זאת, האמירה צריכה להיות כדרך שבעל השטר אומר לחבירו: 'שטר זה וכל שיעבודו יהיה להקדש'[8].

אמירה לגבוה בתנאי: אדם שאמר: 'חפץ זה יוקדש להקדש בעוד שלושים יום', נחלקו ראשונים: יש אומרים, שאין דין מסירה זו כמסירה להדיוט. שכן, אילו אמר כן לחבירו, יכול לחזור בו תוך שלושים ולא למסור את החפץ. לא כן באמירה לגבוה, שם אינו יכול לחזור בו תוך שלושים, כיון שאמירתו הרי היא כמסירה גמורה[9]. ויש אומרים, שקיימת התאמה גמורה בין אמירה לגבוה ובין מסירה להדיוט, וכשם שיכול לחזור בו במסירתו להדיוט תוך שלושים - כך יוכל לחזור בו באמירתו לגבוה[10].

מדברי חז"ל

מעשיהם של צדיקים במקדש

יוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה. היה לו ליועזר בביתו כד מלא דינרי זהב - עמד והקדישו לשמים, כדי שלא יהנה הבן מנכסיו. הלך הבן ונשא אשה, והיא בתו של האומן היוצר כתרי זהב למלך ינאי. לימים ילדה אשת הבן, הלך וקנה לכבודה דג משובח למאכל. קרע את הדג לבשלו לסעודה ומצא בו מרגלית יקרה. אמרה לו הבת - שמעני: אל לך להביא את האבן הטובה להערכה בפני הממונה על אוצר המלך, שכן, יציע לך דמים מועטים ותהא חייב למכור למלך את המרגלית בזול, לך אל גזבר ההקדש ותביא בפניו את המרגלית להערכה. והיה, בבואך לפניו אל תציע לו לקנות במחיר הנראה בעיניך, שכן הלכה היא, ש'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט', והמחיר שנקבת יחייב אותך למכור להקדש - ככל היוצא מפיך. הבא, אפוא, את המרגלית בפניו, ואל תוציא מפיך דבר, ומאחר שהגזבר ירא שמים הוא, חזקה עליו שינקוב במחירה הנכון. עשה כדבריה ובא עם המרגלית בפני גזבר המקדש. לאחר התייעצות בין הגזברים אמדו את המרגלית בשווי שלשה עשר כדים מלאים זהב. אמרו לו: שבעה כדים מלאים דינרים יש באוצרות המקדש - ששה כדים חסרים לנו. אמר להם: שבעה כדים תנו לי, ובאשר לשאר ששת הכדים הרי הן מוקדשים לשמים. עמדו וכתבו לעדות בגזברות המקדש: 'יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו – שרצה לנדותו מנכסיו - הכניס שש'. (על פי בבא בתרא קלג, ב)

קניה ומכירה להקדש: אדם שמכר חפץ להקדש, והתנה עם הגזבר על מחיר מסוים, והתברר שהחפץ שווה יותר, כיון שקבע מחיר זול קנה ההקדש במחיר זה. כי הכלל - 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' לא נאמר בנדר בלבד אלא גם בחפץ שנמכר[11]. לא רק באשר למוכר אלא גם באשר למי שקנה חפץ מן ההקדש, והסכים לסכום גבוה ממחירו של החפץ הנמכר – כלי, בית, שדה וכד', אשר מחירם בשוק פחות מהסכום שנקבע, עם זאת - 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט', וכיון שאמר - חייב לרכוש מן ההקדש את הכלי, הבית או השדה, ובמחיר שקבע[12]. יש שפירשו, שהכלל - 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' בקניה לא נאמר אלא בתנאי, שההקדש יוצא נשכר מן הקניה החפץ, מאידך, אם ההקדש אינו מרויח דבר - אין ההקדש חייב לקנות, ובודאי לא כשההקדש מפסיד בעיסקת הקניה[13]. במה דברים אמורים שהמוכר צריך לעמוד בדיבורו? - כשפנה המוכר ביוזמתו לגזבר ואמר: הנני מציע להקדש לקנות חפץ מסוים בכך וכך – אזי חייב לעמוד בדיבורו. מאידך, אם שאל אותו הגזבר: מה שוויו של החפץ שבידך, ונקב המוכר בסכום נמוך, אין זה בכלל 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט', ואינו חייב למכור במחיר שנקב, כיון שלא התכוין למכור[14].


מכירה להקדש

אדם המוכר דבר לגזבר ההקדש, כגון אבנים טובות, ונקב בסכום מסוים, חייב לעמוד בדיבורו, ש'אמירתו לגבוה – כמסירתו להדיוט'. בציור - נראית לשכת גזבר ההקדש.

[1] פירוש המשנה לרמב"ם קדושין א, ו.

[2] קידושין כח, ב.

[3] חידושי הריטבא לקידושין כח, ב.

[4] ויקרא כז, יד.

[5] רשב"ם בבא בתרא קלג, ב. ד"ה 'ולא'

[6] עיין רשב"ם שם.

[7] דברים כג, כד.

[8] חידושי הריטב"א שם

[9] פשט הגמרא נדרים כט, ב. וכן פירש הר"ן שם

[10] ר"ן בשם הרשב"א שם

[11] בבא בתרא קלג, ב. רמב"ם מכירה ט, א.

[12] משנה ערכין כז, ב. מגיד משנה על הרמב"ם מכירה ט, א. וכן המאירי קידושין כח, ב. ועיין ברמב"ם ערכין וחרמין ז,יב. שתמיד יד ההקדש על העליונה, עיין שם.

[13] ר"ן קידושין יא, ב. בדפי הרי"ף

[14] מאירי קידושין כח, ב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש