אותו ואת בנו


אותו ואת בנו: איסור שחיטת בהמה להקרבה וולדה ביום אחד.

נאמר בתורה: 'ושור או שה – אותו ואת בנו – לא תשחטו ביום אחד'. איסור זה, אשר בו יש בו ענין מוסרי[1] נאמר בעיקרו באשר לשחיטת חולין, כלומר, אדם השוחט בהמה, לא ישחט באותו יום את בנה. איסור זה נאמר גם בקדשים[2], שם נוספה לאיסור הנ"ל מניעה הלכתית נוספת, דהיינו 'מחוסר זמן'*. כלומר, נאמר בתורה: 'שור או כשב... כי יוולד, והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן', בכך אסרה תורה להביא קרבן בטרם מלאו שבעה ימים ללידתו, ומיום השמיני והלאה מביאים אותו לקרבן. כל עוד לא מלאו לשור או לכבש שבעה ימים, הרי הוא מוגדר בהלכה כ'מחוסר זמן'. בהקשר לכך, הוסיפה התורה את האיסור של 'אותו ואת בנו', לומר כנ"ל, שהוא מוגדר כ'מחוסר זמן'. בכך אמרה התורה שני דברים: האחד: כיון שהפרשה כולה עוסקת בקרבנות, אף פסוק זה אמור בקרבן[3]. השני: אמרה תורה: גם לאחר שמלאו לכבש שבעה ימים, עם זאת, אם נשחטה אמו ביום השמיני, עדיין הוא 'מחוסר זמן', ואסור בהקרבה כי אם ביום התשיעי[4]. נמצא, ש'אותו ואת בנו' גם הוא בגדר 'מחוסר זמן'.

גדרי האיסור: נאמר בתורה: 'ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'[5]. אמנם לשון הפסוק 'אותו ואת בנו', אמורה בלשון זכר, ולפי זה היה האיסור צריך לכלול שלא לשחוט את הבן ביום שנשחט אביו, עם זאת, לא נאמר האיסור אלא באם ובנה וכן באם ובתה[6], וכפי שדרשו חז"ל: 'אותו ואת בנו' - 'מי שבנו כרוך אחריו [שדרך העגל להיות כרוך אחר אימו] יצא הזכר שאין בנו כרוך אחריו'[7]. מאידך, יש אומרים שאיסור זה נוהג אף בזכרים, כשידוע מי אביו[8]. והלכה היא, שהאיסור נוהג מספק גם בזכרים, לפיכך המקריב אינו לוקה על השחיטה[9]. באשר לחיוב מלקות הלכה היא, שסדר השחיטה וההקרבה אינו משנה, שכן, בין אם שחט את האם ואחר כך שחט את בנה, ובין אם שחט את הבן ואחר כך את אמו, השוחט מתחייב בארבעים מלקות[10].

לדוגמה: הקריב פרה לקרבן בבוקר, בנה או בתה נאסרים להקרבה באותו יום אחר הצהרים, והם בגדר 'מחוסר זמן'. וכן אם נשחט הבן או הבת בבוקר - האם 'מחוסרת זמן' באותו יום אחר הצהרים[11]. אדם שהקריב אחר הצהרים אחת מן הבהמות שנאסרו, דין הקרבן כדלהלן: א. מקדיש הקרבן - עובר על עשה, שנאמר: 'מיום השמיני... ירצה'. ב. הקרבן עצמו פסול מסיבה זו, שכן אמרה תורה, שרק ביום השמיני ירצה, ולפני כן פסול[12]. ג. הכהן השוחט את הקרבן עובר על לאו[13], של 'אותו ואת בנו לא תשחטו' וילקה[14].

איסור 'אותו ואת בנו' נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, בין בחולין ובין בקדשים, בין בקדשים הנאכלים ובין בקדשים הנשרפים[15], בין בארץ ובין בחוץ לארץ[16].


מכירת בהמות לקרבן כהלכה

שוק הבהמות ערב הרגל בירושלים. הבהמות נבדקות ממום שנפל בהן, כמו כן מודיע המוכר לקונה, כי בהמה זו אינה ראויה להקרבה היום, שכן האם נמכרה היום לאכילה.

אין איסור 'אותו ואת בנו' נוהג, אלא בבהמה טהורה בלבד ובדרך שחיטה. לפיכך, אם נחר (הרג) בהמה ולא שחטה, מותר לשחוט את בנה. כשם שאין האיסור נוהג בבהמה טמאה, כן אינו נוהג בבהמת כלאים. כמו כן אינו נוהג בבהמה מעוברת, שאם שחטה אינו חייב על העובר, שכן עובר אבר מאמו הוא[17].

גדר 'יום אחד': 'יום אחד' האמור ב'אותו ואת בנו', הוא ככל התורה, שהיום הולך אחר הלילה: לדוגמא: אם שחט את האם אחר צאת הכוכבים של ליל שני, לא ישחט את בנה עד צאת הכוכבים של ליל יום שלישי. וכן אם שחט את האם ביום שני לפנות ערב סמוך לשקיעה, רשאי לשחוט את בנה אחר צאת הכוכבים של ליל שלישי[18].

הזהירות באיסור 'אותו ואת בנו' ברגלים: מובא בהלכה, שיש ימים מיוחדים בשנה, שהעם מרבים לשחוט בהמות, ובאותם ימים על המוכר להזהיר את הקונה, לבל ישחוט היום את הבהמה שקנה: 'בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו ולומר לו: כבר מכרתי אימה או בתה [לאדם] אחר לשחוט, כדי שימתין זה האחרון ולא ישחוט [את הבהמה שקנה] עד למחר. ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה[19]. באשר לערב יום שמיני עצרת, שהוא סיומו של חג הסוכות, העם מביאים קרבנות ראייה אשר טרם הביאו בתחילת החג, לפיכך, רבים האנשים הקונים קרבנות, להשלים את חובתם בהבאת קרבנות החג: עולת ראייה*, שלמי חגיגה* ושלמי שמחה*. כך גם בערב פסח, שכל ישראל חייבים להביא את קרבן פסח ביום ארבעה עשר, ואת שאר קרבנות החג, לפיכך, רבים הקונים בהמות בערב יום טוב של פסח. כך גם ערב עצרת – הוא חג השבועות*, שכן, רגל זה הוא יום אחד, והכל משתדלים להביא את קרבנות היום בחג עצמו ולא בימים שלאחריו, על אף שניתן להביא תשלומים* בימים שלאחר החג.

טעם המצוה

צער בעלי חיים - מן התורה

טעמים שונים נאמרו בדברי חז"ל והראשונים בטעמה של מצוה זו. ככלל, התורה מצוה את ישראל לנהוג ברחמים, כמידותיו של הקדוש ברוך הוא, לפיכך אין לשחוט אם ובנה ביום אחד[20]. כך היא לשון המדרש: 'כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם - כך רחמיו על הבהמה... שנאמר: ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן'. ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'[21].

כן פירשו הראשונים במצות 'אותו ואת בנו', ש'שחיטת שניהם [ביום אחד] למאכל, דומה לאכזריות ורעבתנות, לקחת, ולשחוט, ולבשל, ולאכול, אם ובנים יחד'[22]. מידת רחמים זו אמורה במיוחד כשאדם עומד להביא קרבן, שם הוסיפה התורה מצוה מיוחדת של - 'מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן', זאת, להרחיק בימים אחדים, לפחות, את יום ההקרבה מיום הלידה.

כן כתבו הראשונים, ש'אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק לשחוט שניהם - הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד: אין הפרש בין צער האדם עליו, וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר פועל הכח המדמה [הרגש], הנמצא ברוב בעלי חיים - כמו שנמצא באדם'[23].

[1] עיין 'טעם המצוה'.

[2] חולין עח, א. רמב"ם שחיטה יב, א. לא תעשה קא.

[3] זאת, בנוסף לאיסור שבפסוק זה האמור בחולין.

[4] ויקרא כב כה – כו. עיין שם בספרא שם: 'מנין לשוחט אותו ואת בנו במוקדשים - הרי זה בלא ירצה [האמור בפסוק הקודם הדן במחוסר זמן]? תלמוד לומר: ירצה לקרבן אשה לה' [ובסמיכות נאמר מיד:] ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד – מלמד, שהשוחט אותו ואת בנו במוקדשים - הרי זה בלא ירצה [כמחוסר זמן]'. עיין שם במלבי"ם שהרחיב בהסברת הלימוד. וראה רמב"ם מעשה הקרבנות יח, ח.

[5] ויקרא כב, כח.

[6] וראה רמב"ן ויקרא כב, כח. שהסביר שהלשון 'אותו ואת בנו' בלשון זכר, באה כהמשך לפסוק הקודם: 'שור... כי יוולד', שהוא לשון זכר.

[7] ספרא אמור ח, ח.

[8] דעת חנניה חולין עח, ב.

[9] חולין עח, ב. רמב"ם שחיטה יב, יא.

[10] משנה חולין פב, א. רמב"ם שחיטה יב, יב.

[11] זבחים קיב, ב. רמב"ם מעשה קרבנות יח, ח.

[12] תורת כהנים ויקרא כב, כח. רמב"ם איסורי מזבח ג, ח.

[13] וכן אם שחט בעל הקרבן.

[14] חולין פב, ב. רמב"ם שחיטה יב, ב.

[15] חולין פא, ב. רמב"ם שחיטה יב, ב.

[16] משנה חולין עח, א. רמב"ם שחיטה יב, ב.

[17] תורת כהנים ויקרא כב, כח. רמב"ם שחיטה יב, ג- יא

[18] חולין פב, א. רמב"ם שחיטה יב, טז.

[19] רמב"ם הלכות שחיטה פרק יב הלכה יד

[20] דברים רבה ו, א. יונתן בן עוזיאל ויקרא כב, כח. חינוך מצוה רצד.

[21] דברים רבה ו, א.

[22] רשב"ם דברים כב, ו.

[23] ספר מורה הנבוכים חלק ג. מח.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il