איסורי מזבח


איסורי מזבח: בהמה שנפל בה מום או שאינה מן המובחר אסרה תורה להביאה כקרבן.

מצות עשה על מביא הקרבן, שיביא לפני ה' קרבן תמים ומן המובחר, שנאמר: 'תמים יהיה לרצון'[1]. בתורה נימנו בהמות שאין ראוי להקריבם, כגון, בהמה שנפל בה מום, או בהמה שנעברה בה עבירה, והמביא בהמה כגון זו למקדש, הרי זה מבזה את הקדשים ועובר ב'לא תעשה'. יש המביא בעל מום למקדש ולוקה, שנאמר: 'וכל אשר יהיה בו מום לא תקריבו'[2], ויש המביא קרבן מהם ופטור ממלקות.

איסורי המזבח למיניהם: האיסור להביא קרבנות בעלי מום למזבח מתחלק למינים שונים: יש מן הבהמות שנפל בהן מום גלוי לעין, או אף מום סמוי בגופן. ויש מהן שנעברה בהן עבירה והבאתם כקרבן אינה לרצון לפני ה'. כן יש מהן שאינן מן המובחר. וכתבו הראשונים, שדין מלקות לא נאמר אלא על בעלי מום גלוי בגופם, ואילו באשר לפסולים האחרים, אף על פי שאמרה תורה שמומים אלו כולם אסורים לגבי מזבח, המביא אותם אינו לוקה. באשר לאתנן זונה ומחיר כלב, שם מפורש הלאו בפסוק ולפיכך לוקה עליהם מן התורה[3]. יש מן האחרונים שכתב, כי אף על פי שאין לוקים על המומים השונים מן התורה, לוקים עליהם מכת מרדות מדרבנן[4].

בעל מום*: כל הקרבנות צריכים להקרב תמימים ומובחרים, שנאמר: 'תמים יהיה לרצון'[5], ומנו חכמים שבעים ושבעה מומים אפשריים בבהמה[6]. ולמדו חכמים מן הפסוקים, שעל ארבעה שלבים בהקרבה לוקה מן התורה, שכן הדבר מובא בתורה ב'לאו' מפורש: א. המקדיש בהמה שיש בה מום להקריבה על גבי המזבח, עובר בלא תעשה, ולוקה על הקדשו, שנאמר: 'כל אשר בו מום לא תקריבו'. ב. השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה, שנאמר: 'לא תקריבו אלה לה'', ג. הזורק דם בעלי מומין על המזבח לוקה, שנאמר: 'לא תקריבו לה''. ד. המקטיר ומעלה אימורי בעלי מומין על המזבח לוקה, שנאמר: 'ואשה לא תתנו מהם על המזבח'[7]. חלק מן האיסורים הללו נאמרו באשר לאדם מישראל, כגון המקדיש בהמה בעלת מום, מאידך יש מן האיסורים הללו שנאמרו בעיקר באשר לכהנים, כגון, זריקה והקטרה הנעשים על ידי הכהן. חיוב מלקות נאמר אף על המקריב בעל מום עובר, שנאמר: 'לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום'[8].


בדיקת מומים במקדש

בדיקת הטלה בלשכת הטלאים. בציור נראה הכהן בודק את הטלה עם שחר לאור הנר, בדיקה זו אחרונה ממומים, לקראת הקרבתו על גבי המזבח.

מומים שאין עליהם מלקות: יש מומים שחז"ל למדו את איסור ההקרבה, מפי השמועה ומדרשות הפסוקים, ומומים אלו אין לוקים עליהם מן התורה. להלן עשרה מן המומים שמנתה התורה, שהם בגדר 'איסורי מזבח' ואין לוקים עליהם.

א. מין אחר: נאמר בתורה - 'זכר תמים', כן נאמר - 'נקבה תמימה', ולמדו חכמים: 'עד שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית'. מכאן האיסור להביא טומטום ואנדרוגינוס* כקרבן. וכתבו ראשונים: 'אף על פי שאין לך מום גדול מהן, הרי הן פסולין למזבח... לפי שהן ספק זכר ספר נקבה - הרי הן כמין אחר'[9]. גם עוף שנמצא בו מום זה, שהוא טומטום ואנדרוגינוס, הרי הוא כמין אחר, ואסור בהקרבה[10].

ב. כלאים*: נאמר בתורה: 'שור או כשב או עז כי יולד[11]', מכאן למדו חז"ל, שהקרבן צריך להיות כל מין ומין בפני עצמו ולא שיהיה כלאים, ולא מעורב מכבש* ועז[12].

ג. יוצא דופן*: בהמה שנולדה שלא כדרך הטבע אלא בניתוח דופן בטנה של האם, נאסר הולד להקרבה על גבי המזבח, שנאמר: 'שור או כשב או עז כי יולד'[13] – בדרך הטבע, פרט ליוצא דופן[14].

ד. מחוסר זמן*: נאמר בתורה: 'והיה שבעת ימים תחת אמו'[15], מכאן למדו חז"ל: 'פרט למחוסר זמן', כלומר, בהמה שלא השלימה את זמנה, וטרם מלאו שמונה ימים ללידתה - אסורה בהקרבה[16]. וכן הוא הדין לתורים[17], שזמנם להקרבה תלוי במועד ידוע לגידולם, אף אלו נאסר להקריבם בטרם זמנם.

ה. יתום*: בהמה שהיתה בבטן אמה, ונשחטה האם או מתה, ונולדה הבהמה לאחר שחיטת אמה, אסורה להקרב על גבי המזבח, שנאמר: 'והיה שבעת ימים תחת אמו'[18], וזה נתייתם בטרם ראה את אמו, ולא היה מימיו שבעה ימים תחת אמו, ולפיכך פסול.

ו. נדמה*: בהמה שנולדה וצורתה משונה, ואינה דומה למין האם היולדת, וכגון, שעז* ילדה כמין כבש, או רחל* שילדה כמין עז, אף על פי שאין זה כלאים, פסול הוא לגבי מזבח, 'שאין לך מום גדול מן השינוי'[19].

ז. המית אדם: בהמה או עוף שהרגו אדם, הרי שנעברה בהם עבירה, ודינם כדין רובע ונרבע, ופסולים לעלות על גבי המזבח[20].

ח. שאינו מן המובחר*: - קרבן שאינו מובחר, כגון בהמה עם יבלת, אסורה למזבח[21], שנאמר: 'וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה''[22].

ט. מחוסר אבר מבפנים: בהמה מחוסרת אבר פנימי[23], פסולה,שנאמר: 'תמימים יהיו לכם'[24]. מכאן למדו חז"ל, שבהמה שנחסר אחד מאבריה הפנימיים, כגון, שחסרה כליה, אף על פי שאינה טריפה, ואינה בגדר בעלת מום, אסורה לגבי המזבח, מפני שאין מקריבים 'חסר' כלל[25].

י. טריפה: בהמה שנמצאה בה אחת מן הטריפות הנאסרות באכילה אסורה, שנאמר: 'ואם עולה קרבנו מן הבקר'[26], מכאן למדו חז"ל: 'מן הבקר' - להוציא בהמה שהיא טריפה, שאסורה מן התורה בהקרבה[27].

יא. המקריב חיה ובהמה טמאה: נאמר בתורה: 'מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם', ולמדו חכמים, שדווקא מינים אלו נקבעו כקרבן, לפיכך המביא חיה כקרבן, כגון צבי ויחמור, עובר בלאו, שהרי אמרה תורה לא להקריב מהם. באשר למלקות מובא להלכה שאינו לוקה עליו[28]. גם באשר למקריב בהמה טמאה, כגון, המעלה אברי חמור או סוס על גבי המזבח עובר על לאו, שהרי ציותה תורה שלא להביא אלא מבהמה טהורה בלבד. עם זאת אמרו חכמים שהמקריב בהמה טמאה לוקה[29].

בהמות פסולות משום השחתה: חמישה מן המומים שמנו חז"ל נוגעים לבהמה שנעברה בה עבירה, שהיא בגדר 'השחתה', שנאמר: 'כי משחתם בהם – מום בם'[30]. ולמדו חכמים מכאן, שכל שיש בו מום של השחתה פסול לגבי המזבח[31], כגון, רובע ונרבע, וכן בהמה שהיתה מיוחדת לעבודה זרה. אף על פי שבהמות כגון אלו מותרות לאכילה, פסולות הן מלהעלותן על גבי המזבח.

להלן חמש בהמות שהמום שבהן נוגע ל'השחתה':

א. הרובע* והנרבע*: הרובע והנרבע אסורים לגבי מזבח, הרי זה כשיש שם לפחות עד אחד המעיד בבית דין על המעשה. אין צריך לומר, שכאשר יש שני עדים על המעשה, שבמקרה זה הבהמה נהרגת, ופשוט שהקרבן פסול למזבח[32].

ב. המוקצה* לעבודה זרה: בהמה שהקצו אותה לעבודה זרה, ועובדי עבודה זרה משתמשים בה לצורך עבודתם, כגון שגזזו אותה[33], אסור להביאה כקרבן על גבי המזבח, אף על פי שהיא מותרת באכילה. אף זאת נלמד מן הפסוק: 'כי משחתם בהם'[34].

ג. הנעבד*: בהמה שעבדו לפניה והשתחוו לה כעבודה זרה, אסור להביאה למזבח, והיא וציפוייה אסורים בהנאה. ואם היתה הקדש תרעה עד שתסתאב[35].

ד. קרבן גוי: גוי שהביא קרבן למקדש אין מקבלים ממנו, ככתוב: 'ומיד בן נכר לא תקריבו את כל אלה, כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם', ואמרו חכמים, שקרבן גוי יש בו השחתה[36], ולכן לא הותר לקבל מהם קרבנות, לא של יחיד ולא של ציבור אלא קרבן עולה[37]. עוד מובא בהלכה, שגוי שתרם מחצית השקל אין מקבלים ממנו[38], ומצינו דעה בראשונים, שאם קיבלו ממנו, אוסרת תרומה זו את כל קרבנות התמיד[39].

ה. אתנן זונה* ומחיר כלב*: הנותן בהמה לזונה באתננה, או המחליף בהמה בכלב, הבהמה אסורה לגבי מזבח, והמקריב אחד מהם או את שניהם לוקה[40], שנאמר: 'לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך'[41]. שונה דין אתנן ומחיר אלו, משאר המומים שנימנו לעיל, שעל אלו לוקים, שנאמר בהם לאו מפורש – 'לא תביא'. לא כן המומים האחרים שנלמדו מפי השמועה, ולא נאמר בהם לאו מפורש, לפיכך המביא אחד מהם לקרבן אינו לוקה[42].

מן המדרש

קרבנותיו של גוי אסורים למזבח

'ילמדנו רבינו: גוי שהביא קרבן מהו לקבל הימנו? - כך שנו רבותינו: נדבות מקבלין מן הגוי, וקרבנות אין מקבלין מהן, למה? מפני שקרבנותיהם פסולין לפני הקב"ה. כך אמר שלמה: זבח רשעים תועבה (משלי כא, כז). מעשה בגוי אחד ששאל את ר' יוסי בן חלפתא, אמר לו: למה אין מקבלין ממנו קרבנות? אין כתיב (מלאכי א, יא): ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה - כי גדול שמי בגוים?! אמר לו ר' יוסי: היך אתה קורא מה שאתה רוצה, ומה שאין אתה רוצה - אין אתה קורא. שבשעה, שביקש בלעם ובלק להקריב קרבנות לפני הקב"ה - לא קיבל מהם!... כך אתה מוצא, בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה לישראל ופרשת הקרבנות... הזהיר הקב"ה שלא יקבלו מכם קרבן, מה כתיב למעלן? - ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם... אבל מישראל - אני מקבל. מנין? - ממה שקראו בענין: שור או כשב או עז'[43].

[1] ויקרא כב, כא. תורת כהנים שם, רמב"ם איסורי מזבח א, א.

[2] ויקרא כב, כ. תורת כהנים שם, רמב"ם ביאת מקדש א, ב.

[3] רמב"ם איסורי מזבח ג, ז. הרמב"ם כתב זאת בלשון 'יראה לי', אך הכסף משנה מעיר, שלמעשה הלכה זו היא דינא דגמרא.

[4] רדב"ז איסורי מזבח ג, ז.

[5] רמב"ם איסורי מזבח א, א.

[6] רמב"ם איסורי מזבח פרק ב, ו - ז. עיין שם, שרובם מום קבוע וארבעה מהם מום עובר.

[7] רמב"ם איסורי מזבח פרק א, ד – ה.

[8] רמב"ם שם הלכה ה.

[9] בכורות מא, א. רמב"ם איסורי מזבח ג, ג.

[10] רמב"ם איסורי מזבח ג, ג.

[11] ויקרא כב, כז.

[12] תורת כהנים שם רמב"ם איסורי מזבח ג, ד.

[13] ויקרא כב, כז.

[14] תורת כהנים ויקרא כב, כז. רמב"ם איסורי מזבח ג, ד.

[15] ויקרא כב, כז.

[16] תורת כהנים ויקרא כב, כז. רמב"ם איסורי מזבח ג, ד.

[17] ראה ערך 'בני יונה'.

[18] ויקרא כב, כז. רמב"ם איסורי מזבח ג, ד.

[19] בכורות מא, א. רמב"ם איסורי מזבח ג, ה.

[20] זבחים עא, א. רמב"ם איסורי מזבח ג, ו.

[21] ספרי דברים יב, יא.

[22] דברים יב, יא. רמב"ם איסורי מזבח ג, יא. ב, ח. עיין שם שנימנו שם ארבעה מיני פסול.

[23] וכן עוף מחוסר אבר חיצוני, ראה ערך 'עוף'.

[24] במדבר כח, לא.

[25] בכורות לט, א. רמב"ם הלכות איסורי מזבח ב, יא.

[26] ויקרא א, ג.

[27] תורת כהנים שם, מנחות ה, ב. תמורה כט, א. ועיין בכורות נז, א. שנלמד איסור טריפות מגזרה שווה למעשר-בהמה*. ואולם הרמב"ם הלכות איסורי מזבח ב, י. למד זאת מהפסוק במלאכי: 'הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך'. שמשמע לכאורה שהאיסור אינו מהתורה, ועיין כסף משנה שם שכתב שתי תירוצים,.

[28] ראה רמב"ם איסורי מזבח ה, ו. שבכגון זה אמרו חכמים 'לאו הבא מכל עשה – עשה'.

[29] עיין שם ברמב"ם שהסביר מדוע המקריב בהמה טמאה לוקה.

[30] ויקרא כב, כה.

[31] בכורות כז, א. רמב"ם איסורי מזבח ג, ו. מצינו בתלמוד הגדרה לדברים שיש בהם משום השחתה, כמובא בתמורה כח, ב: 'כי משחתם בהם - תנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים, דבר ערוה דכתיב: כי השחית כל בשר את דרכו, עבודת כוכבים דכתיב: פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל'.

[32] רמב"ם איסורי מזבח ד, ב.

[33] איסורי מזבח ד, ד.

[34] תמורה כח, ב. רמב"ם איסורי מזבח ג, ו.

[35] רמב"ם איסורי מזבח ד, ו.

[36] פסיקתא רבתי, הוספה א פיסקא א - שור או כשב. עיין 'מן המדרש'.

[37] ראה ערך 'גוי'.

[38] משנה שקלים א,ה. רמב"ם שקלים א, ז.

[39] השגות הרמב"ן לספר המצוות, שכחת הלאוין, המצוה השמינית.

[40] תמורה כח, א. רמב"ם איסורי מזבח ד, ט. ד, טז.

[41] דברים כג, יט.

[42] רמב"ם איסורי מזבח ג, ז. על פי הגמרא חולין פא, א. כן ראה את דברי הרדב"ז לעיל הערה 4, שכתב, שלוקים מכת מרדות מדרבנן.

[43] פסיקתא רבתי, הוספה א פיסקא א - שור או כשב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש