אויר


אויר: קרבנות ושאר קדשים הנמצאים באויר ירושלים והמקדש – ודינם להלכה

הלכה היא, שהקרבנות והקדשים נאכלים על גבי הקרקע המקודשת של ירושלים. כך גם באשר לשחיטה, וכן קבלת הדם ואכילת קדשי קדשים - אלו מתקיימים בקרקע העזרה שבמקדש. עם זאת, קיים דיון בדברי חז"ל, מה דין החלל והאויר של המקומות המקודשים הנ"ל, האם דינם כדין הקרקע עצמו או שמא אויר אינו כקרקע? הדבר נוגע להלכה, באשר לקדשים שנאכלו או נשחטו באויר המקומות המקודשים.

אויר עזרה כעזרה: יש מקום לדון בשאלה, מה דין אויר העזרה לענין קרבן שנשחט בתחומי העזרה, וכגון, שהקרבן נמצא תלוי באויר העזרה. כך גם באשר לשוחט הנמצא מעל פני הקרקע באויר העזרה, האם אויר העזרה כעזרה? שאלה זו נשאלת אף על כהן המקבל הדם, אם נתלה הכהן באויר וקיבלו במזרק. כן יש לברר, האם יש הבדל בין קדשי קדשים לקדשים קלים בענין זה.

ככלל, מובא בגמרא: 'אויר פנים כפנים'[1], כשכוונת הדברים היא, שאויר העזרה מקודש כרצפת העזרה*. לאור האמור, מובא בהלכה, שאם היה הכהן עומד על רצפת העזרה, והיה המזרק תלוי באויר ומחובר לידו וקיבל את הדם באויר, מעשה זה נחשב לקבלת הדם. כך גם אם הגביה את הבהמה והיתה תלויה באויר, וקיבל הכהן את הדם מצואר הבהמה כשהיא באויר - קבלת הדם כשרה, 'שאויר המקום כמקום'[2].

מאידך, באשר לשחיטה מובא בהלכה, שכהן העומד על רצפת העזרה, אם שחט את הבהמה כשהיא תלויה באויר - השחיטה פסולה, למרות ש'אויר פנים כפנים', זאת, בגלל גזירת הכתוב הקובעת כי השחיטה נעשית כשהבהמה על הארץ, ככתוב: 'על ירך המזבח - עד שישחוט בארץ'[3]. באשר לשוחט עצמו, אם נתלה באויר העזרה, ושחט את הבהמה כשהיא נתונה בארץ, מצינו הבדל בהלכה בענין זה: אם היתה הבהמה קדשים קלים – השחיטה כשרה, שכן, 'אויר פנים כפנים', ושחיטה אינה עבודה ושירות המחייבים את השוחט לעמוד על הרצפה[4]. מאידך גיסא, אם הקרבן הוא קדשי קדשים, שם גזירת הכתוב היא: 'ושחט אותו על ירך המזבח צפונה', ועניינו, שהן השוחט והן הבהמה ניצבים על פני הקרקע[5].

עוד מצינו, ש'אויר עזרה כעזרה' לענין מצורע, המכניס את בהונות ידיו ורגליו לאויר העזרה, אף שם קיים דיון בהלכה, כיצד יכניס את בהונותיו, הרי 'אויר עזרה כעזרה[6]. כלל זה נדון אף באשר לאדם טמא הנכנס חלקית לעזרה, שאם הכניס את ידו לאויר העזרה, הרי הוא באיסור כרת, זאת, לשיטה האומרת: 'ביאה במקצת שמה ביאה'[7]*. קיימות עבודות במקדש הנעשות ב'צפון'* דווקא, כגון, קבלת דם של קדשי קדשים*, ונפסק בגמרא ובהלכה ש'אויר צפון – כצפון'[8].


אויר מזבח כמזבח

שני הכהנים (נראים בציור בצד השמאלי של המזבח) נושאים יין וסולת ואלו נתקדשו מכח אויר המזבח.

אויר כבש ככבש

שלשת הכהנים הזורקים אברים למערכה (נראים על הכבש במרכז בציור) האברים שבידיהם התקדשו באויר הכבש.

אויר מזבח: כלל הוא בהלכה: 'אויר מזבח - כמזבח'[9], וכוונת הדברים היא, שאם עמד הכהן בראש המזבח והחזיק בידו אבר מאיברי הקרבן, אויר המזבח מקדש את האבר כאילו היה מונח על המזבח גופו. אפילו היה האבר פסול - המזבח מקדשו, וחל עליו הכלל: כיון שעלה לא יירד[10]. יתירה מזו! גם אם הכהן עומד על רצפת העזרה ומחזיק בידו קנה, ובראשו אבר מאברי הקרבן כשהאבר נמצא באויר המזבח – התקדש האבר ולא יירד[11]. אף אם היתה תחתית כלי שרת חוצצת בין אויר המזבח למזבח, אין כלי זה חציצה, זאת, מפאת קדושתו של הכלי[12]. הכלל שנאמר במזבח אמור אף באשר לכבש, ו'אויר הכבש דינו ככבש'[13].

אויר כלי שרת: אויר כלי שרת* הרי הוא ככלי עצמו, ולכן כשמגיע דם הקרבן המקלח מן הבהמה לאויר הכלי, אף שלא הגיע לתחתית הכלי, הרי הוא כאילו הונח בכלי. עם זאת, אם לא היו שוליים למזרק* או נפחתו, אף אם הגיע הדם לאויר הכלי פנימה, לא נתקדש הדם, שהרי אין סופו של הדם לנוח בכלי[14].

מן המחקר

פתרון לריבוי אוכלוסין בירושלים בעת הרגל

לאור המובא בדברי חז"ל והרמב"ם ש'אויר מקום כמקום', יש בכך כדי לפתור בעיות שונות בעזרה ובירושלים. מאחר וברגלים באים המוני עולי הרגל לעיר, והקרבנות צריכים להאכל בתוך העיר המקודשת שבין החומות, נמצא, שניתן לפתור את בעיית הצפיפות בירושלים באמצעות משטחים בנויים באויר, וכגון מפלסים מעץ ומתכת אחדים הבנויים לגובה. בשיטה המוצעת ניתן גם לפתור את בעיית אכילת קרבן פסח לכל עולי הרגל, אך הדבר תלוי בשיטות הראשונים. ראה ערך 'גגין ועליות'.

אויר השלחן: אויר השלחן מקדש את הלחם שנותנים עליו, למרות שטרם הניחו את הלחם על גבי משטח הזהב של השלחן. לדעה האומרת שכל אחד מששת הלחמים כפלו אותו באפייתו בגובה שנים וחצי טפחים, האויר המקדש הוא בגובה חמשה עשר טפחים, מאידך, לדעה שכופלים את הלחם לגובה שני טפחים, אזי האויר המקדש הרי הוא בגובה שנים עשר טפחים בלבד. אויר זה מקדש כל דבר מאכל שנמצא בתחום השלחן והמאכל נפסל בלינה[15].

אויר ירושלים: אויר ירושלים כירושלים, ולכן מותר לאכול קדשים קלים ומעשר שני לא רק על פני הקרקע אלא באויר העיר. וכגון, כשאדם עומד בין ענפי אילן, או טס באויר, הרי הוא בתחומי אוירה של ירושלים, וכאילו עומד על הקרקע, ורשאי לאכול מעשר שני* וקדשים במקומו[16].

[1] זבחים כו, א. וראה תוספות שבועות יז, א.

[2] רמב"ם פסולי המוקדשים א, כ.

[3] רמב"ם שם א, טז. וראה בזבחים כו, א. שהלכה זו אינה תואמת את דברי רבא, וכנראה היתה לרמב"ם גירסא אחרת בגמרא.

[4] רמב"ם פסולי המוקדשים א, יז.

[5] רמב"ם שם. וראה בכסף משנה שם שלפי הגירסא שלפנינו בזבחים כו, א. ההלכה היא שהכל כשר כשיטת רבא, והן בקדשי קדשים והן בקדשים קלים אם היה השוחט באויר כשר, שכן 'אויר צפון כצפון'. וראה בגמרא ורש"י שם, והבאנו כאן את דעת הרמב"ם בהלכה.

[6] תוספות שבועות יז, א. על פי זבחים לב,ב.

[7] זבחים לב, א.

[8] זבחים כו, א. רמב"ם פסולי המוקדשים א, טז - יז. ועיין בגמרא חילוקי דינים בין קדשים קלים לקדשי קדשים, אך חילוקים אלה אינם נוגעים לסוגיית האויר, כי אם לסוגיות דרך שירות ולגזרת הכתוב בדבר השחיטה על ירך המזבח.

[9] רמב"ם פסולי המוקדשים ג, יב.

[10] עיין ערך פקיעת איברים.

[11] זבחים פז, ב - פח, א. עיין שם, שהגמרא דנה בענין החזקת אבר בראש המזבח - כשהכהן על הרצפה ומחזיק קנה בידו, והגמרא נשארה בתיקו. מדברי הרמב"ם עולה שפסק שהאויר כמזבח, שכן זו שיטתו הכללית: 'אויר מקום כמקום'. ועיין כסף משנה ור"י קורקוס שכך הסבירו בדברי הרמב"ם.

[12] תוספות זבחים פז, ב. ד"ה 'כלי שרת'.

[13] זבחים פז, ב.

[14] זבחים כה, ב. רמב"ם מעשה קרבנות ד, ט. ועיין ערך חציצה.

[15] מנחות צו, א. רש"י ד"ה 'חמשה עשר'

[16] תוספות מכות יב, א. ד"ה 'אילן'.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il