אין שום מקור ידוע בתורה ובחז"ל לתנאי זה שכתב ספר החינוך אודות רוב ישראל, ובבניין בית שני היו כאן כארבעים אלף איש בלבד, וגם במשך שאר ימי בית שני נראה שרוב ישראל היו בחו"ל (עיין ירושלמי שקלים פ"ג ה"ג "שלישית היא היתה עשירה שבכולן", ודוק). גם הרמב"ם ושאר ראשונים לא כתבו זאת.

כשלומדים את ספר החינוך, יש לתת את הדעת לשני דברים באופי הספר, הנובעים ממטרתו כספר עממי (כפי שכתב בהקדמתו):

א. אין דרכו של החינוך להמציא חידושי דינים מדעתו. ספרו נועד לסכם את הדברים הידועים מחז"ל, ובמקרים ספורים הביא מחלוקות בין הפוסקים וכתב את הכרעתו על פי דעת רבותיו. אבל כמדומני שלא חידש הלכות שאין להן מקבילה בראשונים אחרים, ובוודאי לא בכתיבה סתמית, כאילו הדבר פשוט וידוע ומוסכם.

ב. דרכו של החינוך לכתוב בכל מצוה ומצוה אימתי והיכן היא נוהגת ועל מי היא מוטלת, והמעיין בדבריו ישים לב שבשלושה פרטים אלה - הזמן המקום והאישים - לא הקפיד לכתוב את הדברים על פי דיוקם ההלכתי, אלא גם על פי אפשרותם המעשית - מי ומתי והיכן מסוגל לבצע את הדברים, מתוך הנחה שמי שאינו יכול לבצע - אונס רחמנא פטריה, גם אם המצוה קיימת באופן עקרוני. עיין בחינוך מצוה לג, קנב, רצט, תא, בסוף כל מצוה ומצוה. ובכל המצוות הנוגעות לקרבן פסח (מצוה ה-טו) כתב שנוהגות "בזמן הבית", אע"פ שכידוע מקריבין אע"פ שאין בית (כמ"ש בעצמו במצוה תמ), אלא שבדרך כלל אם אפשר להקריב - אפשר כבר לבנות ג"כ, ולא נכנס למצב התיאורטי של הקרבה בלי בית. ובכל המצוות הנוגעות לדיני נפשות ושאר הדברים התלויים בבי"ד סמוכין, כתב שהן נוהגות בא"י בלבד (כגון מצוה מז, נב, ועוד רבות), אע"פ שמפורש במשנה ובגמ' (מכות ז,א) שסנהדרין נוהגת אף בחו"ל, אלא שאין זה מעשי כ"כ, כי הסמיכה צריכה להיות בארץ, ורק חכם שנסמך בארץ יכול לדון דיני קנסות ודיני נפשות בחו"ל, ולכן כתוב כבר בגמרא (ב"ק פד) שבפועל בא"י דנים דיני קנסות ובחו"ל לא. וכ"כ בספר משכנות לאביר יעקב על מצוות שמירת המקדש, שמש"כ החינוך במצוה שפח שמצוה זו נוהגת בזמן הבית - אינו בדווקא, אלא כוונתו שבמציאות נחוץ לשם כך, שעם ישראל יהיה בירושלים, וכך דרך החינוך בדברים כאלה.

לפיכך לענ"ד, אין שום בסיס לדיוקם של כמה אחרונים מדבריו, שרק כשרוב עם ישראל בארץ, יש חיוב לבנות מקדש, ואין מקום להתפלפל, האם כוונתו לרוב ממש או לששים ריבוא. אלא כוונתו שמבחינה מעשית מסתבר לו, שצריך ציבור גדול בשביל זה, ולו יצויר שציבור קטן מסוגל לכך - חובתו לעשות כן. וגם אם נניח שכוונתו כהבנת אותם אחרונים בדבריו, שזהו תנאי מחייב - מכיוון שראשונים אחרים לא הזכירו תנאי זה (ומוכח מדבריהם בכמה מקומות שלא כן, כגון בראשונים בגיטין לו בדיון על יובל בבית שני, עי"ש, שזו הנחה פשוטה שלא היו רוב ישראל אז), ואין לו מקור ידוע בתורה ובחז"ל, ויש על כך קושיה פשוטה וחזקה מעולי בבל שלא נהגו כן (ולא שמענו מחז"ל על הוראת שעה מיוחדת בזה), אינני מבין כיצד ניתן להיפטר מן המצוה, על סמך דעת יחיד בלתי מובנת.