מקור הדברים הוא המשנה בתענית (כו,א) האומרת: "אלו הן מעמדות: לפי שנאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי, וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות. על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים, של לוים ושל ישראלים. הגיע זמן המשמר לעלות, כהנים ולוים - עולים לירושלים וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית". מהמשנה, וכן מהגמרא בהמשך, אכן משמע שאנשי המעמד מישראל, התכנסו בבית הכנסת שבמקומם.

אמנם, בתוספתא (תענית פרק ג) נאמר: "הגיע זמן המשמר כהנים ולוים עולים לירושלם, וישראל שבאותו משמר שאין יכולים לעלות לירושלם, מתכנסים לעריהן וקורין מעשה בראשית ובטלין מן המלאכה". משמע שהקרובים שיכולים לעלות לירושלים, אכן באו לירושלים.

תוספתא זו היא מקור ההלכה של הרמב"ם שפסק בהלכות כלי המקדש (ו,ב): "בכל שבת ושבת מתקבצין אנשי מעמד של אותה שבת, מי שהיה מהן בירושלים או קרוב לה נכנסין למקדש עם משמר כהונה ולויה של אותה שבת, והרחוקים שבאותו מעמד כיון שהגיע מעמד שלהן הן מתקבצין לבית הכנסת שבמקומן".

גם אנשי המעמד שהיו בירושלים, לאחר סיום הקרבת התמיד ועבודות הציבור הנלוות (קטורת, הטבת הנרות וכדו'), יצאו והתפללו כסדר המבואר בהמשך דברי הרמב"ם בפרק ו (ראה גבורת ארי על יומא לז,ב ד"ה הקורא).

אגב, בפירוש המשנה (תענית ד,ב) הרמב"ם מגדיר את תפקידם של אנשי המעמד מישראל כך: "אנשי מעמד הם שלוחי כל ישראל והיתה כונתם ומטרתם ההתעסקות בעבודה ותפלה ואינם עוסקין בעסקי עצמן, ותהיה דעתם ומחשבתם בקרבנות".

לסיכום: הכהנים והלווים שבמעמד, בוודאי עלו למקדש. ישראל הקרובים לירושלים עלו גם הם למקדש, ושאר אנשי המעמד התכנסו במקומם לתפילה ולתענית. גם אנשי המעמד שבירושלים היו יוצאים לאחר עבודת התמיד לתפילה ולתענית ככל אנשי המעמד.