כלי המקדש

בדי הארון

שאלה:

בכל הכלים היו בדים, אולם רק בארון נאמר "בטבעות....יהיו הבדים לא יסורו ממנו". בשיעור למבוגרים שאעביר על הנושא חשבתי להציע, שאם נוגעים בטעות בארון - מתים (ראה סיפור עוזא), ואילו אם נוגעים באחד הכלים האחרים לא מתים. כך משתמע מהרמב"ם (כלי המקדש ב') המזכיר רק חובת נשיאת הארון בבדים. היש מקור מפורש התומך בהסבר הנ"ל?

תשובה:

אכן את צודקת, לארבע כלים במשכן היו טבעות ובדים לצורך נשיאתם: ארון העדות, מזבח הזהב, שולחן לחם הפנים ומזבח העולה. אך רק לגבי הארון נאמר שהבדים יהיו עליו תמיד, ולא יסורו ממנו (שמות כה,יד-טו): "והבאת את הבדים בטבעות על צלעת הארון לשאת את הארון בהם. בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו". הרמב"ם אף מונה מצוה זו כמצות לא תעשה לדורות (ספר המצוות מצוה פו): "שהזהירנו מהוציא בדי הארון מתוך הטבעות והוא אמרו יתעלה (ר"פ תרומה) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. והעובר על לאו זה לוקה". אם אני מבין נכון, את שואלת מדוע מצווה זו נאמרה רק על הארון ולא על הכלים האחרים.

בטעם הדבר מצאתי ארבעה הסברים:

א. בספר החינוך, המונה אף הוא מצוה זו, מבאר שהארון מפאת כבודו ויקרו לאומה, שבו מונחים הלוחות והוא משכן התורה, לכן, כדי למנוע אפילו חשש רחוק של אפשרות שהוא ייפול בעת נשיאתו, מצווה התורה להשאיר את בדיו לעולם במקומם, וזו לשונו (מצוה צו): "לפי שהארון משכן התורה והיא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכלתינו, על כן נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך, ושמא חס ושלום יפול ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו, נעשה אותן חזקות הרבה ולא יארע תקלה בהן".

ב. הסבר נוסף המובא בספר החינוך יותר על פי טעמים עליונים, שצורתו השלימה של הארון היא דווקא כאשר בדיו מחוברים בו (שם): "ועוד טעם אחר, שכל כלי המקדש צורתן מחוייבת לרמוז ענינים גדולים עליונים, כדי שיהא האדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהן, ורצה האל לטובתנו שלא תפסד אותה הצורה אפילו לפי שעה".

ג. החזקוני על תורה (שמות כה,טו) מביא אף הוא שני פירושים, בפירוש הראשון על דרך הפשט הוא מבאר שהארון, מאחר והוא עומד בקודש הקודשים ואין איש נכנס לשם לעבוד עבודה, אם כן אין צורך להסיר את בדיו, מה שאין כן בשאר הכלים שאם ישאירו את בדיהם, זה עלול להפריע בעבודת המקדש: " לפי הפשט אין צורך בבדים אלו להסירם כי אין בהם שום טירוד ודוחק בהם לפי שהם בקדש הקדשים שאין יוצא ונכנס בו רק כה"ג ד' פעמים ביום אחד בשנה, אבל במזבח הנחשת הנתון בחצר שהכל נכנסין ויוצאין בו, אם יהיו הטבעות תדיר בו, יהיו טרודין ודוחקין הנכנסים והיוצאין. לפיכך אין צריך שיהיו שם אלא בשעת המסעות".

ד. פירוש נוסף, והוא קרוב למה שאת מחפשת, מביא שם החזקוני: "ומאותה שעה ואילך לא יסורו ממנו, מחמת קדושתו לא רצה הקדוש ברוך הוא שימששו בו להסיר הבדים ולהכניסם בטבעות" (וכעין זה מובא גם בדעת זקנים מבעלי התוספות).

אבל הדברים לא כל כך פשוטים. בספר במדבר, כאשר משה מתאר את תפקיד הלווים בפירוק המשכן, נאמר כך (במדבר ד,טו): "וכלה אהרן ובניו לכסת את הקדש ואת כל כלי הקדש בנסע המחנה ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקדש ומתו", ובהמשך (שם ד,כ): "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו". לכאורה, על פי פשט הפסוקים, יש איסור לגעת בכלי הקודש ולראות אותם, אך, מוני המצוות רובם ככולם, לא מנו לאווין אלו לדורות, אלא כאיסורים שהיו קיימים רק בשעה שהיו ישראל במדבר (אמנם ספר היראים ורס"ג מנו כלאו את איסור הראייה לדורות, ורס"ג גם הביא את איסור הנגיעה, אך הרמב"ם, החינוך, הסמ"ג ועוד לא הזכירו איסורים אלו לדורות). יתירה מזו, מצאנו בדברי חז"ל שאומרים כך (יומא נד,א): "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". והגמרא שם מסבירה, שהאיסור של ראיית הארון היא במדבר, אולם בבית ראשון בטל האיסור. ראיה לכך שאיסור ראיית כלי השרת אינו לדורות, נלמדת מהגמ' בסוטה (לה,א), השואלת על הפסוק בשמואל-א (ו,יט): "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה", "משום דראו - ויך?!", ומשמע, שאין איסור בראיית הארון, ולכן הגמרא שם נצרכת להסברים אחרים למיתת אנשי בית שמש, שהייתה זו ראייה של זלזול.

גם על עוזא שנענש אומרת הגמרא (סוטה שם): " ועל דבר זה נענש עוזא... אמר לו הקדוש ברוך הוא: עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן! ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם... על השל וגו' - רבי יוחנן ור"א, חד אמר: על עסקי שלו, וחד אמר: שעשה צרכיו בפניו". עוזא נענש מפני שסבר שהארון צריך את עזרתו בנשיאה, או שהיה בנשיאתו זלזול חמור, אבל לא על עצם הנגיעה.

מכל מקום גם לסוברים שאין איסור ראיית הארון לדורות, מן הדין אין בזה איסור לאו, אבל אחר שראינו שהתורה קובעת שיש פגם בראיית הארון בשעת הכנסת הכלים לנרתיקם, לא ראוי ליזום דבר כזה ולחשוף את הארון בפרהסיה, ומסתבר גם, שיש בכך ביטול מורא מקדש. כך משמע מדברי המאירי, הכותב, ש"ולא יבואו לראות" עיקרו אזהרה ללויים במדבר, אלא ש"לא היו מקילין בכך" לראות את הארון אלא בזמן בית ראשון, שבו "נתפרסמה החיבה... והיתה להם חכמה יתירה, והיו משיגים מכבודו יתברך מה שבטבע בני אדם להשיגו". לעומת זאת בבית שני: "נתקלקלו הדורות בחסרון חכמה".

יש עוד להאריך בדבר, אבל נסכם:

באיסור הסרת הבדים נאמרו כמה טעמים: מניעת כל חשש מפני נפילה, או שזוהי צורתו השלימה של הארון מפני טעמים נסתרים (ספר החינוך). או מפני שאין צורך להוריד את הבדים שהרי הארון במקום שאין נכנסים אליו כלל, ועוד שהנגיעה בארון לצורך הורדת הבדים יש בה משום זלזול (חזקוני).

ולכן, בוודאי שמעיקר הדין כמובן שאין לגעת סתם כך בארון או לראותו. אולם למרבית הראשונים, אין חיוב מיתה על ראיית הארון או על נגיעה בו לאחר ימי המדבר. יתירה מכך, בזמנים מיוחדים, כגון בשעת הרגל, היו מראים לעולי הרגל את דמות הכרובים שבקודש הקודשים. עוזא נענש מפני שנהג זלזול בארון, או מפני שחשב שהארון ייפול אם לא יאחז בו. אף אנשי בית שמש לא נענשו על עצם ראיית הארון אלא על הזלזול שהיה בכך.