כמו שכבר ציינת, הירושלמי ביומא (פ"ז ה"ד) מביא בשם ר' לוי, שגודל האבנט היה ל"ב אמה 'והיה מעקמו לכאן ולכאן'. זהו מאמר שאפשר לפרשו בכמה פנים, ואחד מהם הוא גם באופן שעשו במכון המקדש.

מקור נוסף ומרכזי שהמכון צייר את האבנטים על פיו הוא דברי יוסף בן מתתיהו הכותב על האבנט כך: "לאחר שסבבה שוב את הגוף נקשרה החגורה ונמצאה תלויה בחלקה הגדול עד הקרסוליים, כל זמן שהכהן לא היה עושה על עבודה, משום שהנוי שבו מתגלה על ידי כך לעיני המסתכלים" (קדמוניות היהודים ספר שלישי. עמוד 89 בהוצאת מוסד ביאליק).

באופן כללי במכון מתייחסים לדברי יוסף בן מתתיהו באופן זהיר, אך כאשר ניכר שהדברים נאמרים מתוך עדות ראייה ואינם סותרים את דברי חז"ל, ניתן ללמוד מהם לגבי דברים רבים שהיו במקדש בסוף ימי הבית השני. ראה גם בספר זבחי אפרים (זבחים פח,ב בהערה) שהביא דברי יוסף בן מתתיהו הנ"ל וקיבלם להלכה. יתירה מכך, הרמב"ם כותב שהאבנט היה רוחב ג' אצבעות ואילו בדברי יוסף בן מתתיהו מובא שהאבנט היה ד' אצבעות, ועל זה כותב הזבחי אפרים (שם): "ואף כי הרמב"ם מסתמא מצא באיזה ברייתא או מדרש שהיה רחבו כמו ג' אצבעות לדעתי בזה שומעים ליוסף ששמש בבית המקדש, ובודאי ט"ס במקור הרמב"ם. וכאשר יתן ה' ויקבצנו בארצנו הקדושה ונבנה בית המקדש ונקריב קרבנות נעשה האבנט רחב ד' אצבעות. וגם ליתר דברי יוסף בתואר בגדי כהונה, אם אין סתירה מחז"ל לדבריו, נשמע לו".

מה שהבאת בשם ספר 'נר שמואל' שהרמב"ם השמיט דברי הירושלמי, מפני שלדעתו יש בזה ייתור בגדים, איני רואה בכך קושיה משתי סיבות.

א. דברי ה'נר שמואל' עצמו מתייחסים להנחה שהוא מביא בתחילת דבריו בשם ה'יריעות שלמה' שמהתורה אין שיעור לאבנט, רק שיהיה סביב גופו, ושיעור ל"ב אמה הוא מדרבנן, ועל סמך ההנחה הזו הוא מפלפל בדברי הירושלמי הנ"ל ובדעת הרמב"ם בדין איסור כלאיים ובדין ייתור בגדים, אך למעשה בסוף דבריו נשאר בצ"ע וכותב "על כרחך ששיעור האבנט ומידתו הוא הלכה למשה מסיני". ואם כן כל הפלפול אינו אלא להלכה ולא למעשה.

ב. גם אם נקבל את ההנחה שמהתורה שיעור האבנט הוא מינימלי, נראה מאוד תמוה לומר שכריכת האבנט, באופן המתואר בדברי יוסף בו מתתיהו וכפי שנעשה במכון, יש בו משום ייתור בגדים. פוק חזי מהנוהגים לכרוך אבנט על גופם שכורכים אותו כמה פעמים על גופם ובסוף משחילים את הקצוות בצידי גופם, וזו היא דרך לבישתו, ולדון בזה מדין ייתור בגדים נראה קצת משונה, שהרי זהו בגד אחד וזו היא דרך לבישתו. ומה שהרמב"ם לא הביא דברי הירושלמי הנ"ל, אין קושיה, שייתכן שפירש את הירושלמי 'מעקמו לכאן ולכאן' מסובב אותו סביב גופו אילך ואילך (כמו שמשמע מפירוש הפני משה שם), והוא לשון הרמב"ם: "מקיפו ומחזירו כרך על גבי כרך".

המשך השאלה:

בעניין אופן חגירת האבנט. עיינתי בדברי הזבחי אפרים. והנה במה שכתב לסמוך על דברי יוסף בן מתתיהו צריך עיון בעיני, שהרי הרמב"ם בפרק ט' מהלכות כלי המקדש (הלכה א) פסק בעניין הציץ שיש לכתוב בשתי שורות, אף על פי שלדעת עדותו של ר' אליעזר ב"ר יוסי הוא ראה את הציץ ברומי ועליו היה כתוב קודש לה' בשורה אחת (שבת סג,ב), הרי שהרמב"ם אינו פוסק כעדות ראיה.

תשובה:

דברי הזבחי אפרים עומדים בפני עצמם ואתה כמובן רשאי לחלוק עליהם. אבל הראיה שהבאת מדברי הרמב"ם על הציץ אינה ראייה משני טעמים:

הרמב"ם אמנם לא פסק לכתחילה כעדותו של ר"א ב"ר יוסי, אבל כידוע פסק שם שבדיעבד אפשר לכתוב בשיטה אחת, ומוסיף את המילים: "ופעמים כתבוהו בשיטה אחת", כלומר הרמב"ם מקבל למעשה את עדותו של ר' יוסי לכך, שאכן כך עשו. ולכן הוא למד מכך, שבדיעבד כשר. אם כן עדות הראייה היא משמעותית מאוד.

בנוסף עדותו של ר"א בר"י היא על חפץ שראה ברומי עשרות שנים לאחר חורבן המקדש, ושמא זהו תכשיט אחר, או ציץ שלא היה בשימוש, ולכן אין זו ראייה שאין עליה עוררין. לעומת זאת עדותו של יוסף בן מתתיהו היא עדות ראייה מקורית מתקופת הבית ממש המתארת את העבודה, ולכן זוהי עדות יותר משמעותית, וייתכן שיש לה משקל גדול יותר.

בנוסף, אין זה מן הסבירות שבגד שלובשים אותו כדרכו והוא אינו ארוך יותר מכפי מידתו, יהיה בזה ייתור בגדים. ולא מצינו דיון על ייתור בגדים באבנט בסוגיה בזבחים פרק ב, העוסקת בדיני ייתור בגדים. אם זה היה דבר שמעכב, מן הראוי היה לציין שאבנט המשתלשל מצדי בגדו, יש בכך משום ייתור בגדים, שכן זה דבר שעשוי לקרות בשעת העבודה. לכן נראה שאין בעיה באופן חגירת האבנט באופן הזה.