באופן כללי, יש מצווה על הלווים לשיר, בעת ניסוך היין, בשעת הקרבת עולות-ציבור ושלמי עצרת, וכן בכל יום ויום מימי חג הסוכות, בזמן הקרבת מוסף היום, כמבואר בגמרא (ערכין יא,ב) וברמב"ם (הלכות כלי המקדש ג,ב; הלכות תמידין ומוספין ו,ה-ח, י,יא). דבר זה נלמד ממה שנאמר בפרשת שופטים: "ושרת בשם ה' א-לוהיו ככל אחיו הלויים" (דברים יח,ז), ודרשו חז"ל איזהו שירות בשם ה'? הוי אומר זהו שירה (ערכין יא,א). השירה היא אמירת מזמורי התהלים של כל יום ויום בנעימה, כמובא בסוף מסכת תמיד (ז,ד), וכפי שאנו מזכירים בתפילת שחרית של כל יום.

נחלקו חכמים, אם עיקר מצוות השירה היא השירה בפה, או הניגון בכלי הנגינה (סוכה נ,ב), ולהלכה - עיקר שירת הלויים בפה דווקא (רמב"ם הלכות כלי המקדש ג,ג. אך ראה תוספות יו"ט קידושין ד,א הכותב שייתכן שלדעת רש"י ותוספות עיקר שירה בכלי), והנגינה בכלים כשרה גם בישראלים ולא רק בלווים (רמב"ם שם).

בנושא השאלה האם השיר מעכב את הקרבן, יש מחלוקת תנאים המובאת בברייתא בערכין (יא,א): "תנו רבנן: השיר מעכב את הקרבן דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אינו מעכב". הראשונים דנו בדברי ר' מאיר, שהשירה מעכבת, ויש אומרים שכוונת ר' מאיר, שלא יצא בהקרבת הנסכים ,שהם הקרבים בשעת השירה, אבל הקרבן עצמו כשר (תוספות ד"ה השיר). ויש אומרים ש'מעכב' כאן - משמעו, שהשיר הוא חלק מהותי מן הקרבן מדאורייתא, אך אינו מעכב את הכפרה (רא"ש בשטמ"ק שם; וראה מאירי תענית כז,א. וראה עוד בדין זה בשו"ת אבני נזר או"ח כו,יד). ומכל מקום באופן פשוט נראה, שהלכה כחכמים, שיחיד ורבים הלכה כרבים, כבכל מקום, וממילא, אין השיר מעכב, אלא שצ"ע על הרמב"ם, שלא פסק בעניין זה [ונראה שאם דעתו הייתה שהשירה מעכבת - לא היה סותם ולא מפרש].

לגבי הלחן, לא מצאנו בשום מקום בגמרא או בפוסקים הראשונים, שהתייחסו או הגדירו את הלחן, שאותו יש לשורר בזמן הקרבן. ונראה ברור, שאין מצווה בלחן מסוים, אלא בלחן שהוא נעים, מעורר לכיסופים ולתשובה, והוא לחן המקובל כנעימה יפה והרמונית על ידי אותו הדור.

ייתכן שהלווים שהתאמנו שנים רבות על השירה, ובנוסף לכך שרתה עליהם רוח הקודש בהיותם במקדש - הגיעו להישגים וליכולת גבוהה בעולם השירה והנגינה, ואף הלחינו לחנים ייחודיים הקשורים למקדש ולישראל. ומכל מקום אין הדבר מעכב, ולכשייבנה המקדש, אין אנו מצווים לשחזר את אותם הלחנים דווקא. וייתכן שהלווים שבדורנו יחדשו שירים ולחנים, המתאימים לדורנו ולאופי המוזיקלי של הדור.

מבין גדולי ישראל שעסקו בנושא, יש לציין בייחוד את ספר 'שלטי הגבורים' לר' אברהם הרופא מפורטלאונה שבאיטליה (חי במאה ה-טז למניינם), אשר הרחיב מאוד בשירת הלווים, באופי השירה, בהרמוניה ובכלי הנגינה, בעיקר בפרקים ד-יג וכן בפרק צ בספרו. אך יש לשים לב שהוא מתאר את שירת הלווים בעיקר על פי עקרונות המוסיקה הקלאסית, שהייתה נהוגה באיטליה של ימיו.

ישנם דברים רבים שלא מוזכרים במפורש במקורות, זאת, מפני שאין הדבר קבוע במסמרות וממילא הדבר מסור לחכמים ולמומחים הרלוונטיים שבאותו דור והם יעשו כחכמתם. למה הדבר דומה? במקורות לא נזכר אילו עיטורים יהיו על קירות המקדש ועל עמודי האבן והנחושת ועל כל פרט ופרט מבניין המקדש, אם כן, מי יקבע? כמו בכל פרויקט ציבורי ממלכתי, ממנים אנשים אשר מנהלים את הנושא ומקצים מומחים לכל נושא ונושא והם אשר מחליטים, על פי אמות מידה מקצועיות הרלוונטיות לעניין, ועל פי כללי האסתטיקה והיופי המקובלים באומנות. דבר זה, שיש למנות אנשים, אשר ינהלו את ענייני המקדש השונים, נזכר במשנה בשקלים (ה,א): "אלו הן הממונין שהיו במקדש: יוחנן בן פינחס על החותמות, אחיה על הנסכים, מתתיה בן שמואל על הפייסות... ", וכך פסק הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ז.

במשנה וברמב"ם מוזכר גם ממונה על המשוררים ועל כלי הנגינה, וזה לשון הרמב"ם (שם הלכה א): "חמשה עשר ממונים היו במקדש וכן ממנים לעולם על כל דבר מט"ו דברים אלו ממונה אחד, ואלו הן: (א) על הזמנים, (ב) על נעילת שערים, (ג) על השומרים, (ד) על המשוררים, (ה) על הצלצל עם שאר כלי שיר...". מכאן גם תשובה על שאלתך, מי מחליט בנושא השירה במקדש. מהמקורות נראה, שגם במקדש ישנו כעין מנצח ראשי על תזמורת הלווים, מנהל ראשי, וכן ממונה על כלי הנגינה, והם מחליטים בצורה מקצועית, אלו ניגונים מתאימים לכל אירוע ובאילו כלים ינגנו. וכמו בכל מקום מסודר שיש וועדות ומתקבלות החלטות מסודרות, אין להניח שבמקדש הדברים יתנהלו באופן חובבני ח"ו.