שאלתך אינה פשוטה, מאחר והיא עוסקת בדיני פיקוח נפש החמורים. בדברי אסתמך על דברי גדולי ישראל בעניין זה ובדומים לו.

נכון הוא שההלכה המקובלת היא שאסור למסור את הנפש, אלא על שלוש מצות שעליהן נאמר 'ייהרג ואל יעבור', כמבואר ברמב"ם בפרק ה' מהלכות יסודי התורה.

כדי לענות אל שאלתך, יש לבחון מה בדיוק הכוונה בשאלתך ש'כתוצאה מהקמת בית המקדש תהיה סכנת חיים של אחד מישראל'. כידוע ישנן מצוות שהן מצוות על היחיד (כמצוות ציצית ותפילין, שבת וברית מילה) וישנן מצוות שהן מצוות על האומה בכללותה. למצוות שעל האומה ישנה הדרכה שונה לחלוטין. לדוגמא, מצוות כיבוש הארץ ויישובה היא מצווה ממלכתית המוטלת על האומה כולה. במצווה כזו אין אומרים את הכלל של פיקוח נפש דוחה את כל המצוות, שהרי אם כך הוא, איך יצאו יהושע ודוד המלך לכבוש את ארץ ישראל, הרי בוודאי החיילים מסתכנים במלחמתם. אלא כבר כתב המנחת חינוך: "נהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה מכל מקום מצוה זו דהתורה ציותה ללחום עמהם [עם שבעת עממי כנען], וידוע דהתורה לא תסמוך על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה....", וכך גם כתב הרב קוק בשו"ת משפט כהן (סימן קמ"ג): "דעל כרחך עניני הכלל של מלחמות יוצאים הם מכלל זה של 'וחי בהם', שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה? אלא דמלחמה והלכות צבור שאני".

ואכן, אם תעיין בכל קובץ הלכות מלכים ומלחמותיהם של הרמב"ם שבספר שופטים, לא תמצא בשום מקום את השיקול של פיקוח נפש של היחיד כשיקול ממלכתי. הסיבה היא פשוטה, אם האומה תמנע את עצמה מלהגיב או לפעול בכל מקום בו יש חשש של פיקוח נפש של היחיד, הרי שהעם סופו שייכבש, ומולדתו תאבד. אם כן ברור הדבר, שאין ההדרכה לאדם פרטי בחייו הפרטיים, כהרי ההדרכה לעם בין העמים.

גם המקדש הוא מצווה ממלכתית המוטלת על האומה כולה. ובוודאי שייתכן שאומות העולם יימנעו מאתנו לקיים את המצוה הזו כראוי, אך לא בשל חשש של פיקוח נפש ליהודי יחיד, תוותר האומה על קיום המצווה. וכי אם הערבים יידרשו שמדינת ישראל תעשה איזו פעולה שהם רוצים ואם לא - הם ייהרגו יהודים, האם מיד צריכה האומה להיכנע, בגלל שיש פה חשש פיקוח נפש? בוודאי שאין זה הגיוני ואין זו התנהגות של עם ריבוני חפץ חיים. ולהיפך, אומה שנכנעת ומתרפסת - סופה להיכחד וזהו החשש פיקוח נפש הגדול, וכמו שאמרו חז"ל בדיני מלחמה "תחילת נפילה – ניסה" (סוטה מד,ב), הבריחה והפחד הם תחילתו של תהליך הנפילה.

גם החשמונאים יצאו למלחמה בכובש הרומאי, כדי לטהר את המקדש ולהילחם את מלחמת התרבות והתורה, אף שהיה בכך סיכון ממשי לחיי אדם, מאותה סיבה, שבשיקולים של אומה ושל מלכות, אין מתחשבים בסיכון של היחיד, אחרת אין אפשרות לאומה להתקיים.

כמובן שהמצווה להילחם על הארץ או על המקדש, תוך סיכון נפשות של יחידים, היא כאשר יש סיכוי סביר לנצח, שכן מוכח מרבן יוחנן בן זכאי במסכת גיטין (נו,א), שכאשר ראה שאין סיכוי, סבר שצריך להיכנע לרומאים. אבל כאשר יש סיכוי, גם אם הדבר כרוך בסיכון, חובה על האומה להילחם על נפשה.

בשולי הדברים אפשר להוסיף, שאמנם ההלכה היא שאין למסור את הנפש אלא על ג' עבירות, אבל אם כופים על יהודי לעבור בפני עשרה על מצוה, אפילו קלה, הוא מחוייב למסור את הנפש כמבואר ברמב"ם (יסודי התורה ה,ב) "ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד". והרי אם הגויים מונעים מאיתנו לקיים את מצוות בניין המקדש, בוודאי אין לשמוע להם, שהרי זה בפני העולם כולו, ואין לך חילול השם גדול מזה.

מקור חשוב נוסף, הם דברי הרמב"ם במורה נבוכים. הרמב"ם שואל שם, מדוע התורה לא הגדירה במפורש את מקום הר המוריה כמקום המקדש והסתפקה בתיאור 'המקום אשר יבחר ה''. הרמב"ם עונה כמה תשובות, הראשונה שבהם היא זו:

"שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה" (מורה נבוכים ג,מה). כלומר, התורה העלימה את המקום, כדי שלא יהיה לישראל קושי לכבוש את מקום המקדש. מכל מקום משמע, שאם היה נודע לגוים מקום המקדש ולא הייתה ברירה - היינו מצווים לעשות על מקום זה מלחמה חזקה, מפני 'שמקום זה הוא תכלית התורה'.

להרחבה נוספת ראה: שו"ת משפט כהן קמג; אגרות ראי"ה ח"ג תתקמד; תורת המדינה לרב גורן; פניני הלכה 'העם והארץ' פרק ג סעיף ד.