מעשה הקרבנות

האם יש הבדלים בין הקרבנות השונים, באופן בו מתבצעת שחיטה וקבלת הדם?

שאלה:

האם יש הבדלים בין הקרבנות השונים, באופן בו מתבצעת שחיטה וקבלת הדם, מבחינת המיקום וכיוון הבהמה? האם התיאור המובא בקרבן התמיד, שהקרבן עומד בין צפון לדרום וראש הבהמה מופנה כלפי מערב, הוא גם בשחיטת קרבנות אחרים? למה העבודות הללו לא נעשות כשהכהן בעמידה אלא יושב על ברכיו? איך הכהן הגדול, ביום הכיפורים, מצליח לעשות את שתי העבודות האלו, שחיטה וקבלה, בבת אחת?

תשובה:

סדר הקרבת התמיד כפי שציינת, מובא במסכת תמיד (ד,א): "וכך היתה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב השוחט עומד במזרח ופניו למערב", וכן מצינו תיאור זה, גם לגבי פר כהן גדול ביום הכיפורים (יומא ג,ח). תיאור זה נכון גם לגבי כל שאר קדשי קדשים ששחיטתם בצפון (משנה זבחים ה,א). ובגמרא ביומא (לו,א) מפורש, שכך הוא גם לגבי שאר הקרבנות: "כיצד סומך הזבח? עומד בצפון ופניו למערב, והסומך עומד במזרח ופניו למערב, ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות של זבח, ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח ומתודה". טעם הדבר, שיש להעמיד את הבהמה בצורה כזו הוא, כפי שביאר אביי בגמרא שם, שלא תרביץ גללים לכיוון המזבח, וגנאי הוא להראות בית הרעי של הבהמה לכיוון המזבח (רש"י שם). מאידך גיסא, אנו רוצים שהשוחט והסומך יפנו כלפי שכינה בשעת השחיטה והסמיכה, ולכן מסובבים את ראש הפר לכיוון מערב.

מכיון שכך, ברור שכך יש לנהוג בכל קדשי הקדשים, ולא רק בתמיד ובפר כה"ג ביום הכיפורים, ואכן כך פירש רש"י ביומא (שם ד"ה כיצד סומך") – "כל סמיכת קדשי קדשים". מאידך, קדשים קלים אינם נשחטים דווקא בצפון, וניתן לשוחטם בכל העזרה, אך עדיין נראה שאם הם נשחטים בכל זאת בצפון – יש לשוחטם לפי הסדר הזה, וכן נראה שאם הם נשחטים בדרום, יש לשוחטם על פי אותו עיקרון, אך בכיוון הפוך – ראשו לצפון ופניו למערב, כדי שלא ירביץ גללים לכיוון המזבח, ומאידך ראשו יהיה מכוון לכיוון ההיכל.

לגבי עמידת מקבל הדם – לא ידוע לי על מקורות הקובעים כיצד הוא צריך לעמוד, ונראה שהוא רשאי לעמוד בדרך הנוחה ביותר מבחינתו, כדי לקבל את דם הזבח.

השחיטה אינה עבודה וניתן לעשותה שלא בעמידה, אבל קבלת הדם שהיא עבודה גמורה – אסור לעשותה שלא בעמידה. ראה משנה זבחים (פ"ב מ"א): "כל הזבחים שקבל דמן זר אונן טבול יום מחוסר בגדים מחוסר כפורים שלא רחץ ידים ורגלים ערל טמא יושב עומד על גבי כלים על גבי בהמה על גבי רגלי חבירו – פסל". גם אם באיזו תמונה של 'מכון המקדש' ציירו את המקבל יושב – אין ללמוד מתמונה זו. יש לדעת שהציורים של מכון המקדש לא נעשו על ידי תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות העבודה, ולעיתים נפלו בהם שגיאות בפרטי ההלכה. אמנם, הציירים קבלו הדרכה מרבני המכון, אך מטבע הדברים, לא ניתן היה לחזות כל פרט אפשרי, שיכולה ליפול בו טעות, ולכן השתרבבו שגיאות בציורים הללו. עיקר מטרתם של הציורים, אינה ללמוד מהם פרטי הלכה, אלא להמחיש באופן כללי את המקדש והעבודה הנעשית בו.

הכהן הגדול ביום הכיפורים אינו מסיים את כל השחיטה, אלא מסתפק בשחיטת רוב שני ה"סימנים" – הקנה והוושט, ואז הוא נותן לאחר לסיים את השחיטה. זאת, כדי שיוכל למהר ולקבל את דם הבהמה, כמפורש במשנה יומא (פ"ג מ"ד). ולגבי הדם שיוצא לפני שהוא מספיק לשחוט את שני הסימנים – יש הסוברים שדם זה אינו בכלל מצוות הקבלה, שכן נאמר בגמרא (יומא מח,א): "ולקח מדם הפר – מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית", ויש שפרשו ש"דם העור" הוא הדם שיוצא לפני שחיטת שני הסימנים (כך כתב רבנו אליקים – חברו של רש"י – ביומא שם). מלבד זאת, יש לזכור שאמנם מצווה לקבל את כל דם הבהמה (זבחים כה,א), אך בדיעבד - אין זה מעכב (ראה רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין א,כו).