לענ"ד יש לעלות להר הבית, גם כאשר אין מאפשרים ליטול שם לולב, ואין לחוש לעניין זה, שאולי מתחייבים בנטילת לולב. אלא שמן הראוי, לא רק לעולים להר הבית, אלא לכל הבאים בתחומי ירושלים המקודשת, ליטול לולב שוב (בלי ברכה) בתחומי הקודש, כגון ברחבת הכותל המערבי.

הרחבה:

1. נבאר תחילה את הרקע לשאלה: שנינו בסוכה פ"ג מי"ב: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש". ופירש רש"י (סוכה מא ע"א ד"ה במקדש), שהמקור להבחנה מדאורייתא בין המקדש לגבולין, הוא מהכתוב "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים".

המושג "לפני ה'" הוא רב משמעי, ונדרש בכל מקום כעניינו, מקום פנימי ומקודש יותר מכפי שניתן היה לחשוב אלמלא הכתוב (ראו בהרחבה ב'תורה אור' למלבי"ם ויקרא ו, ז).

לענייננו, פירש רש"י שם (ד"ה במדינה) שהעיר ירושלים נכללת לעניין זה ב"מדינה", ואין בה חובת לולב כל שבעה מדאורייתא. לפי שיטה זו, המבחינה בין ירושלים למקדש, האם הר הבית כלול ב"מקדש" או ב"ירושלים"? ועל הצד שהר הבית כלול ב"מקדש" לעניין זה, נמצא שמי שנכנס להר הבית, מתחייב בנטילת לולב ואינו מקיים את חיובו.

2. בשיטת רש"י נחלקו אחרונים: במנחת חינוך (מצוה שכד) נקט בפשטות שהכוונה לעזרה בלבד. זאת - על פי מקורות שבהם "לפני ה'" נאמר על העזרה בלבד. וכך נקט בפשטות בטורי אבן (ראש השנה כז ע"א ול ע"א), ובלשונו: "והכי מוכח בכולה סדר קדשים דאין 'לפני ה'' אלא בעזרה". אולם החתם סופר (סוכה מא ע"א) סובר, שגם בהר הבית נוטלים כל שבעה, משום שהוא "לפני ה'", מאחר שרק לעניין עבודת הקרבנות עצמם - סמיכה ושחיטה - המושג "לפני ה'" מצומצם לעזרה. וכך כתב גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' סג).

3. לרמב"ם שיטה אחרת, כפי שכתב בפירושו למשנה שם: "מדינה, היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם, וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני". לדעתו, אפוא, כל ירושלים נקראת "לפני ה'" לעניין זה, כפי שמצאנו באכילת קדשים קלים ומעשר שני.

אמנם בהלכותיו כתב הרמב"ם (הל' לולב פ"ז הי"ג): "ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'", ולכאורה, המקדש כאן הוא במשמעותו המצומצמת ביותר - העזרה (כדבריו בהל' בית הבחירה פ"א ה"ה: "ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש"). מאידך, מצאנו ברמב"ם בהלכות סוכה פ"ח הי"ב: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים', וכיצד היו עושין? ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון...". הרמב"ם לומד על שמחת בית השואבה, שנערכה בעזרת נשים, מ"ושמחתם לפני ה'", ומכאן שהשמחה "לפני ה'" איננה רק בעזרה הפנימית (עמד על כך האדר"ת בהערות 'זהב שבא' לתוס' הרשב"א, עמ' שי).

4. בירושלמי בסוכה (פ"ג הי"א) מפורש כדעת הרמב"ם בפירוש המשנה, שגם ירושלים בכלל זה: "כתיב 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'. אית תניי תני: בשמחת לולב הכתוב מדבר; אית תניי תני: בשמחת שלמים הכתוב מדבר". כלומר, אכילת השלמים, בכל ירושלים. ובהמשך: "'ולקחתם לכם' - מכל מקום, 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' - בירושלם". בהמשך הסוגיה מסופר על מנהג אנשי ירושלים להחזיק בלולב כל היום: "כך היה המנהג בירושלים, אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו, קורא את שמע ומתפלל ולולבו בידו, נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו", ומשמע ממהלך הסוגיה, שמנהג זה נובע מהדין המיוחד של לולב בירושלים.

5. נמצא שיש לנו כאן ספק-ספיקא: ספק אם הלכה כרמב"ם, שכל ירושלים המקודשת בכלל החיוב, כפשטות הירושלמי, או רק המקדש; וגם אם הלכה כרש"י, שרק המקדש כלול בחיוב, ספק אם הכוונה לעזרה בלבד או לכל הר הבית. בנוסף לכך, שיטת רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק היא, שבזמן שבית המקדש חרב, אין מצוות נטילת לולב כל שבעה (חידושי רמ"ש על הש"ס, סוכה מג).

6. גם אם נניח, שהדבר ברור, שמי שנכנס להר הבית, מתחייב בנטילת לולב מדאורייתא ואינו יכול לקיים את חיובו אלא בהר הבית, ונמצא שהכניס את עצמו לחיוב, שהוא אנוס כיום שלא לקיימו, נראה שהדבר מותר בנסיבות ימינו.

בעלייה להר הבית יש קיום מצוות שונות, וביניהן "לשכנו תדרשו ובאת שמה". המצווה המוטלת על דורנו לבנות את בית המקדש, זקוקה למהלך תודעתי-חינוכי ארוך ומקיף, שכולל גם את העלייה להר בית ה' בקדושה ובטהרה. העלייה להר בכל יום וברגלים בפרט, איננה מצווה חיובית באופן אישי ונקודתי, אלא יש בה תרומה חשובה לקיום מצווה ציבורית, שאחריותה מוטלת על כל אחד מאיתנו. תאר לעצמך, שבחג הסוכות ימנעו יהודים כליל מלעלות להר הבית - האם אין בכך מסר של הזנחת ההר? במקום לתבוע מהממשלה: תנו לנו להיכנס וליטול לולב כהלכתו, אנחנו נאמר: מכיוון שאינכם מאפשרים לנו ליטול לולב - לא ניכנס. היתכן?

יש כאן שאלה כללית בהלכה, האם מותר, לצורך מצווה, להיכנס לחיוב שלא ניתן לקיימו במלואו. דוגמה לכך בהבאת קרבן, כאשר מסיבות שונות בעל הקרבן אינו יכול לסמוך עליו. בשאלה זו, יש סוגיות סותרות, לכאורה, וההכרעה המקובלת בראשונים היא, שמחוסר ברירה, עדיף לקיים את מצוות הקרבן, למרות שבכך נכנסים לחיוב סמיכה, שאין מקיימים אותו (עיין 'שערי היכל' על מסכת זבחים עמ' תרכג). דוגמה נפוצה יותר היא לבישת בגד של ארבע כנפות בזמן שאין תכלת: כידוע אין חובה ללבוש בגד כזה, והלובש אותו מתחייב מדאורייתא במצוות תכלת ולבן. לאורך שנות הגלות נהגו ישראל, בהעדר תכלת, לחייב את עצמם במצוות אלו ולקיים את הלבן בלבד. כלומר, להרוויח מצווה ובד בבד לבטל מצווה מחמת אונס (דן בזה בשאגת אריה סי' לב; ומדבריו משמע, שבלית ברירה, הדבר מותר גם אלמלא שיש בכך קיום מצות לבן).