1. כלל הוא בהלכות מומים, בין מומי כהנים ובין מומי הקרבן, שאינם פוסלים אלא מומים הנמצאים במקום גלוי שבגוף. לכן חסרון כליה אינו מום, משום שהוא מום פנימי, וכדברי הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש ו,ז): "אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטל כולייתו של אדם או טחול שלו או שניקבו מעיו, אף על פי שנעשה טרפה, עבודתו כשירה, שנאמר: 'שבר רגל או שבר יד' - מה אלו בגלוי אף כל בגלוי".

2. יש איסור על כל אדם בכל זמן לחבול בעצמו (משנה ב"ק צ,ב; רמב"ם הלכות חובל ומזיק ה,א; שו"ע חו"מ תכ,לא), אולם מותר לאדם לחבול בעצמו לצורך רפואי, ובוודאי לצורך הצלת נפשות, כמו במקרה המדובר של תרומת כליה.

באופן פשוט נראה שאסור לכהן להטיל מום בעצמו, וכך למדו כמה אחרונים שאפילו בבהמת קדשים יש איסור להטיל מום וכל שכן באדם, ועוד שיש מצוות עשה להבדיל את הכהנים ולקדשם, שנאמר 'וקדשתו' (ויקרא כא,ח), וכל שכן שאסור להם לפסול את עצמם מהכהונה (שיירי קרבן, ירושלמי קידושין פ"א ה"ב), וכן כתבו אחרונים על פי דברי הגמרא ורש"י בקידושין, שיש איסור לרצוע עבד כהן. אך יש אחרונים שהביאו ראיה מגמרא זו להיפך, שאין איסור מובהק להטיל מום בכהן (ראה שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ג,טז; שו"ת בית יצחק יו"ד א, קנט ועוד). אחרים כתבו שזה אסור משום שבהטלת המום הוא מפקיע את עצמו מהעבודה, או שזה דומה לאיסור לשתות יין ביום משמרתו של הכהן (אחרונים).

ומכל מקום בזמן הזה יש פוסקים שהתירו מכמה טעמים, גם כשאין מדובר בפיקוח נפש (שו"ת שואל ומשיב שם), ולמעשה יש לשאול מורה הוראה.

3. לפי מה שאני מבין מדבריך, כל מה שנותר מהניתוח בברך הוא כמה צלקות שטחיות, ואין פגם ניכר וגלוי בהליכה. לפי זה ברור שאין כאן מום. אם היה שבר בעצם ידו או רגלו והשבר לא התאחה כראוי, הרי זה מום, וכלשון הרמב"ם (שם ז,ט) "ששה [מומים] ברגלים ובידים... מי שנשבר עצם רגלו, והוא שיהיה ניכר...".

גם רשימת המומים שבעור האדם עוסקת במראות נדירים ובולטים בעור, ולא על צלקות שטחיות (ראה רמב"ם שם ט,י).