במקדש נמנעו מלהשתמש בעצי זית או גפן, משום יישוב ארץ ישראל. עצי התאנה נלקחו מעץ שאינו עושה פירות, או מעץ באזור בלתי מיושב. בגמרא בתמיד יש דיון על כך, אך זוהי הכרעת הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פ"ז ה"ג, והגרסה המדויקת בו: "של חרשין שאינן ביישוב", כלומר תאנה הגדלה בר, שפירותיה אינם ראויים לאכילה.

לעניין איסור "לא תשחית את עצה" - אין הבדל בין הארץ לחו"ל ובין עץ חשוב יותר לפחות. אך איסור זה, בפשטות, נאמר על כריתת העץ כולו, ולא על כריתת ענפים ממנו. ממילא, ניתן היה להביא עצים למערכה, בלי להתנגש עם איסור זה (משנה למלך, הלכות איסורי מזבח פ"ז ה"ג). לדעה אחרת שמובאת שם (דעת ה'באר שבע'), כריתת העצים הותרה לצורך המצווה של עצי המערכה.

אגב, מדבריך ניתן להבין שעץ שמן הוא עץ מאכל, דהיינו עץ זית, ולא היא. זהו אילן סרק דליק. עיין בנחמיה ח, טו: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". ואכן יש שזיהו את עץ השמן עם אורן ירושלים.