1. סדר השלבים בגאולה - משיח, בית המקדש, תחיית המתים - אינו ידוע לנו בבירור, וגם צורת החיים המדויקת, והאם "וגר זאב עם כבש" יהיה כפשוטו, או רק כמשל לשלום עולמי בין בני האדם. על כך ראה את דברי הרמב"ם (הלכות מלכים פרק יב) הכותב: "אַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב שֶׁבִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִבְטַל דָּבָר מִמִּנְהָגוֹ שֶׁלָּעוֹלָם, אוֹ יִהְיֶה שָׁם חִדּוּשׁ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית; אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ הוֹלֵךְ. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּישַׁעְיָה (יא,ו) "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" - מָשָׁל וְחִידָה; עִנְיַן הַדָּבָר: שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין לָבֶטַח עִם רִשְׁעֵי הָעוֹלָם... וְיַחַזְרוּ כֻּלָּם לְדַת הָאֱמֶת, וְלֹא יִגְזְלוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ... וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּעִנְיַן הַמָּשִׁיחַ - מְשָׁלִים הֵם, וּבִימוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ יִוָּדַע לַכֹּל לְאֵי זֶה דָּבָר הָיוּ מָשָׁל, וּמָה עִנְיָן רָמוּז בָּהֶם... וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - לֹא יֵדַע אָדָם הֵיאַךְ יִהְיוּ עַד שֶׁיִּהְיוּ, שֶׁדְּבָרִים סְתוּמִין הֵם אֵצֶל הַנְּבִיאִים... וְעַל כָּל פָּנִים אֵין סִדּוּר הֲוָיַת דְּבָרִים אֵלּוּ וְלֹא דִּקְדּוּקָן עִקָּר בַּדָּת. וּלְעוֹלָם לֹא יִתְעַסֵּק אָדָם בְּדִבְרֵי הַהַגָּדוֹת וְלֹא יַאֲרִיךְ בְּדִבְרֵי מִדְרָשׁוֹת הָאֲמוּרִים בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם וְלֹא יְשִׂימֵם עִקָּר... אֶלָּא יְחַכֶּה וְיַאֲמִין בִּכְלַל הַדָּבָר".

2. עיקרון יסודי בתורה הוא נצחיותה. אחד מעיקרי אמונת ישראל הוא, שתורתנו לא תתחלף ולא תשתנה בשום פנים ואופן, כדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ט ה"א): "דָּבָר בָּרוּר וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים: אֵין לָהּ לֹא שִׁנּוּי וְלֹא גֵּרָעוֹן וְלֹא תּוֹסֶפֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' (דברים יג,א), וְנֶאֱמַר: 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (שם כט,כח) - הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְצֻוִּין אָנוּ לַעֲשׂוֹתָן עַד עוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם' (ויקרא ג,יז ועוד), וְנֶאֱמַר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא' (דברים ל,יב) - הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה".

מעבר לעקרון כללי זה, הביטוי "חוקת עולם" ו"לדורותיכם" נאמר גם על קרבנות מן החי, כגון על קרבן פסח (שמות יב, כד), קרבן התמיד (שם כט, מב) וקרבנות יום הכיפורים (שם ל, י; ויקרא טז, לד). גם הנביאים שבישרו על הגאולה העתידה, הזכירו הבאת קרבנות מן החי: ישעיהו פרק ס,ז; ירמיהו פרק יז, כו ופרק לג, יא; יחזקאל פרקים מה-מו, זכריה פרק יד, כ-כא. זהו גם נוסח התפילה שקבעו לנו חז"ל, בתפילות מוסף מדי שבת ומועד, לחדש את הקרבנות "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם... כמצווה עלינו בתורתך".

לכן, אין ספק שבימות המשיח והגאולה השלמה יהיו לנו קרבנות. אם יגיעו ימים שבהם צורת הקיום האנושי תשתנה לגמרי, מן הסתם תימצאנה אז התשובות המתאימות. אך בעתיד הנראה לעין, זה שאליו אנחנו מצווים לשאוף ולצפות ולעשות להגשמתו המלאה, מדובר על בית מקדש מתפקד במלוא מובן המילה.

3. כעת לשאלתך על התועלת בקרבנות, ולמה בעל חיים אמור "למות עבורי". אתה מעלה מחשבות הגיוניות. זה כוחן וזו גם חולשתן. ההיגיון האנושי הוא כלי עזר חשוב בהכרת המציאות וגם בהבנת רצון ה', אך עד גבול מסוים: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". אנו מחויבים ומקיימים את מצוות ה', גם אם הן לא מובנות לנו. חשוב מאוד להתאמץ ולהבין את כל מה שניתן להבין, אך זאת אך ורק על בסיס ההתחייבות לקיים גם מה שאיננו מבינים. כך כותב הרמב"ם (סוף הלכות מעילה) על המצוות בכלל ועל הקרבנות בפרט: "רָאוּי לְאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְלֵידַע סוֹף עִנְיָנָם כְּפִי כֹּחוֹ; וְדָבָר שֶׁלֹּא יִמְצָא לוֹ טַעַם וְלֹא יֵדַע לוֹ עִלָּה - אַל יְהִי קַל בְּעֵינָיו, וְאַל יַהֲרֹס לַעֲלוֹת אֶל יי, פֶּן יִפְרֹץ בּוֹ, וְלֹא תְּהֵא מַחֲשַׁבְתּוֹ בּוֹ כְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בִּשְׁאָר דִּבְרֵי הַחֹל... קַל וָחֹמֶר לַמִּצְווֹת שֶׁחָקַק לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא יִבְעַט אָדָם בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יֵדַע טַעְמָן... הֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא יט,לז; כ,כב)... וְהַ'מִּשְׁפָּטִים' הֵן הַמִּצְווֹת שֶׁטַּעְמָן גָּלוּי, וְטוֹבַת עֲשִׂיָּתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה יְדוּעָה, כְּגוֹן אִסּוּר גָּזֵל וּשְׁפִיכַת דָּמִים וְכִבּוּד אָב וָאֵם; וְהַ'חֻקִּים' הֵן הַמִּצְווֹת שֶׁאֵין טַעְמָן גָּלוּי... וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן - מִכְּלַל הַחֻקִּים הֵן. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאַף עַל עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת הָעוֹלָם עוֹמֵד, שֶׁבַּעֲשִׂיַּת הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים זוֹכִין הַיְּשָׁרִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא".

4. לאחר שהתבססו בליבנו העקרונות הנ"ל: התורה נצחית וקיומה לא מותנה בהבנתנו, מגיע גם השלב הבא, והוא המאמץ להבין ככל שאפשר.

ראשית, הקרבן איננו תחליף לתשובה. להיפך, מי שלא חזר בתשובה על חטאו (ואפילו היה שוגג - יתחרט על רשלנותו) - קרבנו אינו מתקבל, ועל כך אמר הכתוב: "זבח רשעים - תועבה" (משלי כא, כז), ועיין בגמ' בשבועות יב ע"ב, האומרת במפורש, על סמך פסוק זה, שמי שלא חזר בתשובה - לא יצא ידי חובתו בקרבן.

אכן, היו בימי בית ראשון ובית שני אנשים שהחליפו עיקר בטפל וראו את הבאת הקרבנות כתחליף לתיקון המעשים. על כך צעקו הנביאים, ומשלא נשמעה זעקתם - חרב הבית. בבית השלישי, שייבנה במהרה בימינו, נקווה שעם ישראל ישכיל ללמוד מלקחי העבר ולתפוס נכונה את הקרבנות ומקומם.

בעל החיים לא "מת במקומך". יש אומרים שמותו הוא המחשה לשריפת החלק הבהמי שבנו, כדברי הרד"ק (תהלים נא, יח): "ועיקר טעם הקרבנות, לא צוה הא-ל עליהם אלא לשבר הלב ולבטל תאוות הגוף מלבו, ובשריפת האימורים דמיון ששורף גם כן התאוות הבהמיות". על דרך הפשט יש לומר עוד, שעצם המעשה של לקיחת קרבן והבאתו למקום השראת השכינה כמעין מתנה לה', אם ככפרה על חטא בנוסף לתשובתו ואם כהודיה לה' על משהו שאירע לו, פועל על האדם להפנים את היותו עבד ה' המחויב למצוותיו. באופן זה, הבאת הקרבן מחזקת את מחויבותו של האדם לדרכו החדשה אחרי תיקון החטא ושיבתו למסלול החיים התקין של הליכה בדרכי ה' בכל אורחות חייו. על הבאת הקרבנות נאמרו עוד טעמים רבים, עיין במפרשים בעיקר בתחילת פרשת ויקרא (רמב"ן, ר"י אברבנאל, תולדות יצחק, ספר החינוך מצווה צה, ועוד). אך העיקר הוא כאמור: מבית המקדש אנחנו אמורים לצאת אנשים טובים יותר מכפי שנכנסנו אליו. ובעיקרו של דבר, ייתכן מאוד שהקושי שלנו עם הקרבנות הוא יותר פסיכולוגי מאשר אידיאולוגי.