שאלה זו רחבה וחשובה, אשתדל לענות בקצרה ולהזכיר את המקורות העיקריים העוסקים בכך. כמובן שניתן עוד להרחיב ולהעמיק בהבדלים במובן של הנהגת ה' בתהליכי הגאולה.

בשעה שחזרו שבי ציון מגלות בבל והתרשלו בבניין הבית, הוכיחו אותם הנביאים על כך, וזרזו אותם לעסוק בבניין המקדש. באותה עת הוכיח חגי הנביא את העם ואמר (חגי א,ח-ט): "כה אמר ה' צבאות שימו לבבכם על דרכיכם. עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו (ואכבד) ואכבדה אמר ה'".

הגמרא במסכת יומא (כא,ב) עומדת על ההבדל של האות ה"א בין הכתיב בפסוק – ואכבד, לבין הקרי – ואכבדה, ולומדת מכאן: "אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים".

1. ארון כפורת וכרובים – הארון נגנז בסוף ימי הבית הראשון כ-35 שנים לפני החורבן.

2. אש – הגמרא שם מבארת שבבית ראשון האש שירדה מן השמים הייתה בצורת אריה והייתה מסייעת בשריפת הקרבנות, ואילו בבית שני האש הייתה בצורת כלב ולא הייתה מסייעת.

3. שכינה לא שרתה בבית שני (רש"י).

4. רוח הקודש – הנבואה פסקה בתחילת ימי הבית השני.

5. אורים ותומים – מאחר ולא שרתה שכינה ולא הייתה רוח הקודש, לא השתמשו באורים ותומים כדי לקבל תשובה.

כמו כן בית שני היה גדול מבית ראשון בגודלו הפיזי, הוא היה גבוה יותר, וכן האריך שנים יותר מבית ראשון (בבא בתרא ג,א), הגמרא לומדת זאת מדברי הנביא המבשר לעם על הבית השני "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון..." (חגי ב,ט).

מלכות

ברוב תקופת הבית שני לא הייתה מלכות עצמאית לעם ישראל, וברוב הזמן האומה הייתה תחת שלטון מלכות פרס ובהמשך יוון ורומי. פרט לתקופת החשמונאים, וכפי שכותב הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם... עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". אך מלכות זאת לא הייתה מלכות בית דוד אלא מלכות משבט הכהונה.

נבואה

הנבואה כאמור גם היא לא הייתה, שכן בשנת שתים לדרויש (רש"י על הגמרא ביומא שם, על פי הגמרא במגילה טו,א) נאמרו הנבואות האחרונות של חגי זכריה ומלאכי.

כהונה

בבית שני תפסה הכהונה מקום מאוד מרכזי בהנהגת העם, אך עם הכיבוש היווני החלו חלק מראשי הכהנים לנהות אחר התרבות היוונית ובראשם יסון הכהן הגדול. תהליך זה המשיך גם במהלך ימי בית חשמונאי, אז היו מספר לא מועט מהכהנים שהיו קשורים לכתות שלא האמינו בתורה שבעל פה וחלקו על חכמים, כמו הצדוקים והאיסיים. באותה תקופה המלכים שבארץ ישראל (או הנציבים הרומאים שבאו אחריהם) מכרו את תפקיד הכהונה הגדולה בכסף לכל המרבה במחיר מידי שנה בשנה, מפני שראו בכך מקור הכנסה חשוב, דבר שגרם לזילות מעמד הכהונה הגדולה עד כדי כך שלעיתים התמנו למשרה כהנים עמי הארץ ממש. בשל כך אומרת הגמרא במסכת יומא: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה, יראת ה' תוסיף ימים - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים, ושנות רשעים תקצרנה - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום - מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו". למעשה, חשד הצדוקיות דבק בכהונה הגדולה, עד כדי כך שהיה צורך להשביע את הכהן הגדול בערב יום הכיפורים, שלא ישנה דבר מן ההלכה (משנה יומא א,ה).

ימי הבית השני במובן האמוני

הרב קוק כותב בעניין בית שני: "מבניין הבית השני יצאה אורה לאומות העולם יותר מאשר מהבית הראשון, ועל זה נרמז: גדול יהיה כבוד הבית האחרון, שזהו ביחס לתקון אומות העולם". כלומר תקופת הבית השני הייתה תקופה שבה עם ישראל השפיע ביותר על אומות העולם. בעיקר בהשפעת הרעיונות והמוסר היהודי על כל האנושות, שבאו לידי ביטוי בהמשך, אם כי בצורה בוסרית וחסרה, בנצרות ובאסלם, וכמו שכותב הרמב"ם:

"אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנ' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. כיצד. כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום" (הלכות מלכים יא,ד).

מהלך זה של התפשטות מוסר התורה והיהדות החל בימי הבית השני, ונמשך עד ימינו אלה.