בגדי כהונה, ככל חפצי ההקדש המשמשים במקדש, צריכים לבוא מכספי ההקדש של הציבור, כפי שנאמר בתוספתא (יומא א,יז): "אחד בגדי כהן גדול ואחד בגדי כהן הדיוט באים מתרומת הלשכה", וכן בתורת כהנים (לויקרא טז,ד) למדו: "בגדי קודש ילבש - שיהיו משל קודש". זאת משום שעבודת המקדש היא עבודה ציבורית של העם כולו, והכהנים הם שלוחי עם ישראל בעבודת המקדש.

בגמרא ביומא (לה,ב) נאמר: "אחר שכלתה עבודת ציבור, כהן שעשתה לו אמו כתונת - לובשה ועובד בה עבודת יחיד, ובלבד שימסרנה לציבור". למעשה הראשונים נחלקו אלו עבודות רשאי הכהן לעבוד בבגדי כהונה שנעשו באופן פרטי, לאחר מסירתם לציבור. הדבר נידון באריכות בספר 'שערי היכל' על מסכת יומא במערכה עד (הוצאת מכון המקדש, ירושלים תשס"ו).

להלן סיכום השיטות: דעת כמה ראשונים, שמותר לעשות בהם עבודה פחותה ביום הכיפורים, דהיינו, הוצאת כף ומחתה (רש"י, ולרבנו אליקים מדובר על קריאת התורה), אך לא קרבנות ציבור. באשר להקרבת קרבנות יחיד, יש מתירים אפילו בלי מסירה לציבור (רש"י), יש מתירים על ידי מסירה בלבד (מאירי), ויש אוסרים אף במסירה (ריטב"א). לעומת ראשונים אלו, דעת הרמב"ם (הל' כלי המקדש ח,ז), שמותר לעבוד בהם ללא כל הגבלה, אם כי גם לדעתו נראה, שלמעשה נהגו להקריב קרבן ציבור בבגדי הציבור. המאירי מחלק בין שני סוגי מסירה לציבור: מסירה שנעשית בסמיכות לעבודה - אסור לעבוד בה עבודת ציבור, כי יש חשש שאינו מוסרה בלב שלם, אלא רק כדי להתיר לעצמו לעבוד בהם. לעומת זאת מסירה לציבור שאיננה סמוכה לזמן ביאתו לעבוד שם - זוהי מסירה גמורה ומותר לעבוד בה עבודת ציבור.

אם כן למעשה, כהן שהכין בגדי כהונה, לדעת הרמב"ם מותר לו לעבוד כל עבודה לאחר שימסור אותם לציבור, ולהמאירי מותר כאשר מוסרה באופן מוחלט לשימוש הציבור, בזמן שאינו סמוך לבואו לעבוד. לרש"י מותר לעבוד רק עבודת שאינה ציבורית (פרט להוצאת כף ומחתה ביום הכיפורים על ידי כהן גדול).