שאלות כלליות

הקדש ביכורים ושקלים

שאלה:

יש לי שאלות על המשנה האחרונה במסכת שקלים האומרת: "המקדיש שקלים וביכורים הרי זה קודש, ר"ש אומר האומר ביכורים קודש אינן קודש". 1. איך נפסקה ההלכה: מי שהקדיש ביכורים ושקלים בזמן שאין בית המקדש, האם הם נתפשים בקדושה או לא? 2. האם יש היבט אמוני בשאלה הזאת : אם יהודי מצפה שנתחיל לבנות את בית המקדש, אז למה שלא יפריש ביכורים, אולי נספיק לבנות לפני שהם ירקבו? (לכתחילה לא עושים את זה מחשש מעילה, אבל השאלה על העיקרון).

תשובה:

1. להלכה נפסק כרבי שמעון במשנה שם, שהמקדיש שקלים – קודש, וביכורים – אינם קודש (ירושלמי סוף שקלים, רמב"ם שם בפירוש המשנה, מאירי ורע"ב שם), אלא שנחלקו הראשונים, על מה נחלקו תנא קמא ורבי שמעון. הרמב"ם (פירוש המשנה שם, ובהלכות ערכין וחרמין ו,טז – ראה כסף משנה שם) פירש, שהמשנה אינה מדברת על מקדיש שקלים בזמן הזה, אלא על מקדיש שקלים וביכורים לבדק הבית, ואפילו בזמן שבית המקדש קיים, שאז השקלים קודש לכל הדעות. ולגבי ביכורים נחלקו. ורבי שמעון סובר שאינם קדושים, כי הם ממון כהן ואין לו יכולת להקדישם (ולכן פוסק הרמב"ם שם, וכן המאירי שם, שאם הכהן מקדיש את הביכורים לבדק הבית לאחר שבאו לידו – הם קדושים).

לפי הרמב"ם והמאירי, המשנה אינה מדברת כלל על מקדיש שקלים וביכורים בזמן הזה, ויש להסתפק מה דעתם לגבי שקלים וביכורים בזמן הזה. יש שכתבו שלדעת הרמב"ם מסתבר, שלכולי עלמא המקדיש שקלים וביכורים בזמן הזה – הם מתקדשים (הרב קוק זצ"ל, שו"ת משפט כהן סימן נ"ז), אך ניתן גם לומר להיפך, שלדעת הרמב"ם שקלים וביכורים אינם חלים בזמן הזה, וזה כלול במה שנאמר ברישא של המשנה בשקלים שם: "השקלים והביכורים אינם נוהגים אלא בפני הבית", וכן פסק הרמב"ם בהלכות שקלים (פ"א ה"ח) ובהלכות ביכורים פ"ב ה"א).

אבל מהירושלמי שם, שמשווה דין שקלים לדין קן של גר בזמן הזה, משמע שהמשנה מדברת על שקלים בזמן הזה, ולפי זה מכיון שהלכה כרבי שמעון, נמצא שלהלכה המקדיש שקלים בזמן הזה – קודש, וביכורים – אינם קודש. כך פירש הרע"ב שם, וכן פירשו קרבן העדה ותקלין חדתין על הירושלמי, וכך עולה גם מדברי רב עמרם גאון בסידורו, סדר פורים.

2. תחילה אעיר, שמה שכתבת שאין מפרישים ביכורים בזמן הזה מחשש מעילה – אינו נראה לי נכון. חשש תקלה נזכר בירושלמי בסוף שקלים לגבי שקלים. אולם בביכורים הטעם אינו מחשש תקלה, אלא משום שמן התורה ביכורים אינם נוהגים אלא בפני הבית, כמו שכתבו מפרשי המשנה והירושלמי (ראה למשל רע"ב בסוף שקלים שכתב "כיון דבהדיא כתיב בהו 'תביא בית ה' אלקיך' אפילו הפרישן בדיעבד לא קדשי").

בכל זאת יש מקום לשאול את שאלתך לגבי שקלים, מדוע לא נקדיש שקלים מתוך תקווה שהמקדש יבנה במהרה? לכך יש להשיב, שהתקווה לבניין בית המקדש במהרה, אינה מחליפה את המבט הריאלי. אם אכן יש סיכוי ריאלי לבנות את בית המקדש בזמן קצר (למשל, אם התקבלה החלטה בממשלה לבנות את בית המקדש) – היה מקום לומר שנקדיש שקלים, מתוך תקווה שבית המקדש ייבנה לפני התקלה, אבל אם אין סיבה לשער שכך יהיה – אנו פועלים על פי המצב הנתון, ולכן חשש תקלה גובר על התקווה הרחוקה שבית המקדש ייבנה תוך זמן קצר. דוגמא לדבר מצינו בדברי רבי (תענית יז,א ועוד), שעקרונית כל כהן שאינו מכיר את משמרתו, היה צריך להיות אסור לשתות יין לעולם, שמא ייבנה בית המקדש ויצטרך לעבוד (ושתוי יין אסור לעבוד), "אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו", ופירש רש"י שם: "דהוי כמה שנים שלא חזרה בירה (היינו בית המקדש), וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא, ולשמא יבנה לא חיישינן".

אולם מאידך, ברור הדבר, שהאיסור להקדיש 'בזמן הזה' מכוון לזמן החורבן והגלות, כאשר בניית בית המקדש איננה עומדת על הפרק כאפשרות מעשית, ונמצא, שנזקה של ההקדשה, וחשש התקלה כתוצאה ממנה, מרובה מתועלתה. ברם, כאשר מתחדשת האפשרות לבנות את בית המקדש - שבה ומתחדשת המצווה, ואף החובה על הציבור, להקדיש מרכושו לאוצר המקדש, כדי לאפשר את העבודה. וזאת, עוד בטרם הוקם המקדש.

לפיכך, האיסור להקדיש 'בזמן הזה', אין בו כדי לעכב את המאמץ להקמת בית המקדש. ממילא יש לעורר את הדיון בשאלה, האם לאחר שחרור מקום המקדש על ידי עם ישראל, חלף 'הזמן הזה' של תקופת הגלות, והחלה, מבחינה הלכתית, תקופה חדשה המוגדרת כ'זמן הבית', לעניין ההיתר והמצווה להקדיש. ב'מכון המקדש' מתקבלות תרומות לעשיית כלים, בגדי כהונה, וכן עבור הכנות אחרות הנעשות לקראת בנין הבית. מאחר והנושא טרם נדון בידי בית דין מוסמך של הדור, לכן קיימת הקפדה, לקבל תרומות אלה כתרומות של חולין.