מעשה הקרבנות
זריקת המנחות לאש
שאלה:
למדנו שמנחות הינן בלולות בשמן בלבד, ללא תוספת מים ההופכת את הסולת לבצק. ולמיטב הבנתי, גם את המנחות (וגם הבשר) זורקים על האש ממרחק מסוים, כמו שזורקים דם "מרחוק". א. איך בדיוק מצליחים לזרוק מרחוק את הכל על האש, אם זה לא גוש אחד אז חלק ניכר יתפזר בדרך? ב. איך מודדים את המרחק של הזריקה מהכהן המקריב עד המערכה, מהו המרחק המדויק? ג. מהו מרחק זריקת הדם על היסוד, ומרחק זריקת המנחות והאיברים על האש? האם זה נכון שהזריקה של האיברים נעשית מהכבש, כך שהכהן בכלל לא עולה על המזבח עצמו? ד. האם סידור האיברים על האש נעשה גם הוא מהכבש ולא מהמזבח עצמו? למה?
תשובה:
א. בפשטות, אכן ייתכן שחלק מהסולת והשמן ייפול בדרך ולא יגיע לאש. אך אין בכך כלום, מכיון שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. בני אדם אינם יכולים להתקרב לאש של מדורה יותר מדי, ולכן בהכרח חלק ייפול בדרך ועל דעת כן ניתנה המצווה.
ב. לא נראה שיש מרחק קבוע של זריקה לאש. הדבר תלוי בעוצמת האש.
ג. לגבי הדם, גם כאן אין מרחק קבוע, אלא יש לוודא שהדם לא יתפזר על הרצפה.
את איברי העולה יש מצוה לזרוק על המזבח, וכך לומדת הגמרא: "אומר היה ר"ש בן יוחי: אויר יש בין כבש למזבח?... נאמר: 'ועשית עולותיך הבשר והדם', מה דם בזריקה, אף בשר בזריקה". וכך פוסק הרמב"ם בכמה מקומות (הלכות בית הבחירה ב,יג; הלכות כלי המקדש ה,יג-יד; הלכות מעשה הקרבנות ו,ד).
לגבי זריקת המנחות, יש להקדים כי הדרשה "ועשית עולותיך הבשר והדם", ממנה לומדת הגמרא (זבחים סב,ב) כי גם את האיברים, כמו את הדם, יש לתת בזריקה - מתייחסת לאברי העולה. בזבחי אפרים ובחזון איש (סי' יז סק"ו) הוכיחו שאין צורך לזרוק את קומץ המנחה, וזאת על פי הברייתא במנחות (כא,ב), האומרת שהמלח לצורך אברי העולה היה מונח על הכבש, ואילו המלח למנחות ולשאר הדברים הטעונים מלח, היה בראש המזבח. לא מסתבר שהמליחו את הקומץ בראש המזבח ואחר כך הורידוהו לכבש כדי לזורקו משם למערכה, ומכאן שהקומץ אינו טעון זריקה.
ד. לגבי סידור האיברים, חז"ל מבארים, שבד בבד עם דין הזריקה יש להניח את האברים בצורה מסודרת, זה בצד זה. כך לשון התורת כהנים (ויקרא נדבה, פרשתא ד,יב): "יכול יהא זורק ורובג? [עורם בערימה, עיין במפרשים] תלמוד לומר: 'וערך הכהן אותם'. הא כיצד? זורק ועורך" (וכעין זה בתוספתא בזבחים ד,א). מלשון זו משתמע שלאחר הזריקה מתקרב הכהן למערכה ומסדר את האברים, וכך לשון הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות שם): "ואחר שזורקן חוזר ועורך אותן על האש, שנאמר: 'וערך הכהן אותם'". וייתכן שהכוונה שהזריקה הראשונה הייתה לראש המזבח ואח"כ סידרו את האיברים על האש (ראה ערוך השולחן העתיד עד,יד ואבן האזל על הרמב"ם שם). אולם, בספרי (לדברים שם) נאמר: "מה דם בזריקה - אף בשר בזריקה. יכול יהא עומד ברחוק וזורק? ת"ל 'וערך הכהן אותם', עומד בקרוב וסודרו על גבי המערכה". מלשון זו משתמע שהזריקה עצמה נעשית ממקום קרוב, ואין צורך לסדרם אחריה (ובגר"א הגיה: "עומד בקרוב וזורק וסודרו"). אכן, כך מפרש הר"ש על התו"כ: "שיש לו לעמוד בצד המערכה ולזרוק זה אצל זה ולעורכם, כדי שיהיו נוחין להקטיר". וצריך לומר שהכוונה שיעמוד בקצה הכבש וגם יקרב את המערכה הגדולה אל הכבש, כך שהזריקה מהכבש תהיה למרחק קצר, המאפשר זריקה מדויקת של האברים. וכן נראה בלשון רש"י בפסחים הנ"ל: "והמסדר את האברים עומד על הכבש וזורקן על מערכת העצים לקיים מצות זריקה" (וכן במאירי שם).