הצעתך היא כמובן הצעה מתבקשת, ואין ספק שכשתתחדש העבודה יפעלו בדרך זו. כיום נהוג לסמן את הבהמות באמצעות נקב באוזן, צורה שייתכן שגורמת למום באוזן הבהמה (ראה הלכות ביאת מקדש ז,ב-ג), ולכן כשתתחדש העבודה, ייתכן שיהיה צריך לסמן את הבהמות בדרך אחרת, שאינה יוצרת מום, כגון לתלות בצווארן של הבהמות דיסקית עם הפרטים שלהן.

אגב, כיוצא בזה עשו בזמן הבית השני בשני שעירי יום הכיפורים, שהם גם צריכים להיות דומים זה לזה במראה ובקומה. קשרו לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח ובצוואר השעיר הנשחט, כדי להבדיל בין שניהם וכן כדי להבדיל אותם משעירים אחרים – ראה יומא מא,ב במשנה ובגמרא.

ראוי לציין כאן מה שאמרו בגמרא (פסחים סו,ב) על הלל הזקן, שמעולם לא מעל אדם בעולתו, משום הוא היה נזהר שלא להקדיש את הבהמה זמן רב לפני הקרבתה. אלא היה מביא את הבהמה לעזרה כשהיא חולין ומקדישה שם. הנהגה זו של הלל מונעת, או לכל הפחות מצמצמת מאד, תקלות רבות, ובכללן גם את התקלות שהזכרת – תערובות ושכחה.