א. בענין בגדי הכהן הגדול נאמר: "ואת האבנט - שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם" (שמות לט,כט), אך לגבי הכהן ההדיוט לא נאמר אלא: "ולבני אהרן תעשה כותנות ועשית להם אבנטים..." (שמות כח,מ). מחלוקת היא בגמרא, האם דין 'מעשה רוקם' הנעשה בחוטי תכלת, ארגמן ותולעת שני, נאמר באבנטו של כהן גדול בלבד, או שמא גם באשר לאבנטו של כהן הדיוט (יומא ו,א; יב,א). ולהלכה פוסק הרמב"ם, שדין 'מעשה רוקם' נאמר בשניהם (רמב"ם הלכות כלי המקדש ח,א-ב).

ב. 'מעשה רוקם' שנאמר בעניין האבנט, נחלקו בו הראשונים: יש אומרים שארבעת המינים, הפשתן והצמר הצבוע בתכלת, הארגמן ותולעת שני, תחילה נשזר כל מין בפני עצמו כפול שש, ולאחר מכן נשזרו כולם לחוט אחד כפול עשרים וארבע. ומחוט זה ארגו אריג אחד שלם והוא האבנט (רש"י יומא, עא, ב. וכך נראה מדברי התוספות בשבת כא, א. ד"ה 'שמחת').

לעומת שיטה זו, נראה שדעת הרמב"ם היא, שהאבנט היה מבד פשתן כפול שש לבן שממנו הכינו את האבנט, ולאחר שארגו את האבנט כולו מפשתן, רקמו עליו 'מעשה רוקם' בחוטי הצמר: תכלת, ארגמן ותולעת שני (רמב"ם שם: "והאבנט לבדו רקום בצמר").

ג. לא מוזכר בדברי חז"ל ציור מיוחד שהיו עושים על האבנט, ונראה שאין הדבר מעכב, ואפשר לרקום כל צורה אמנותית היפה לעין. יוסף בן מתתיהו מתאר בכתביו את האבנט: "בתוך החגורה היו טווים פרחים צבעוניים עשויים שני וארגמן ותכלת ובוץ..." (קדמוניות ספר ג ז,א).

ד. ומה ששאלת, אם כן יש בזה כלאיים? בוודאי. האבנט היה עשוי כלאיים, ובכל זאת הדבר מותר בעבודת הכהנים במקדש, כמבואר לדוגמא בגמרא בערכין ג,ב. וכך המשנה בכלאיים אומרת "אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים... אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים" (כלאיים ט,א).

מאחר שהאבנט הוא כלאיים, אין לכהן היתר ללבשו אלא בשעת העבודה, ולא כאשר הוא אינו עובד, אחרת הוא עובר על איסור כלאיים, וכך כותב הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ח,יא-יב): "בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה. חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז. אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה".