1. שאלתך היא למה העדיפו את השילוח על פני מעיין במקדש?

בדומה לכך יש לשאול על ניסוך המים: מדוע טורחים ללכת לשאוב מן השילוח ולא ממעיין במקדש? יתירה מזו: אפילו בשבת, שבה לא עושים את התהלוכה לשילוח, ממלאים מערב שבת מן השילוח חבית שאינה מקודשת, ורק אם נשפכה היו ממלאים מן הכיור (סוכה פ"ד מ"י).

הגמרא בסוכה מח ע"ב שואלת: "מנא הני מילי?" ומשיבה: "אמר רב עינא: דאמר קרא ושאבתם מים בששון וגו'". נאמרו כמה פירושים על שאלת הגמרא ותשובתה (עיין רש"י ותוספות), ובתוספות רבנו פרץ הסביר, שהשאלה היא, מה המקור לשאיבה מן השילוח דווקא, ועל כך התשובה מן הסיפא של הפסוק: "ממעייני הישועה", שזהו המעיין שממנו צומחת ישועה לישראל. הדברים נפלאים וזקוקים להרחבה, ומכל מקום למדנו שיש עניין מיוחד במעיין זה, בו גם נמשח שלמה המלך ואליו נמשלה מלכות בית דוד ("מי השילוח ההולכים לאט").

ייחודו של מעיין השילוח, מתאים גם לעשותו מקור לטהרה, וכך מצינו בפרקי דרבי אליעזר פרק כ, שאדם הראשון טבל ב"מי גיחון העליון" (שהוא השילוח), וראה בפירוש הרד"ל שם אות ל, שהביא מקורות לכך ש"איכא מעלה בטבילה בשילוח לעניין טהרה ותשובה" (ובפרט לעניין טהרת טומאת מת, ראה מה שציין שם מהגמ' ביומא עז ע"ב שאפילו מלאך המוות אינו עובר בו).

סברה אחרת כתב בפירוש 'עזרת כהנים' על מסכת מידות פ"ב מ"ו (מהדו' 'מפעל תורת המקדש' עמ' תלא), שההעדפה לניסוך המים ממי השילוח על פני מעיין במקדש, נועדה להחשיב את ניסוך המים ולייצר תהודה סביבו. גם טעם זה מתאים לנדון דידן.

2. לגבי אמת המים שבעזרה: אין זה פשוט שהיא בגדר מעיין הראוי למי חטאת. אמנם שנינו בפרה פ"ח מי"א שאמת המים הבאה ממעיין רחוק כשרה (אלא שיש לוודא שלא תופסק בידי אדם, עיין שם), אך מקור המים באמת המים איננו ברור לגמרי. בירושלמי ביומא פ"ג ה"ח נאמר שמקור האמה מ"עין עיטם", וכך נאמר בבבלי ביומא לא ע"א על המים של מקווה הכהן הגדול (ולזיהוי עין עיטם עיין 'שערי היכל' על מסכת זבחים, מערכה קכג הערה 8). מאידך, מרש"י בפסחים לד,ב ד"ה מי החג, נראה בבירור שאמת המים שבעזרה לא הייתה ראויה לניסוך המים, וראה גם בפירוש רבינו גרשום בבבא בתרא עט ע"א, שו"ת בית רידב"ז סי' א ו'ציונים לתורה' כלל ב עמ' 6. מרש"י בפסחים הנ"ל נראה, שעל כל פנים 'בור הגולה' שבמקדש היה מעיין, והעניין צריך עיון. ככל הידוע לי, אמת המים שהובילה מים למקדש בימי בית שני הייתה מ'בריכות שלמה', מרחק רב מאוד[1], ויתכן שלא רצו להסתמך עליה כמי מעיין, מחשש שהופסקה בנקודה כלשהי במרחק הרב מן המעיין. יתכן גם שחששו שמא מי גשמים שהתנקזו לבריכות שלמה, רבו על המעיין (עיין הל' מקוואות ט, יג).

על מי הכיור, האם היו מי מעיין או מקווה, עיין זבחים כב ע"א ובספר 'שערי היכל' על זבחים מערכה מח.